אנטומיה של רצח עם — חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ', מאת עֹמר ברטוב

1786

אנטומיה של רצח עם — חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ', מאת עֹמר ברטוב, תירגמה מאנגלית איה ברויר, הוצאת עם עובד, ספריית אופקים, 2020, 352 עמודים

 הערת  המערכת : ליקטנו כמה ראיונות מעניינים עם מחבר הספר פרופסור עמר ברטוב ובהמשך הבאנו גם סקירה מעניינת של הספר ע"י רוחמה אלבג

ההיסטוריון בעקבות גיא ההריגה: "מצאתי אירועים שלא תועדו באף ספר"
סיפורה של העיירה האוקראינית של ש"י עגנון, שלא נותר בה כיום אף יהודי אחד, מובא בספרו של עמר ברטוב, שיצא לאחרונה בעברית, “אנטומיה של רצח עם: חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ'"

יעקב בר-און 

פורסם במקור בעיתון "מעריב"  באפריל 2020

אם ההיסטוריון שבך דחק אותך לחצות את הרוביקון או חששת שאחר כך עלול להיות מאוחר מדי?
“כמובן שזה היה ההיסטוריון שבי. לאחר שהחלטתי לכתוב על עיירה בשואה, חשבתי על בוצ’אץ’, העיירה שממנה עלתה אמי ב־1935 וכידוע הייתה גם העיירה של ש”י עגנון. על מנת לכתוב ביוגרפיה של מקום, כמו ביוגרפיה של אדם, רצוי שיהיה לך קשר אינטימי עם המקום הזה, שבנסיבות מסוימות אולי יכול היה להיות גם נוף ארץ מכורתי. ברגע ההוא לא שיערתי שאמי, אז בת 71, תחלה ותלך תוך שלוש שנים לעולמה”.

הוא, בנו של הסופר חתן פרס ישראל חנוך ברטוב, איננו מספר איך יצא מרק העוף, אבל מאותו רגע פרוזאי במטבח ברמת אביב החל להירקם הספר “אנטומיה של רצח עם: חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ’אץ”, שגרסתו העברית הופיעה כעת בהוצאת עם עובד, כחצי שנה לאחר שהוענק לברטוב הפרס הבינלאומי של יד ושם לספר מחקר על השואה. בספר מפריך ברטוב נטייה של רבים שלא לקשר ישירות בין השואה לבין אירועים טרגיים קודמים שקרו לעם היהודי. “כשמספרים את הסיפור של השואה, אי אפשר להתחיל בסוף, ברצח היהודים בידי הגרמנים”, הוא סבור. “על מנת להבין כיצד זה קרה, צריך לחזור הרבה אחורה ולדעת שברצח העם בבוצ’אץ’ נטלו חלק לצד הגרמנים גם האוקראינים והפולנים, שכניהם במשך דורות של יהודי העיירה. המחקר שלי מוציא את השואה מהקשר של אירוע ייחודי ומחזיר אותה להיסטוריה נוכח אירועים מקבילים שהתרחשו כעבור שנים במקומות כמו בוסניה ורואנדה”.

מחקר תובעני

עלילת ספרו המעמיק והסוחף של ברטוב מתרחשת בבוצ’אץ’, עיירת ספר בדרום גליציה שעגנון הספיד אותה בספרו “עיר ומלואה”. עיירה זו, הנמצאת כיום בתחומי אוקראינה, הייתה בעבר בשליטת הקיסרות האוסטרו־הונגרית, פולין וברית המועצות. לדברי ברטוב, השואה לא הכתה שם בבחינת יש מאין, אלא שמעבר ליחסי הגומלין שהיו ליהודים עם שכניהם, התפתחה שם אנטישמיות שנבעה מסיבות לאומניות, דתיות וכלכליות.

העיירה בוערתהיה זה בקיץ 1995, כשעמר ברטוב, אז בן 41, ניגש לאמו יהודית לבית שימר, ובעודה מבשלת במטבחה מרק עוף הפנה אליה בקשה שמעולם לא ביקש ממנה: “ספרי לי על ילדותך”. כשהוא נשאל מדוע כה התמהמה עם בקשתו זו, הוא משיב: “אותנו, הצברים בני הדור שלאחר השואה, חינכו לחשוב רק קדימה. לא רצינו לדעת שום דבר על מה שהיה בעבר”.

