תוכן העניינים
חלק א': רקע היסטורי
חלק ב' : זיכרונות של הילד דן מירון מהפצצות המטוסים האיטלקים
בתמונה למעלה : בית שנפגע בהפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל-אביב, ב-9.9.1940
חלק א' : רקע היסטורי
בצילום : מראות אחד הבתים ברחוב קלישר בתל אביב כמה שעות לאחר ההפצצה האיטלקית
ב-9 בספטמבר 1940, חיל האוויר האיטלקי הפציץ את תל-אביב, במהלך מלחמת העולם השנייה.
איטליה הפאשיסטית, שהתייצבה לצד גרמניה הנאצית והכריזה ביוני 1940 מלחמה על בריטניה, תקפה מן האוויר את ת"א, כחלק ממלחמתה בבריטים, שהיו בעלי מנדט על ארץ ישראל.
המתקפה התבצעה ע"י מפציצי חיל האוויר המלכותי האיטלקי מטייסת 205, ששכנה באיים רודוס ולרוס. היו אלה אותם מפציצים שנשלחו להפציץ את העיר חיפה באותה השנה, שגם בהן נהרגו עשרות אנשים.
ההפצצה התרכזה באזור הרחובות בוגרשוב וטרומפלדור וגרמה למעלה ממאה הרוגים.
קיימות גרסאות שונות בדבר מספר ההרוגים המדויק. כמו כן, היו פצועים רבים והרס רב. בתים נהרסו, שריפות פרצו ונותקו קווי חשמל, מים וטלפון.
הגרמנים והאיטלקים נמנעו מליטול אחריות להפצצה. לשם שיקום נזקי ההפצצה, הוקמו ועדה עירונית וקרן מגבית למען הנפגעים, ונעשה שימוש בכספי פיצויים שהגיעו מהממשל הבריטי.
רוב קורבנות ההפצצה בתל אביב, נטמנו בקבר אחים בבית הקברות נחלת יצחק.
בהודעה הרשמית של מפקדת הצבא הבריטי, נאמר כי: "מטוסים איטלקיים התקיפו אתמול אחר הצהריים את תל אביב וסביבותיה והטילו פצצות ללא כל הבחנה הרחק ממטרות צבאיות כלשהן. חלקן של הפצצות הוטלו בעיר העברית תל אביב והשאר על כפר ערבי… ידוע שנהרגו למעלה מחמישים איש, רובם יהודים. בין ההרוגים הערבים יש גם חמישה ילדים".
מתל אביב נשלחו מכתבי מחאה למנהיגים וקהילות ברחבי העולם, בין השאר לנשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט; ואל העיר תל אביב הגיעו מכתבי תנחומים מרחבי העולם, בין השאר מראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, מהצבא ומהפרלמנט הבריטי, מהצלב האדום הפולני והצ'כוסלובקי בארץ ישראל ועוד.
הנציב העליון הבריטי בארץ ישראל, הרולד מקמייקל, ביקר בת"א לאחר ההפצצה והביע את תנחומיו.
כמה ימים לאחר הפצצת ת"א, הפציץ חיל האוויר הבריטי את האיים רודוס ולרוס שהיו אז בשליטת איטליה, מהם המריאו המטוסים שהפציצו את תל אביב.
כעבור 9 חודשים, ב-12 ביוני 1941, שוב הופצצה העיר. הפעם נהרס בית האינואלידים ברחוב מרמורק, ונהרגו 13 מדייריו.
במלאת 55 שנים להפצצה על תל אביב, הוצבה אנדרטה לזכר הרוגי האירוע בכיכר מיכאל'ס, בקרן רחוב המלך ג'ורג' ושדרות בן ציון, בסמוך לאזור בו היו מרבית הנפגעים.
באנדרטה רשומים שמות הנספים בשתי ההפצצות על תל אביב במלחמת העולם השנייה.
