תוכן העניינים :
חלק א' : סקירה של פרופ' יואל יערי מתוך ספרו דיוקן אישה על תקופת השואה
חלק ב' : עדויות של ניצולי שואה על הסחטנים הפולנים
חלק א' : סקירה של פרופ' יואל יערי מתוך ספרו דיוקן אישה על תקופת השואה
אמנם הז'נדרמים הגרמנים התרברבו שהם " יכולים להריח יהודי ממרחק של קילומטר" , אך את המורא הגדול ביותר בליבות יהודים ויהודיות שהתחזו לגויים, וביניהם הקשריות היהודיות של המחתרות , עוררו "השמאלצובניקים"- הסחטנים. לרוב היו אלה פולנים או אוקראינים אנטישמים, שלפני המלחמה חיו בשכנות עם יהודים וידעו לזהותם על פי מראה או מבע פניהם, חיתוך דיבורם או אופן הליכתם .
השמאלצובניקים הסתובבו בזוגות או בקבוצות קטנות ותרו אחרי יהודים ברחובות , באתרי מגורים ועבודה ובמקומות מסתור.
היו ביניהם גם להקות של ילדים, " שייגעצים" , שזיהוי וסחיטה או הסגרה של יהודים היו עבורם משחק מבדח.
כאשר נגלה לשמאלצובניקים יהודי היו נעמדים מולו ומבקשים שמאלץ'-שומן בשר עוף- ששימש את היהודים כתחליף כשר לחמאה ( ומשום כך כונו הסחטנים " שמאלצובניקים" ). כך היו סוחטים מהיהודי המסכן את כספו ורכושו- שעון , מקטורן, כובע , מגפיים- תחת איום של הסגרה לגרמנים, שמשמעותה עבורו הייתה גזר דין מוות. הגרמנים שילמו מאה זלוטים לגולגולת של יהודי.
אם לא עלה בידי היהודי שנלכד ברשת השמאלצובניקים לפדות עצמו מידיהם בסכום דומה לפחות , היו אלה מסגירים אותו לגרמנים וגובים מהם את שכר טרחתם….
מקור : יואל יערי , דיוקן אישה , הוצאת כנרת , זמורה , דביר , 2024
חלק ב' : עדויות של ניצולי שואה על הסחטנים הפולנים
עדויות ניצולי שואה בחזות קתולית פולנית בתקופת השואה
עדות הקשרית חווקה פולמן רבן
חווקה פולמן רבן הייתה חברה בתנועת "דרור" בפולין ומחברי הארגון היהודי הלוחם בו שימשה כקשרית.
"בוקר שטוף שמש אשר כזה אנו הולכות בכיוון העיר. הדרך מלאה בעגלות. נוסעים. חולים, ישישים, אלה שאינם יכולים ללכת ברגל אפילו לטעמם של הגרמנים. להסתכל, “רשאיות” היינו, אך להגיב בזעזוע חלילה לנו. רק דבר פעוט אחד נדרש מאיתנו אותו יום אביבי – להעמיד פנים שוחקות. השמאלצובניקים"– שעוררנו כנראה את חשדם, החלו צועקים לעברנו: “יהודיות!” הפכתי אליהם את ראשי והמטרתי עליהם מטר של קללות… עד כדי כך הייתי מלאה בביטחון עצמי. וכמובן שהסתלקנו מיד מהמקום. המשכנו ללכת. סמטאות מוכרות. אנו במרכז העיר.
"בצד הארי של וארשה הייתה כבר תכונה של ערב חג; בעוד יומיים חג המולד. כמוסכם, המתנתי ליצחק בקרן הרחובות ז’אלאזנה־לשנו, לא הרחק מהשער המוביל לחלק הבלתי מאוכלס של הגטו. הוא אמור היה לצאת עם קבוצת־עבודה של עובדים יהודים. הייתי מתוחה, אפילו שנהגנו כך כמעט מעשה שיגרה, בכל זאת היינו מודעים לסכנה המרחפת. על כל צעד ושעל ארבו מלשינים, נערים ואפילו ילדים שביקשו לסחוט וכל שכן “שמאלצובניקים”, סחטנים מבוגרים שזו פרנסתם. הרגע המסוכן היה זה שבו אתה מסיר את סרט הזרוע (שכונה בפינו ענידה) ובאחת הופך לפולני."