האם ההיסטוריון שבך דחק אותך לחצות את הרוביקון או חששת שאחר כך עלול להיות מאוחר מדי?
“כמובן שזה היה ההיסטוריון שבי. לאחר שהחלטתי לכתוב על עיירה בשואה, חשבתי על בוצ’אץ’, העיירה שממנה עלתה אמי ב־1935 וכידוע הייתה גם העיירה של ש”י עגנון. על מנת לכתוב ביוגרפיה של מקום, כמו ביוגרפיה של אדם, רצוי שיהיה לך קשר אינטימי עם המקום הזה, שבנסיבות מסוימות אולי יכול היה להיות גם נוף ארץ מכורתי. ברגע ההוא לא שיערתי שאמי, אז בת 71, תחלה ותלך תוך שלוש שנים לעולמה”.

הוא, בנו של הסופר חתן פרס ישראל חנוך ברטוב, איננו מספר איך יצא מרק העוף, אבל מאותו רגע פרוזאי במטבח ברמת אביב החל להירקם הספר “אנטומיה של רצח עם: חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ’אץ”, שגרסתו העברית הופיעה כעת בהוצאת עם עובד, כחצי שנה לאחר שהוענק לברטוב הפרס הבינלאומי של יד ושם לספר מחקר על השואה. בספר מפריך ברטוב נטייה של רבים שלא לקשר ישירות בין השואה לבין אירועים טרגיים קודמים שקרו לעם היהודי. “כשמספרים את הסיפור של השואה, אי אפשר להתחיל בסוף, ברצח היהודים בידי הגרמנים”, הוא סבור. “על מנת להבין כיצד זה קרה, צריך לחזור הרבה אחורה ולדעת שברצח העם בבוצ’אץ’ נטלו חלק לצד הגרמנים גם האוקראינים והפולנים, שכניהם במשך דורות של יהודי העיירה. המחקר שלי מוציא את השואה מהקשר של אירוע ייחודי ומחזיר אותה להיסטוריה נוכח אירועים מקבילים שהתרחשו כעבור שנים במקומות כמו בוסניה ורואנדה”.

עלילת ספרו המעמיק והסוחף של ברטוב מתרחשת בבוצ’אץ’, עיירת ספר בדרום גליציה שעגנון הספיד אותה בספרו “עיר ומלואה”. עיירה זו, הנמצאת כיום בתחומי אוקראינה, הייתה בעבר בשליטת הקיסרות האוסטרו־הונגרית, פולין וברית המועצות. לדברי ברטוב, השואה לא הכתה שם בבחינת יש מאין, אלא שמעבר ליחסי הגומלין שהיו ליהודים עם שכניהם, התפתחה שם אנטישמיות שנבעה מסיבות לאומניות, דתיות וכלכליות.

“היהודים באזור בוצ’אץ’, שתמכו בעבר בקיסרות, מצאו את עצמם לאחר קריסתה במלחמת העולם הראשונה נופלים בין הכיסאות בין הפולנים והאוקראינים”, מציין ברטוב. “אם הייתה להם הזדמנות להינצל מהגורל שציפה להם בשואה על ידי עלייה לארץ ישראל, מעטים ניצלו אותה, מה גם שכאן לא התלהבו לקלוט את כולם והעדיפו את אלה שיכלו להשתתף בבניין הארץ. ב־1939, כשפרצה מלחמת העולם השנייה, בוצ'אץ’ עברה לשליטת הסובייטים בעקבות הסכם שהיה להם עם הגרמנים”, מספר ברטוב. “הם הרסו לחלוטין את הכלכלה המקומית הרעועה, מה שהביא למחסור חמור במזון והתחילו להגלות יהודים, אוקראינים ופולנים. כשהסובייטים יצאו משם, התחיל גל של פוגרומים מצד מליציות אוקראיניות לאומניות. כשהגיעו הגרמנים, הם פתחו ברציחות מסוג אחר”.

ביולי 1941 השתלטה דיוויזיית הוורמכט הגרמני על בוצ’אץ’, לאחר שהעיירה נפגעה קשות מההפצצות האוויריות של הגרמנים ומההרס שהסובייטים הותירו אחריהם. היהודים אולצו לענוד סרט זרוע לבן, נאסר עליהם לעבור ברחובות ראשיים והם הצטוו להסיר את כובעיהם בפני גרמנים. מי שלא ציית, נורה. את ההשמדה בבוצ’אץ’ החלו הגרמנים תוך זמן קצר ברצח 450 מתוך כ־8,000 יהודי העיירה, רובם מהשכבה המשכילה. בהמשך הקימו הגרמנים במקום יודנראט ומשטרה יהודית, שאנשיהם היו מיקירי הקהילה. בהקשר זה מביא ברטוב סיפור יוצא דופן: “סופר לי על ברוך קרמר, ראש היודנראט האחרון, שהיה לפני המלחמה חסיד, עבר ללבוש מה שקראו בגדים גרמניים, גילח את זקנו ואת פאותיו וארגן לגרמנים נשפים עם נשים צעירות כשיש עדויות שהוא השתתף באירועים אלה. היו שהעידו, כי עשה כן מתוך אמונה שכך יוכל להציל את מי שניתן היה להציל”.