ראו גם : אילן שחורי , כשהמטוסים הפציצו לפתע ( קישור)
חלק ב' : זיכרונות הילד דן מירון מהפצצת המטוסים האיטלקים
האסון היה אסון תל אביבי מובהק, שונה לגמרי מאלו שהתרחשו ב"מרד הערבי"
זיכרון שמתחיל בהפצצה האיטלקית על תל אביב לפני 84 שנה , פרופסור , דן מירון, גדול חוקרי הספרות העברית בדורנו, שהיה אז ילד בן 6 בתל אביב בעיצומה של הפצצת תל אביב ע"י חיל האוויר האיטלקי…
"האוטובוס הגיע לקצה השדרה הנמתחת עד רחבת בית הבימה ונטה שם שמאלה לעבר המרצפת הרחבה המוצפת באור שמש, ואז התרחש משהו כביר ונורא שלא ברור מה קדם בו למה, הכל התרחש בבת־אחת אבל גם בזה אחר זה. לפתע כוסו זגוגיות החלונות של האוטובוס בכתב סתרים של סדקים ירוקים־שחורים. במהירות שלא תיאמן רשם צייר רב־מג רישום מסובך להפליא על כל חלונות האוטובוס, ממגן הרוח שלפני הנהג ועד לחלון המלבני שבאחורי האוטובוס. חקוקים בבשר הזכוכית נמתחו קווי אורך ישרים ומתעקלים, נאספים לעתים מתפזורת למרכז בצורת חרוט בעל חוד רצחני שכאילו נתקע בגוף הזכוכית למרות קשיחותו הזגוגיית. הקווים דילגו מחלון לחלון, מנסים להיסגר בפקעת על־גבי החלן האחורי. אור השמש החזק העניק זוהר מחריד להתרחשות, שלא נעדר ממנה איזה סדר אסתטי נסתר. הייתי נדהם יותר מאשר נפחד.
בה־בשעה, ואולי קצת לפני כן או דווקא אחרי כן, נשמע פיצוץ אדיר ששבר את כל האוויר שמסביב ברעשי גריסה יבשים כאילו היה עשוי ממקלות קנבוס דקים. בהוראת הנהג זחלנו מתוך האוטובוס שנשאר תקוע באמצע הרחבה כמין פרה בשדה או איזו בהמה גדולה אחרת שאיבדה את דרכה. מוזהרים בצעקות שלא נחפש מסתור בבית הבימה, שהוא אולי "מטרה", רצנו לכיוון רחוב מרמורק תחת רעש מחריש אוזניים שריחף כמו יישות פיסית־מוחשית וגדולה מעל לראשינו. כך חלפו מעלינו ומתחתינו בקו מלוכסן שלושה לווייתנים ענקים, מטוסים שטסו נמוכים מאוד כאילו מעל לגגות הבתים וצוללות צל שהטילו על המרצפת כשהם מקדימים אותנו בריצתנו המבוהלת. מצאנו איזה גגון שמתחתיו נצמדנו לקיר צהבהב וכך כביכול "הסתתרנו". עד היום אני מצדיע לגגון, שהורחב בינתיים לגג של מרפסת חלונות מסורגים, כשאני חולף על־פניו בנהיגה מכיוון אבן גבירול לעבר בית הבימה.
נשמעו שני פיצוצים נוספים, האחד קרוב למדי (אמרו ש"בית האינוולידים", אותו מבנה תל אביבי ישן שבפינת מרמורק ויהודה הלוי, ספג פגיעה שהרגה כמה מתושביו הרפופים) והשני רחוק יותר, מכיוון הרחובות יהודה הלוי ושיינקין. נשמעו צפירות של מכוניות מגן דוד אדום, נשמעה גריסת שברי זכוכית תחת נעלי אנשים צועדים בכבדות. וממה שקרה בהמשכו של אותו יום אינני זוכר דבר וחצי דבר. ככל שפרטי האירוע עצמו נותרו חקוקים בזיכרוני לעולמים כך טבעו בחשכה גמורה דברים שאירעו אחריו. פשוט נמחקו.