מעטים מבין יהודי בוצ’אץ’ הצליחו להימלט ליערות ונטלו חלק בהתנגדות הפרטיזנית. אחרים הוסתרו, לרוב בתשלום, על ידי פולנים, שהיו בסכנה של טיהור אתני מאוד אלים בידי מליציות אוקראיניות. זה הביא חלק מהפולנים לגלות אמפטיה כלפי יהודים גם אם היו להם קודם לכן נטיות אנטישמיות.

“במחקר שלי התבססתי במידה רבה על עדויות אישיות”, מעיד ברטוב. “כך גיליתי אירועים שלא מופיעים בשום תיעוד פורמלי בארכיונים. מעיון בעדויות אלה עולה, שיהודים שניצלו מהאקציות של הגרמנים נרצחו בסופה של המלחמה בידי כפריים אוקראינים תוך כדי האנדרלמוסיה שנוצרה באזור עם עזיבת הגרמנים. כשהגיעו הסובייטים, התהפך הגלגל ויהודים שניצלו פעלו יחד עם פולנים נגד האוקראינים. מבין הקצינים הסובייטים היו שהזדהו כיהודים, מה שהיה לניצולים היהודים בגדר נס משמים”.

כיום, אין יותר יהודים בבוצ’אץ’, לאחר שרוב יהודיה נרצחו ואלה שניצלו, עזבו. גם אין שם יותר פולנים. אלה מהם שלא נרצחו, ברחו או הוגלו. את מקומם תפסו כפריים אוקראינים שהוגלו ממקום שבתם בפולין במהלך חילופי האוכלוסין בין ברית המועצות לבין פולין הקומוניסטית.

ברטוב (66) הצבר, שסיפורי אביו הסופר נטועים בנוף הארץ־ישראלי, חי בארצות הברית כמחצית מחייו. הוא התיישב בקיימברידג’ שבמסצ’וסטס עם רעייתו השנייה וואי־יי לי, פרופסורית לספרות סינית באוניברסיטת הרוורד. הוא משמש פרופסור להיסטוריה של אירופה באוניברסיטת בראון, ברוד איילנד. ספרו החדש תורגם מאנגלית, שהיא כדבריו שפת המחקר שלו.

מדוע כתיבת הספר התמשכה שני עשורים, אגב מחקר שהשתרע על פני שלוש יבשות?
“בהתחלה חשבתי לתומי שאם אכתוב ספר על עיירה קטנה, הדבר ייקח לי שנה־שנתיים ואגמור עם זה. מהר מאוד התבדיתי. התברר שככל שמתעמקים יותר, התהליך נמשך יותר, מה גם שלצורך העניין היה עלי ללמוד שלוש שפות שלא היו שגורות בפי”.

יש לך כעת תחושה של פירעון חוב כלפי אמך?
“למען האמת, יש לי הרגשה של צער על שהיא לא זכתה להיות עדה לספר הזה”.

 מקור וקרדיט : עיתון "מעריב", יעקב בר-און  

ראיון  נוסף עם עם פרופסור עומר ברטוב , מחבר הספר אנטומיה של רצח עם – חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ

פורסם במקור בעיתון "ישראל היום"


חוקר היסטוריה אירופית, שואה ורצח עם

פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת בראון ברוד איילנד, ארה"ב. מחבר הספר "אנטומיה של רצח עם: חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ'" (עם עובד)

פרופ' ברטוב, אמך התגוררה בבוצ'אץ', עיירה בפולין (כיום באוקראינה) שבה בוצע גירוש וטבח של אלפי יהודים בשואה. אבל כשדיברת איתה על כך שנים מאוחר יותר, היא לא הזכירה את העובדה שרבים מבני העיירה נלקחו בקרונות בקר למחנה ההשמדה בלז'ץ, ושאיש מבני משפחתה לא שרד. האם במידה מסוימת המסע שאתה עובר בספר "אנטומיה של רצח עם" הוא המסע שלאמך מעולם לא היה אומץ לספר?

"אמי עזבה את בוצ'אץ' ב־1935, וזכרה משם בעיקר את ילדותה. היא כמובן ידעה מה קרה שם, ושמשפחתה נרצחה, אולם היא לא בדיוק ידעה איך. הזיכרונות שלה היו נקיים מכך מבחינה זו, וזו שאלה מעניינת – משום שחלק גדול מהאופן שבו אנחנו זוכרים מקומות אלה הוא דרך הפריזמה של השואה, וזה במידה מסוימת מסלף את מה שאירע קודם, כי במשך כ־400 שנה חיו שם יהודים, אוקראינים ופולנים ורוב הזמן הם לא רצחו אחד את השני, אלא חיו כמו בכל מקום אחר.

"לנו קשה לחשוב על זה כך, אנחנו נוטים לחשוב על העבר באמצעות האופן שבו הוא נגמר, אבל ברגע שמשתחררים מהפריזמה הזו, אפשר להבין את החיים שהתרחשו שם באופן מלא יותר".

עושה רושם שמה שעניין אותך בספר הוא הקשר שנרקם בין הרוצחים והנרצחים. קשר שמוביל בסופו של דבר למה שאתה מכנה בספר "רצח אינטימי".

"אנחנו חושבים על השואה כעל רצח עם תעשייתי, שבו הרעיון הוא שלא יהיה מגע בין הרוצחים לנרצחים. אני רציתי לדעת איך זה בעצם נראה באמת בעיירה אחת. חצי מהאנשים בבוצ'אץ' לא נשלחו בקרונות בקר לבלז'ץ או נרצחו שם, אלא נרצחו איפה שהם חיו – בבתי הכנסת, בפארקים, בבית הקברות. דרך השיחה עם אמי, הבנתי שחשוב להבין מה היתה הדינמיקה החברתית בעיירה הזו, כי לא היו שם רק יהודים – זה לא היה שטעטל, עיירה יהודית גלותית כמו שאנחנו רוצים לחשוב. היו שם יהודים ונוצרים, ובמקרה של בוצ'אץ' פולנים ואוקראינים, שהיו בערך חצי מהאוכלוסייה".

אתה מתאר בספר את ויטולד יאנדה ששהה בבוצ'אץ' בחופשת הקיץ של 1939 וראה בעיירה סצנה אידילית. כששמע על מה שקרה שם הוא הופתע ונחרד לחלוטין

"מצד אחד, אנשים ששמעו את מה שקרה הגיבו כמו יאנדה, ואמרו 'איך זה יכול להיות, לא יכולנו להאמין'. ומצד שני, אותם אנשים גם אמרו 'ידענו שזה יקרה'. ולמה נאמרו שני הדברים בד בבד? כי כמובן שאתה לא יכול לתאר לעצמך שיום אחד השכן שגר ממול ייכנס אליך הביתה עם גרזן ויהרוג לך את הילדים. זה לא ייאמן. מנגד, זו תקופה שבה אנשים כבר עשרות שנים קודם לכן התחילו לדבר על הקבוצות האחרות כעל שונות.

"כשאתה מתחיל לדבר באופן כזה על קבוצות אחרות – נוצר משהו במנטליות של בני אדם, ונבנית מעין ציפייה מסוימת לכך שזה ייגמר לא טוב, יש אלימות מחשבתית לפני האלימות הפיזית, אלימות של נרטיבים שאתה מספר על עצמך וגם על הצד השני. אלו נרטיבים שעשויים לתאר צד אחד כקורבן, והצד השני הוא המקרבן, אלא אם כן תסלק אותו, תתחמש ותגן על עצמך. אז הספר שלי מנסה להבין את המעבר מחיים אינטר־אתניים, חיים שבהם חיות קבוצות שונות זו לצד זו, לחיים שבהם בשלב מסוים אנשים מגויסים לרצח אינטימי, מקומי".

"אלימות לפני פיצוץ"

איפה אתה רואה את ניצני האלימות הרטורית שהביאה בהמשך למה שקרה בבוצ'אץ'?

"האלימות הרטורית מתחילה בסוף המאה ה־19, עם עליית הלאומיות. יש נרטיבים שונים לכל קבוצה: הפולנים טוענים לבעלות על המקום משום שהם הביאו מורשת ותרבות, האוקראינים סבורים שזו אדמתם, והיהודים רואים בעצמם כמי שבאו לפתח את המקום תרבותית. 

"במלחמת העולם הראשונה האזור הזה נכבש בידי הרוסים. הכיבוש הרוסי מאוד אלים ויש בו הרבה מגמות אנטי־יהודיות. אז יש אלימות רבה נגד יהודים בכל העיירות הללו, והפולנים והאוקראינים רואים את זה ומבינים שזה אפשרי.