האירוע הפך כמובן תאריך סתמי למדי, 9.9.1940, עדיין בתחומי "המלחמה המזויפת" (The Phony War) שהתנהלה עד כה כאילו בעצלתיים, לתאריך היסטורי, מועד "ההתקפה האיטלקית" או "ההפצצה האיטלקית" שהביאו את מלחמת העולם לתל אביב השלווה יחסית. כמה מטוסים מחיל האוויר של צבא מוסוליני נשלחו לחופי המזרח הקרוב, חלפו מעל שמי תל אביב והטילו את פצצותיהם לאורך הקו שראשיתו בחוף הים והמשכו לאורך רחוב בוגרשוב ושדרות בן ציון, עבור על־פני בית הבימה והלאה בדרך מזרחה. מה היה הטעם לאותה התקפה היתה השאלה שנשאלה בכל בית בעיר, אך התשובה עליה נותרה, למיטב זיכרוני, בלתי־ברורה.
היו שאמרו שהטייסים האיטלקיים טעו, עם או בלי מירכאות, בדרכם, היינו הוטל עליהם להפציץ את מפרץ חיפה שבו חנו כמה מאוניות הצי הבריטי וניצבו בתי הזיקוק, שהנפט הגולמי הוזרם לעברם בצינור ענק מעיראק עד לחופי הים התיכון ושם זוקק לבנזין שהיה דרוש למכונת המלחמה הבריטית כאוויר לנשימה. הטייסים "טעו" משום שחופי חיפה, הנמל והמפרץ, היו מוגנים בנשק רב נגד מטוסים ובזרקורים שהאירו את שמי הלילה ("כמו בלונדון") ושקקו תותחנים בריטיים שהיטיבו להשתמש במכונות ירייה, והאיטלקים פשוט לא רצו להסתבך ולכן הפנו את מטוסיהם דרומה לעבר עיר הפרזות השלווה והבלתי־מוגנת, שספק אם היו בה מתקנים צבאיים בעלי ערך, נפטרו מעל גגותיה ורחובותיה ממטענם הקטלני וחזרו לבסיסם.
אינני יודע אם הפירוש הזה עלה בקנה אחד עם האמת. מכל מקום, הוא ביטא סוג מיוחד של הומור יהודי שאיזן את האימה מפני הצבא הגרמני והלופטוואפה באמצעות זלזול בצבא האיטלקי, זלזול שנעשה רווח עוד בימי הפלישה האיטלקית לאתיופיה (גיבורים גדולים על כושים מסכנים). האיטלקים, אמרו, זה עם של אמנים, פסלים, ציירים, משוררים, זמרי אופרה וטבחים מצוינים, אבל לא עם של לוחמים.
אלא שמעבר לאירוניה החלושה שררה אפלה כבדה. הנזק שחוללה ההתקפה האיטלקית היה רב, ובמציאות המנטלית שלפני השואה היה גם מזעזע עד היסודות. מספר ההרוגים לא נקבע סופית, אבל המספר שהוזכר ברוב הרשומות היה למעלה מ-120, ביניהם, צוין תמיד, נכללו שבעה ערבים, שהיו כנראה מההרוגים הראשונים באזור החוף והטיילת שאליו גחו המטוסים ממרחבי הים. אמרו שהיו אלה מובילי גמלים טעוני זיפזיף שעשו דרכם מיפו לאורך חוף הים לעבר צפון־מערב תל אביב, שם עדיין לא דעכה כליל תנופת הבנייה שמתחה את מערב העיר בשנות השלושים עד לאזור הנמל החדש ושפך הירקון. כל שאר ההרוגים — נשים וגברים, זקנים וצעירים — היו יהודים טיפוסיים יושבי מרכז תל אביב, "ותיקים" שהגיעו לארץ בשנות העשרים ו"חדשים" שזה מקרוב הגיעו מאירופה "ברגע האחרון", כמה ילדים ונערים בני הארץ (כמוני), סוחרים, חנוונים, קבלנים שעשו חיל בשנות ה"פרוספריטי", עקרות בית, מורים, צעירים אתלטיים מנפחי שרירים שהקימו "בית" בעל ארבע קומות על חולות החוף בעומדם זה על גבו וזרועותיו של זה, תימנים, ייקים ויושבי בתי קפה ברחוב בן יהודה.
האסון היה אסון תל אביבי מובהק, שונה לגמרי מאסונות קטנים יותר שהתרחשו זמן לא רב קודם לכן במסגרת "המרד הערבי" — מארבים לאורך כבישי הארץ, הבערת שדות באזורים כפריים והתנפלויות־רחוב באזורים עירוניים מיושבי ערבים ויהודים סמוכים מדי אלו לאלו, כגון בשווקים שבהם ניצבו לצד דוכניהם זבנים גברתנים יהודים וערבים, בשכונות העוני שעל גבול יפו ותל אביב או בעיר התחתית של חיפה.
למחרת, ושמא יומיים לאחר ההפצצה, נערכה הלוויה ההמונית. תריסרי הגוויות, מחותלות בתכריכים שנכרכו עליהן כאילו בחיפזון, הושכבו על קרקעיתן של משאיות ללא כיסוי. המשאיות נעו בקצב הליכה בדרכן מזרחה לאורך רחוב נחמני ופניהן לעבר בית העלמין בנחלת יצחק, שהיה אז בית העלמין הפעיל של העיר. המדרכות והחלונות והמרפסות הפונים לעבר הרחוב היו עמוסים באשכולות של אנשים שותקים. מדי פעם חרחור המנועים של המשאיות המאטות ככל האפשר את מהלכן נשמע בבירור. השמים התאימו את עצמם למאורע. מהבוקר נעלמה התכלת המזהיבה ואת מקומה תפסו ענני סתיו לא כבדים. האור שהסתנן בעדם היה לבן ומשומם ונראה כאילו בא להבליט כל קמט וכתם בתכריכי המתים, למנוע כל ניסיון להתחמק מפרטי המראה. מטר דליל החל להימטר ללא דחיפות אבל בהתמדה עקשנית וגרם לאיזו תחושה של "עוול נוסף", כאילו לא די בכך שהאנשים האלה רוטשו ונקרעו לגזרים ועכשיו הם מובלים לקבורה, הנה הם גם נרטבים בגשם וייקברו בתכריכים לחים בתוך קרקע בוצית.
עמדתי לצד אמי ואחותי סמוך למעקה המרפסת בדירתנו שבקומה השלישית של הבית ברחוב נחמני 52 וריכזתי במראה החולף על פני לאיטו את כל כוחות הריכוז והמחשבה שילד שעדיין לא מלאו לו שש שנים וזה עתה נקלט בכיתה אלף של בית הספר לבנים על־שם אחד העם יכול היה לגייס. דבר אחד לא העסיק אותי כלל, ושנים לאחר מכן תמהתי כיצד, בתנאים הנתונים, היתה התעלמות כזאת אפשרית. לא חשבתי לרגע על כך שהייתי קרוב מאוד להיות אחד ההרוגים החולפים על פני. הרי נמצאתי במקום האסון בשעת האסון. לא עלה על דעתי שכדאי להרהר באפשרות מותי בעולם שנעשה סביבי מאויים יותר ויותר. הייתי מחוסן מפני מחשבה כזאת. לעומת זאת, נבלעתי כולי במוחשיות של הוויית המוות כשלעצמה. השתדלתי לבדוק בפירוט כל אחת מהגוויות שהיו מונחות על קרקעיתן של המשאיות שחלפו על פני, לרשום לפני מידות וזוויות, גילויים וכיסויים. בייחוד הסעירו את מחשבתי התכריכים, קיפוליהם, קמטיהם ובעיקר הכתמים המוזרים שהתפשטו פה ושם עליהם: כתם שחור, כתם חום־שחור, כתם אדום־שחור. נראה שלפחות חלק מההרוגים נעטפו בעוד דמם ניגר, ועכשיו ניתן לי לראות את עצם הדבר שמילא אותם בחייהם. הרי הם היו מלאים חיים, שנפלטו מתוכם כמו מתוך כלים סדוקים, ועכשיו הם נגלים לעין ככתמים עזי־צבע.
למאמר המלא במוסף תרבות וספרות של עיתון " הארץ "