"כשנגמרת מלחמת העולם הראשונה והכיבוש הרוסי – המלחמה באזור מתחלפת ומייד הופכת למלחמה עקובה מדם בין פולנים ואוקראינים שנמשכת שנה שלמה, ובסופה מנצחים הפולנים שמשתלטים על האזור. אצל האוקראינים זה מותיר טינה עמוקה. אם משלבים לתוך זה את המדיניות הפולנית האנטישמית ואת הניסיון לדכא כל לאומיות אוקראינית, זה יוצר שכבות שלמות של טינה ואלימות פוטנציאלית שרק מחכות להתפוצץ. ההתפתחויות במהלך הכיבוש הסובייטי בין 39 ל־41 היוו את ההדק האחרון. כל קבוצה זכרה את עצמה כקורבן, לא רק של צבאות מבחוץ אלא של השכנים שלהם. והזיכרון הזה מהווה קטליזטור בהפעלת האלימות תחת הגרמנים".

"תמיד היו מתנדבים להרוג"

אחת הדוגמאות ל"רצח אינטימי" הוא קורט קלנר, ששמו נקשר יותר מכל לרציחות באזור צ'ורטקוב־בוצ'אץ'. הוא נודע בכך שהתיידד עם קורבנותיו לפני שארגן את רציחתם. באחד המקרים הוא אף יורה בראשם של נער ונערה מטווח אפס, תוך שהוא מחזיק את ידו של ילדו בן ה־5. רצח יהודים הפך בשלב מסוים למשהו שגרתי, אגבי. נתקלת בכך בבוצ'אץ' יותר מאשר במקומות אחרים באירופה? 

"הדינמיקה בבוצ'אץ' לא מייחדת רק אותה, אלא מאות עיירות בכל האזור. כשהגרמנים מגיעים לשם הם הורגים כמה מאות יהודים מייד, ולאחר מכן אין רצח המוני של יהודים במשך כשנה, עד סתיו 1942.

"יש שנה שהם חיים זה לצד זה, ובמהלך השנה הזו הגרמנים והיהודים מכירים אחד את האחר. היהודים עובדים עבור הגרמנים, יש יהודיות שהן שמרטפיות, טבחיות, מנקות בתים, יש שם רופאים, נהגים, סנדלרים – והם נכנסים ויוצאים מבתי הגרמנים, והם מכירים אותם בשמם. כך שכשמתחיל ההרג, הוא אינטימי, קודם כל במובן הזה שאדם יכול לומר 'אדוני, אבל אני הייתי הספר שלך, איך אתה יורה בי?' קשה לאנשים להכיר בכך, כי אנחנו חושבים על הרג מכני, ועל הרוצחים כעל יצורים לא אנושיים.

"דבר נוסף מעניין הוא שבמהלך ההרג מתקיימים בבוצ'אץ' חיי חברה נורמליים. לגרמנים יש נגישות לכל דבר שהם רוצים – אוכל, אלכוהול, טבק, מין. הם מביאים את המשפחות שלהם, מאהבות, ומנסים לקיים שם מציאות – שמבחוץ היא סוריאליסטית לחלוטין. ו־20 שנה אחרי, כשהם בבית המשפט, הם זוכרים תקופה זו כטובה ביותר בחייהם. אנשים נפגשו לשתות בירה, לשחק קלפים, ילדים הלכו לבית הספר. כל אלה בזמן שמהחלון אתה רואה שאוספים יהודים, לוקחים אותם אל הר ויורים בהם. והדברים מתקיימים זה לצד זה". 

ומה לגבי הרג ספונטני, מקרי רצח בלתי מתוכננים?

"זה הרג שנובע משיכרון כוח. כגרמני, ולא משנה מה תפקידך, אתה בעצם יכול לעשות מה שאתה רוצה. אתה יכול להיכנס לגטו עם הכלב שלך ולרוצץ גולגולות ולשסות את הכלב שלך באנשים, ולא יקרה לך כלום. זה אותו הרג לא מאורגן שבבתי המשפט אפשר להיות מואשם עליו ברצח. אבל באותה תקופה זה לחלוטין בנורמה, וגם נראה לפי העדויות שהם נהנים מזה. 

"חלק גדול מההיסטוריוגרפיה ניסה להתעלם מזה. אנחנו מעדיפים לחשוב על זה שאנשים עושים דברים נוראיים בפקודה, או שמתרגלים לזה, אבל לחשוב שהם נהנים מכך, קשה לקבל זאת. אחד המפקדים שם אמר שתמיד היו מתנדבים להרוג. אם למישהו נגמרה המחסנית – תמיד היה מתנדב שהמשיך ברצון".

איך אתה מסביר את זה?

"היו שם שוטרים שחיו בתנאים טובים, וזו שאלה עד כמה השפיעה עליהם האידיאולוגיה הנאצית, בניגוד למשל לחיילים צעירים גרמנים בחזית המזרח. בבוצ'אץ' אני סבור שזה קשור לרוטינה של הרג, כוח מוחלט שבו אף אחד לא שולט עליך, הם הרי היו רחוקים שעות נסיעה רבות מכל מקום אחר. וכמובן שתמיד יש אנשים עם נטיות סדיסטיות במיוחד. זו דינמיקה של כל קבוצה אנושית, וגם של המקום עצמו. אותה סגירת חשבון עם היהודים".

ההרג הגרמני היה מלא אימה. ובתוך כך, יש עדויות לא אופייניות: למשל, שמואל רוזן שקיבל כיכר לחם מטבח צבאי גרמני שאמר לו: "מי יודע, אולי ביום מן הימים ילדיי יתחננו ללחם". או ראש העיירה איוון בוביק שתואר כ"אדם שניסה לעזור ליהודים". יש עדויות לסובלנות בקרב האוכלוסייה הנוצרית במקום. איך מסבירים את הפערים הללו

"זה הצד השני של האינטימיות. אנשים הכירו במידה מסוימת זה בדתו של זה, בעיקר בין בני הדתות הנוצריות השונות במקום. היהודים אמנם הבדילו את עצמם מהנוצרים בגלל הכשרות, אך למרות ההפרדה הזו בכל זאת היו יחסים קרובים, וכן – בהמשך גם טינה".

במהלך השואה נהרגו בבוצ'אץ', כאמור, אלפי יהודים. איך היא התאוששה מהמלחמה, מה עלה בגורל היהודים בה ומה מתרחש בה כיום?

"בוצ'אץ' הגיעה לכ־16 אלף איש ערב מלחמת העולם השנייה, בערך 8,000 יהודים ו־8,000 פולנים ואוקראינים. מה שאירוני שזה בערך האוכלוסייה של בוצ'אץ' עכשיו. לאחר המלחמה היה מספר קטן של כ־60 יהודים ששרדו, ורובם עזבו זמן קצר לאחר מכן כי זה עדיין היה מקום מסוכן. כיום היא עיירה ענייה, בלי יהודים וכמעט בלי זיכרון היסטורי".

"הרוצח הוא השכן ממול". ניצולים ליד בוצ'אץ' // צילום: מתוך הספר

תושב מפורסם של העיירה הוא הסופר ש"י עגנון, שנולד בה והתגורר בה עד גיל 21, ובזמן מלחמת העולם השנייה כבר חי בישראל. כיצד הוא הגיב כששמע על המתחולל בעיר הולדתו?

"יש פרק שלם בספר הענק שלו 'עיר ומלואה' שהתפרסם לאחר מותו, שבו הוא מספר על היום שבו נודע לו כי עירו נרצחה. בעמוד 730 הוא כותב שם – 'עצמתי את עיניי כדי שלא אראה במיתת אחיי בני עירי…' 

"בספר הוא מתאר כיצד הוא מעלה לנגד עיניו את כל העיר, ומושיב את בני העיר חזרה במקומותיהם, בעיקר בבית הכנסת הגדול, כמו משיב אותם לחיים. עגנון הקדיש חלק גדול מחייו לכתיבת הספר הזה, קורות חייה של בוצ'אץ'. הוא לא סיים אותו אף פעם, ואני חושב שהוא לא ממש רצה לסיים אותו, זה היה בדם ליבו. כששאלו אותו מדוע אתה משקיע בכך כל כך הרבה זמן, הוא ענה – 'בונה אני עיר'. זה היה הכל – הוא ניסה לבנות אותה מחדש בספר הנפלא הזה".

The “Hechalutz” [the Pioneer] Organization in Buczacz in 1930

מבט מקרוב מראה שהוא בנה עיירה יהודית בעיקר. הוא התעלם במובן מסוים מהערבוב האתני שהיה שם.

"לחלוטין. יש אזכור דל לגויים שבעיירה, וזו הרי תמיד היתה עיר מעורבת. עבור עגנון, בוצ'אץ' היתה מיקרו־קוסמוס של הציביליזציה היהודית של מזרח אירופה, של העיירה היהודית המזרח־אירופית, וכך הוא כתב עליה".

ההתרחשויות בבוצאץ', של משקעים וזיכרונות שונים מקבוצות אחרות, מראה לנו כמה אלימות כזאת עלולה להיות קרובה לפני השטח. רואנדה, למשל, היא דוגמה לכך. אתה מוצא דמיון בין התהליכים הפנימיים שהתרחשו שם ובבוצ'אץ' – שהובילו לרצח עם?

"גם ברואנדה זה לא קרה פתאום שההוטו החליטו לרצוח את הטוטסי. כבר במאה ה־19 הגיעו לאזור הזה בלגים ולאחר מכן גרמנים שחילקו את ההוטו והטוטסי בצורה קטגוריאלית אירופית. למשל, הטוטסי הם עם גבוה, נאה, אשר שולט בהוטו, הגזע הנחות. וההוטו והטוטסי, תחת השליטה האירופית, הפנימו את המונחים הגזעיים הללו, שעליהם הם לא חשבו קודם לכן.

"כשההוטו לבסוף מגיעים לשלטון ב־1959 הם מחליטים להיפטר מהטוטסי. רבים מהטוטסי מגיעים לאוגנדה, ואלה הטוטסי שב־1994 פולשים חזרה לרואנדה, כשמתחיל רצח העם של הטוטסי, ועליהם מדברים כעל נחותים, כעל ג'וקים. הדינמיקה של זיכרון כקורבנות וגם של קטגוריזציה של שתי קבוצות, ואפיון קבוצה כלא אנושית – זה מזכיר את השיח הגרמני על היהודים וגם למה שקרה בעיירות כמו בוצ'אץ'".

 הראיון המלא בעיתון "ישראל היום"

אנטומיה של רצח עם — חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ', מאת עֹמר ברטוב, תירגמה מאנגלית איה ברויר, הוצאת עם עובד, ספריית אופקים, 2020, 352 עמודים

סקירת הספר מאת רוחמה אלבג , מוסף ספרות ותרבות של עיתון "הארץ" , 4 לספטמבר 2020

ההיסטוריון עֹמר ברטוב פותח את פרק הסיכום בספרו רחב היריעה על העיירה הקטנה בוצ'אץ' בשני משפטים בלתי מפתיעים: "כתיבתו של ספר זה נמשכה זמן רב. היא נפרשה על פני שני עשורים, שלוש יבשות, תשע ארצות ועשרות ארכיונים".

אמנם בוצ'אץ', כדבריו, היא "עיירה פוסט־סובייטית נידחת ועלובה, ענייה, מוזנחה ומדוכאת", קביעה המצננת לרגע את הקריאה, ועולה החשש שאולי היא עוד שֵם ברשימה ארוכה של עיירות שנמחקו מהמפה היהודית, אולם לבוצ'אץ' זו יש ייחוד. היא מקום שובה לב לדבריו, שוכנת בין גבעות שנהר מתפתל ביניהן ומיד מתברר המניע העיקרי שלו "כשחייתה שם אמי, זו היתה עיירה קסומה וכזו היא נותרה בזיכרונה".

בעקבות שיחה מאוחרת עם אמו, היא סיפרה לו על "העיירה הקסומה", אגב התעלמות מחורבנה, והביעה רצון עז לבקר בבוצ'אץ', ביקור שלא הסתייע כיוון שהלכה לעולמה שלוש שנים אחרי אותה שיחה. כך הופך המחקר המקיף גם למסע בעקבות האם וזיכרונותיה, וברטוב מתוודה כי המשימה שקיבל עליו השתלטה לחלוטין על חייו.

מסע השיבה של הבן ההיסטוריון לבוצ'אץ' מבקש לברר לא רק איך חיו היהודים בעיירה, מה היו פניה של הזוועה ואחריתם. הוא מפנה את מבטו לעבר שורשיה העמוקים של השנאה ובוחן מה איפשר את צמיחתה. הליקוט השיטתי של הררי הידע שצבר, המיקוד והכתיבה הקולחת, מתבררים כפרק מצמית בהיסטוריה, גם בהיסטוריה המשפחתית.

ברטוב סוקר צמתים חשובים בתולדות בוצ'אץ', מכפר המוזכר לראשונה בשנת 1260 כנחלתה של משפחת אצולה פולנית דרך מרד חמלניצקי, ההרס שזרעו חילותיו ומותם של אלפי יהודים באזור. נוסע שביקר בה שנים ספורות לאחר מכן מתאר אותה כ"עיר גדולה ומשעשעת" ומתפעל מהשתקמותה המהירה ומציין: "בנו אותה מחדש, בייחוד היהודים" הגרים בה במספר רב (עמ' 24). תולדותיה רצופים מאבקים, נאמנויות ושלטונות מתחלפים, כשהציר המרכזי בספר בוחן את מערכת היחסים הטעונה בין בני הלאומים השונים שחיו בה בהרמוניה מסוימת, אך גם בחיכוכים וחשבונות בלתי־גמורים.

הספר פורש בהרחבה את התנאים והנסיבות שבהם חיו שלוש הקבוצות האתניות הללו בכפיפה אחת, בנחת אך גם בחשדנות בסיסית, באיבה ועלבונות הדדיים, קנאות ומשטמה, וכיצד הלכה ונרקמה בחשאי משאלת לב של "שכנים ותיקים, לא תמיד ידידותיים" (עמ' 72), להביא לדחיקתם המוחלטת של "הזרים", סוגייה מתעתעת לכשעצמה. הכעס, למשל, נבע מכך שבתי אבן נאים וחנויות שופעות כל־טוב בלב העיר היו של יהודים, לעומת בתי האוקראינים ש"נחבאו בפאתי העיר".

Buczacz students in a 1934 production of ‘Joseph and His Brothers

דוגמה נוספת תמחיש את כרוניקת השנאה שפיעפעה שנים ועירערה את מעמדם של היהודים במקום מראשית התיישבותם כמעט. בית הכנסת הראשון מעץ עמד על גדות נהר הסטריפא ונהרס על־ידי חילות חמלינצקי אחרי רצח עקוב מדם, גם של נזירות מקומיות. גלגוליו ואחריתו מתוארים ב"סיפור פשוט" מאת עגנון. בית הכנסת החדש נבנה בשנת 1728 לצדו של בית המדרש הישן והיה מבנה מפואר בכל קנה מידה, דומה "לקציצה של תפילין", כדברי עגנון המקדיש לו סיפורים אחדים.

בוצ'אץ' היא "עיירה פוסט־סובייטית נידחת ועלובה, ענייה, מוזנחה ומדוכאת… כשחייתה שם אמי, זו היתה עיירה קסומה וכזו היא נותרה בזיכרונה"

ברטוב פורט עד דק את שרשרת המאבקים הפנימיים בין האוכלוסיות האתניות השונות, כשמלים כמו אלימות וגירוש ריחפו בין רחובותיה של בוצ'אץ' ורוחות הרפאים של העבר נשבו תדיר. היהודים העיקו על האוקראינים והללו שאפו להשתחרר גם מן הפולנים, ולימים הצליחו לגרשם. המתח בין פולנים לאוקראינים בין שתי מלחמות עולם הגיע לנקודת רתיחה, כשהיהודים נעים בין נאמנויות מתחלפות. במלחמת העולם השנייה ובעידודם המלא של הגרמנים הוכרזה העיירה כעבור זמן קצר למדי כנקייה מיהודיה. רבים נשמו לרווחה.

ברטוב מסיק כי היתה זו כרוניקה של חיסול ידוע מראש וכי כולם חיכו לשעת כושר, בעיקר האוקראינים. המהלך המתואר בדקדקנות התאפשר בסיועה של המשטרה האוקראינית. "רבים מן השוטרים הללו הכירו אישית את קורבנותיהם… (היהודים) נהרגו בידי גברים מוכרים להם — שכנים, עמיתים, חברים לכיתה או הורים של חברי ילדיהם" (עמ' 159). הרצח התאפשר גם בשל שיתוף פעולה של המשטרה היהודית, היודנראט, שממדי האכזריות והשנאה לא פסחו על חבריה.

בתום המלחמה נדרש המזכיר הראשון במפלגה הקומוניסטית של מחוז בוצ'אץ' לאמוד את ההרס שזרעו הגרמנים בעיירה. תשע מאות בתים עמדו ריקים, חלקם חרבים. נהרסו בתי חרושת, רשתות חשמל וטלפון, גשרים וכך הלאה. הוא מונה כמה אזרחים הרגו הגרמנים. "העיר בוצ'אץ' נעשתה שוממה", איש מתושביה המקוריים לא נשאר, סיכם. כן ייחשפו קברי המונים, יישמע קולם של עדי ראייה ויתגלו מחוות אנושיות של הצלה וסיוע אגב סיכון עצמי. "קציר הדמים", מוסיף ברטוב, לא פסח על לאומנים פולנים ואוקראינים שטבחו אלה באלה, העימות הבין־אתני השתולל במלוא עוזו, היהודים כבר לא היו שם.

ספרו החשוב של ברטוב מאיר ומוסיף לידיעות על העיירה המוכרת היטב בזכות ש"י עגנון, שהפך אותה לסמל ולזירת ההתרחשות של רבות מיצירותיו, כמו "והיה העקוב למישור", "הנידח", "סיפור פשוט" ו"אורח נטה ללון", המבוסס על רשמיו מביקורו האחרון בעיירה באוגוסט 1930.

מסעו בן שני העשורים של ברטוב מסתיים בכך שבראש המבצר המשקיף על בוצ'אץ' מתנוסס דגלם בצבעי שחור־אדום של האוקראינים. "ההיסטוריה", חותם ברטוב את ספרו, "חזרה לתעלוליה הנושנים".

לסקירה המלאה של רוחמה אלבג



7
· · · · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *