שני חוזים למדינת היהודים

467

חנוך מרמרי על ספרם החדש של  יגאל וגנר ואדם רז , הרצל : מאבקיו מבית ומבחוץ , הוצאת כרמל , 2017

בספרם המשותף יגאל וגנר ואדם רז חוזרים לעימות האידיאולוגי בין הרצל ובין אחד העם. מדובר בטקסט מאתגר, חריף וטעון יצרים, המשיב לחוזה המדינה את עטרתו

 סקירת ספר מאת חנוך מרמרי: 

לצד הרצל, אחד העם (אשר גינצברג) הוא גיבורו הנוסף של הספר רב העמודים וטעון היצרים. אבל מיהו, איך הוא נראה ומה אנחנו יודעים עליו מלבד הרחוב הקרוי על שמו? גינצברג — יהודי מזרח־אירופי, אוטודידקט גאון, פובליציסט מחונן, פעיל ציוני נלהב ומנהל סניף לונדון של אֵיל התֵה קְלוֹנִימוס ויסוֹצקי — הוא הנמסיס של הרצל וחסידיו, יריב אישי ואויב ורעיוני להשקפותיו ומוביל הזרם הלעומתי לו בתנועה הציונית. אם הרצל הוא איש הספקטקל, אחד העם הוא המפוכח ומשבית השמחה. עם שני אבות כאלה, אין פלא כי למרות הישגיה הלא־ייאמנו של התנועה הציונית, מדינת היהודים שהיא תוליד תסבול ממשבר זהות כרוני.

אחד העם המשיך להיאבק בהרצל גם לאחר מותו המוקדם, המפתיע. "אם גדולים מעשי הרצל", כתב, "אי אפשר עוד לדעת, אבל דבר אחד נתן לנו הרצל שלא מדעתו, הגדול ביותר אולי מכל מה שעשה מדעת: הוא נתן לנו את עצמו בתור 'נושא' ל'שירת התחייה'; נושא שיוכל הדמיון להיאחז בו ולעטרהו בגל הסגולות הדרושות, בשביל לעשותו לגיבור לאומי עברי, שבו יתגשמו השאיפות הלאומיות בצורתן האמיתית".

משה גליקסון (לימים עורכו של עיתון "הארץ" אחד הביוגרפים של אחד העם) השקיף על הזירה והתנחם באפשרות לסינרגיה בין השניים: "הרצל, איש המפעל, הביא את המהפכה הגדולה לעולמנו. הוא הרעיד את נשמתה של האומה, חשף את מעיינות היצירה הלאומית, שהיו חבויים במעמקים, ועורר כוחות נרדמים לחיים חדשים. אחד העם, איש התבונה בעל העין הפקוחה והדעה הצלולה, לימדנו להבין את דבר ה' אשר בלבבנו, לעמוד על מהותה ומצוותיה של הנשמה הלאומית". דווקא הטקסט הפייסני חושף את גישתם הנוקשה של המחברים. החיים אינם מוּנָעים בכוח הרציונליות, אלא בבליל הכוחות המוגדר כאן כ"נשמה". ומן הנשמה הקולקטיבית הזאת אין טעם ליטול דגימות, בתקוות שווא שניתן לרפאה מתחלואיה.

אחד העם עצמו, המוגדר כ"אויבה הנחוש של הציונות ההרצלאית", זוכה בספר לפרק המשתרע על פני 55 עמודים. "הבהרת עוינותו של אחד העם להרצל יש בה כדי להאיר, על דרך הניגוד, את הציונות שאליה כיוון הרצל", כותבים המחברים. "עם זאת, החוקרים הסוגדים לאחד העם בספרות המקצועית של העשורים האחרונים לא תמיד ירדו לעומק דעתו", הם טוענים. "אחד העם עצמו לא מימש את כוונתו, שאותה הזכיר מפעם לפעם, לתת תיאור מקיף וקוהרנטי של השקפתו ולכן יש למפות אותה מתוך מאמריו". מיפוי תורתו של אחד העם על ידי המחברים הביקורתיים הוא מסע כתישה לוגי, שניכר בו יסוד אמוציונלי. כך, לדוגמה, הם גורסים כי "תפישתו של אחד העם היא מיוחדת בכך שהיא א־היסטורית לחלוטין. לדידו קיימת 'יהדות', נקודה. יהדות אחת לאורך כל ההיסטוריה".

לסקירה המלאה של חנוך מרמרי במוסף הספרים של עיתון "הארץ"

אחד העם נגד הרצל : רקע היסטורי

עיקרי דברים מתוך ספרו של פרופסור יוסי גולדשטיין : אחד העם והרצל : המאבק על אופייה הפוליטי והתרבותי של הציונות בצל פרשת אלטנוילנד,  מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי , 2011

בחודש דצמבר 1902 פרסם אחד-העם ביקורת נוקבת על ספרו של הרצל 'אלטנוילנד'. באמצע מרס 1903 פרסם מכס נורדאו התקפה קשה על אחד-העם ומשנתו, כביכול כתגובה על התקפותיו של אחד-העם. וכך התפתח הפולמוס על 'פרשת אלטנוילנד', פרשה המתוארת לפרטיה בספר זה. פולמוס זה היה שיא נוסף במערכת היחסים העכורה בין הרצל לאחד-העם, שניים מן האישים המרכזיים בראשית התנועה הציונות, והוא הביא לקרע חמור בציונות. מדברי הפולמוס עלו הפערים האידאולוגיים ומאבקי הכוח הפוליטיים בין הצדדים, והתחדדו ההבדלים התרבותיים והחברתיים בין ה'מערביים' בתנועה הציונית שייצג הרצל ל'מזרחיים' שייצג אחד-העם.

אשר צבי גינצברג, שנודע בשמו הספרותי אחד העם, נולד בשנת ‏1856 בעיירה סקווירה שבפלך קייב באוקראינה להורים בעלי נטייה חסידית מובהקת.‏1אביו היה מבאי ביתו של הצדיק מסדיגורה (ר' ישראל םרוז'ין) ואמו הייתה מצאצאי זלמן שניאור מלאדי, מייסד חסידות חב"ד.
משהגיע לפרקו לקח אותו אביו לעיירה םדיגורה, בבוקובינה שברומניה, כדי לקבל את ברכת הצדיק, והוא אף שהה באחוזתו כשבועיים כחלק מנוהג קבוע, שבו ביקש אביו להכניסו לחצר הצדיק. אולם עד מהרה גילה אחד העם הרהורי כפירה בהלכי הדת והתרבות שספג בביתו. כבר בהיותו בן שש עשרה התרחק מהחסידות ועם התבגרותו דחה כליל את נוסח היהדות שספג בביתו. לקול מחאותיו של אביו הפך ל'מתנגד' ולבסוף למשכיל. בשנת ‏1883 הצטרף לתנועת חיבת ציון באודסה ומספר שנים מאוחר יותר הפך לאישיות מרכזית בקרב ראשי התנועה הלאומית היהודית. בתקופה זו פרסם את מאמרי הביקורת הנוקבים על חיבת ציון והיישוב: 'לא זה הדרך' ו'אמת מארץ ישראל'.

כישלונם של ראשי חיבת ציון לזכות בהישגים ולהפוך את רעיונותיהם מהלכה סדורה למעשים הביא בעקבותיו היענות רבה יחסית מצד חובבי ציון ועסקניה לקריאתו ל'הכשרת לבבות העם ללאומיותו' במחצית הראשונה של שנות התשעים. חובבי ציון ראו בסיסמה זו יעד מרכזי, שלמענו יפעלו חברי התנועה הלאומית במטרה להפוך את ארץ ישראל ל'מרכז רוחני' ליהודים, והעדיפוה על פני ניסיונם של אבות חיבת ציון – ליב פינםקר, משה ליב ליליינבלום והרב שמואל מוהילבר – למצוא פתרון כולל לבעיית היהודים בארץ ישראל. כך נראה היה בשנים 1894-1895 כי מעמדו הציבורי של אחד העם הגיע לשיא וכי דרכו כמנהיג פוליטי סלולה ובטוחה. רבים ציפו כי תוך זמן קצר יעמוד בראש מחנה רב כוח שימלול דרך ויוביל לפתרון הלאומי.  אך דומה שמעמדו הרם של אחד העם הועם, מאז קיץ 1896, בעקבות הופעתו של תיאודור הרצל על הבמה הציבורית. הרצל נולד בבודפסט בשנת ‏1860 להורים משכילים שביקשו להקנות לבנם אורח חיים בורגני גרמני אוסטרי, תוך טשטוש חיי הדת היהודית ותרבותה (  יוסי גולדשטיין , 2011).

אחד העם 1856-1927 

תיאודור  הרצל , לעומת  אחד העם, חונך על ברכי ערכים הומניסטיים ואוניברסליים, שפיתחו פילוסופים גרמנים. בשנת ‏1878 עברה משפחת הרצל לווינה, שבה החל ללמוד משפטים ובה נתקל לראשונה בגילויי אנטישמיות. גילויים אלו הביאו אותו להגות בשנת ‏1895 את רעיונותיו הציוניים, כפי  שהשתקפו בספרו 'מדינת היהודים',ולהקים בהמשך את התנועה הציונית.
פעילותו של הרצל במישור הלאומי עוררה הדים רבים בקרב חובבי ציון. גם למפקפקים ביכולתו להגיע ליעדים שהתווה, היה ברור כי אין להתעלם ממנו או לזלזל בו, ומספר אישים מרכזיים מקרב הנהגת התנועה ברוסיה, אף החלו לתמוך בו.

התקרית הראשונה בין הרצל לאחד-העם : ביקורת באמצעות אחרים

בראשית שנת ‏1897 נודע לאחד העם על תכניותיו של הרצל לכנס קונגרס לאומי, אך לעומת כמה מראשי חיבת ציון ברוסיה הלה לא הזמינו באופן אישי לקחת חלק בקונגרס. בתחילת יולי ‏1897 קיבל אחד העם איגרת מהסופר מרדכי עהרנפרייז, שנחשב אז אחד ממקורביו של הרצל, שבה הזמינו לקחת חלק בקונגרס. באיגרת ציין, כי השתתפותו תתרום תרומה מכרעת להצלחת הקונגרס. בתשובה הכחיש אחד העם כי דרש מהרצל להזמינו באופן אישי, ואף הבטיח לעשות מאמץ כדי להגיע לקונגרס.
תקרית זו שאירעה בין הרצל לבין אחד העם, אשר נבעה ככל הנראה מאי הבנה, מלמדת על טיב היחסים בין השניים. מאז שפעילותו של הרצל זכתה לכותרות, אחד העם מתח עליה ביקורת."עם זאת לא אחת הייתה הביקורת מעורפלת ומשתמעת לשני פנים. הוא אמנם לא שש לפרסם בפומבי את הסתייגויותיו אך עודד את חבריו לעשות במקומו את המלאכה בכתבי העת שאותם ערך. שמעון פנחס רבינוביץ וזלמן אפשטיין ומיכה יוסף ברדיצ'בםקי בכרך הראשון של 'השלח',תקפו בחריפות את הרצל. הגדיל מכולם הפובליציסט והסופר אלחנן ליב לווינסקי, אחד המקורבים ביותר לאחד העם, אשר לגלג ב'השלח/ בחצי עטו השנונים, על הרצל, על מעשיו ועל רעיונותיו.

ביקורת ישירה של אחד העם על הרצל

רק כאשר הותקף אחד העם בפומבי על שאינו מגיב על פעילותו של הרצל, הוא טרח לפרסם מעין התנצלות, שבה הבהיר מדוע אינו מעוניין בשלב זה (יולי ‏1897) להשמיע את קולו. בהסברו הוא טען, כי אינומתפעל ומתרגש ממעשיו של הרצל וכי אין מחובתו להתייחם אליהם. ואכן רק בספטמבר ‏1897,כשנה וחצי לאחר הופעתו של הרצל על הבמה הפוליטית, פרסם אחד העם ב'השלח' ביקורת קשה על פעילותו, על מעשיו ועל חזונו.
הביקורת תאמה תחילה את ביקורתם של ראשי חובבי ציון.

סיבה נוספת ליחסו השלילי של אחד העם להרצל הייתה התייחסותו של האחרון למפעל ההתיישבות בארץ ישראל. אחד העם הזדהה עם הרואים בהרצל אדם מן החוץ המתערב בעניינים לא לו, שבהם עסקו חובבי ציון ‏15 שנה בטרם החל בפעילותו הפוליטית; לשיטתם מעשיו עלולים היו להזיק למפעלם.'בהתייחסותו השלילית הפומבית הראשונה אל הרצל טען אחד העם: 'אין לנו כל סיבה להתפעל ולהתרגש ביותר למראה "אמריקה" זו אשר לפני חמש עשרה שנה ויותר נתגלתה לנו באותה צורה שנתן לנו עתה דר' הרצל'.

לדבריו הרצל חסר את הסמכות להורות לחובבי ציון כיצד להגשים את יעדיהם ולבקר את מעשיהם.

ניואנסים אישיים

מאחורי ביקורתו החריפה של אחד העם על הרצל, עמדו ניואנסים אישייםהקשורים במאבקי כוח בין שניהם. אחד העם כעורך 'השלח' ניצב בשנים 1895-1896 בפסגת המנהיגות הלאומית, וכבר קודם לכן נחשב איש מרכזי בחיבת ציון. כתב העת הוסיף לו יוקרה וכבוד ותרם לחיזוק מעמדו הפוליטי. האסכולה הלאומית שפיתח הפכה נחלת רבים, והוא נחשב לאיש הגות ולאידאולוג הלאומי החשוב ביותר בזמנו. דימויו בציבור היה של מנהיג לאומי, כפי שכתב לו עהרנפרייז: 'אם חובבי ציון ברוסיה הם גוף שלם, אז אתה הוא הראש שלהם'.

בואו של הרצל הצעיר ממנו וקבלתו כסמכות פוליטית וכהוגה דעות לאומי מקורי, איימו על מעמדו זה. ייתכן שהתנגדותו של אחד העם להרצל גברה ככל שהתחזק מעמדו של האחרון כמנהיג פוליטי.
אין ספק כי לאור מעמדו הציבורי המיוחד, אחד העם חש עלבון על שלא הוזמן לקונגרס באופן אישי, כפי שהוזמנו מנהיגים אחרים בחיבת ציון.

יש לציין שהרצל נמנע מלהזמין אישים נוספים שהוא שימש מושא להתקפותיהם כדוגמת ראש 'הוועד האודסאי',הגביר אברהם גרינברג, ומנהיג חובבי ציון בוורשה, הסופר והפובליציסט שמואל פנחס רבינוביץ ( יוסי גולדשטיין , 2011).

שולחן הכתיבה של אחד העם בספריית שער ציון בית אריאלה

התסכול המצטבר של אחד העם

זעמו של אחד העם על הרצל , הוא תוצאה מצטברת של תסכול ואכזבה בעקבות הפגיעה במעמדו הציבורי. דווקא בווינה הרחוקה מרחק אלפי מילין מ'תחום המושב',קם לו מתחרה אשר כבר בהופעתו הפומבית הראשונה הוכיח כי בכוחו לערער על מעמדו הפוליטי. הנה רק בתקופההאחרונה ידע אחד העם עדנה: את התורה שלה הטיף זה שמונה שנים אימצו מרבית חובבי ציון באודסה ומחוצה לה ואת ה'נוסח' הספרותי שלו אימצו רבים מסופרי ישראל. מעמדו הפוליטי התחזק, והוא הפך לדמות סמכותית ובעלת מעמד מיוחד בקרב חיבת ציון עד כדי הפיכתו למנהיג בפועל של התנועה. עלייתו של הרצל גרעה אפוא ממעמדו של אחד העם, שראה, במודע או שלא במודע, במנהיג הציוני הצעיר את גדול מתחריו   (יוסי גולדשטיין , 2011).

הזלזול של אחד העם בהרצל

זלזול עמוק יותר בהרצל ניכר מבין שורות מאמריו הפולמוסיים של אחד העם, שרובם חושפים התייחסות שלילית להרצל, לרעיונותיו ולמעשיו. לאחר שהמטיר חצי ביקורת על הקונגרס, התקיף אחד העם בפתח הכרך השלישי של 'השלח',במדור 'לשאלת היום',את קלות הדעת המסתתרת מאחורי פתרונותיו של הרצל. כבעבר, גם הפעם טען כי הדרך היחידה
לקיומה של תנועה לאומית היא בהכשרת לבבות העם ללאומיותו ובהקמת מרכז לאומי תרבותי בארץ ישראל 'בשביל לחיות שם קיום של התפתחות טבעית'. לאחר שהוכיח מה רב ההבדל בין דעותיו לבין דעותיו של הרצל ניסה אחד העם לעמוד על הגורמים לפערים. מהסברו עלתה גם הפעם ביקורת חריפה על הרצל ומעשיו. דבריו התמקדו במערביותו של הרצל אשר אינה מאפשרת לו להכיר את יהודי המזרח ולהבין את שאיפותיהם ומעשיהם ובבורותו לגבי מהות היהדות באשר היא.

מחלוקת דרמתית בעקבות הספר של הרצל  'אלטנוילנד'.

בראשית חודש דצמבר ‏1902 פרסם אחד העם מאמר ב'השלח' שבו ביקר בחריפות רבה את ספרו של הרצל, 'אלטנוילנד'.

המאמר לא עורר תשומת לב מיוחדת עם הוצאתו והוא התקבל כהתקפה נוספת על הרצל, אחת מני רבות שפרסם מאז שנת ‏1897.אך הוא קיבל אופי שונה ב‏13 במארס ‏1903,עת פרסם מאךס נורדאו בעיתון ההסתדרות הציונית 'די ועלט' ביקורת נוקבת על אחד העם ומשנתו, שהייתה כביכול תגובה על המאמר ב'השלח'. בעקבות זאת התפתחה מחלוקת דרמתית, אשר ההתגוששות סביבה הפכה למאבק חריף בין שני זרמים בהסתדרות הציונית – ה'מערבי',שאותו ייצג הרצל באמצעות נורדאו, וה'מזרחי',אשר אחד העם שימש דוברו המרכזי.

נראה שביקורתו הנוקבת של אחד העם על 'אלטנוילנד' לא הייתה שונה בהרבה מהתקפות דומות שהטיח בעבר בהרצל. באמצעותה לגלג פעם נוספת על האידאולוגיה ה'מדינית'שלו,  כאילו ניתן ליישב את היהודים בארץ 'קטנה ושוממה שעדיין אין בה כמעט כלום', ו'שמקורות הכלכלה בה עדיין סתומים וחתומים ואינם יכולים להיגלות אלא לאט לאט'. הוא לא ראה טעם בפתרון מדיני המנותק מהפתרון הלאומי, כפי שהשתקף לדעתו מדפי האוטופיה של הרצל. הוא חזר על דעתו כי חינוך היהודים ללאומיותם הוא תנאי להצלחת דרכה של הציונות, והוא תקף את ניתוקו של הרצל מהערכים הלאומיים ואת העדפתו את התרבות המערבית קוסמופוליטית.
לדעתו תכנית המיועדת ל'חיקוי של קופים' בלי שום תכונה לאומית עצמית, ושריח 'העבדות  מתוך חירות בת הגלות המערבית נודף [ממנה] מכל עברים' – עתידה לנחול כישלון חרוץ (  יוסי גולדשטיין , 2011).

תגובתו של הרצל לביקורתו של אחד העם

תגובתו של הרצל לביקורתו של אחד העם הייתה מן ההתחלה מורכבת ולא שגרתית. הוא אמנם חש עלבון צורב מהדברים, אך בחר שלא להגיב עליהם ישירות אלא לתת לידידו הקרוב מאקס נורדאו לעשות את המלאכה במקומו. גם בהמשך העדיף הרצל שמלאכתו תיעשה בידי אחרים.
התייחסותו הפומבית של הרצל לביקורת הייתה כאילו היה הדבר נושא פוליטי פנימי בתנועה הציונית,  וכפי שהסביר זאת בובר: 'גילוי של חוסר נאמנות, המכוון כביכול נגד נורדאו אישית, או נגד הרצל, ומכל מקום נגד הנהלת המפלגה.

הטקטיקה שנקט הרצל הייתה שקופה למדי: בהיותו מנהיג התנועה הפגין אדישות אישית נוכח 'הפרשה' וגרס כי היא עניינם של אחרים ואינה נוגעת לו. למעט כמה איגרות וריאיון בביטאון האינטליגנציה היהודית, ה'ווסחוד',שבו דרש לגרש את אחד העם מהתנועה הציונית,לא השמיע הרצל דבר וחצי דבר על אותה 'פרשה'.בכך ביקש להוכיח כמה קטנים הם יריביו.
עם זאת, לכל הנוגעים בפרשה היה ברור כי הרצל עוקב אחריה בדריכות. יתרה מזאת,  מהשתלשלות הדברים ניכר כי יותר מכול נפגע הרצל מביקורתו הנוקבת של אחד העם. אפילו האירועים בקישיניב וההתפתחויות סביב תכניות ההתיישבות האלטרנטיביות לארץ ישראל (תכניות אל עריש ואוגנדה) לא הסיחו את דעתו מהדברים של אחד העם (  יוסי גולדשטיין , 2011).

 מה גרם להסלמה בין הרצל לאחד העם ?

מתעוררת השאלה מדוע דווקא ביקורתו של אחד העם על 'אלטנוילנד' גרמה להסלמה הקשה ביחסים בין השניים והביאה להתפרצות ביניהם שגררה בהכרח השפלה הדדית ללא דרך חזרה.

השאלה מתחדדת על רקע העובדה שאחד העם כמעט שלא שינה את דעתו על הרצל ופעילותו במשך שש שנים, וביקורתו כאמור לא הייתה שונה ממאמרים חריפים אחרים, לבד  מהעובדה שתורגמה לרוסית ומאוחר יותר לגרמנית. נראה כי כתשובה לכך אפשר למנות שלוש סיבות עיקריות. האחת, נעוצה בעובדה שנוסף על כך שאחד העם ביקש להוכיח כי אין להאמין בדרכו האידאולוגית של מנהיג ההסתדרות הציונית, הוא ביקר את הרצל, אולי באופן בלתי מודע, בנקודה הרגישה לו ביותר – יצירתו הספרותית. הרצל, המחזאי המתוסכל, החזיק בדימוי עצמי של איש הספר, המחשבה וההגות, ואחד העם זלזל ביכולתו האנליטית ובעיקר בכוחו הספרותי. הסיבה השנייה קשורה למעמדו האיתן החדש של אחד העם בעקבות ועידת מינסק.

אין ספק כי בקרב הציבור הלאומי לאחר הוועידה התקבל הרושם שהוא ניצב פעם נוספת בשורה הראשונה של המנהיגים הציונים ברוסיה. אוהדיו כאמור קיוו כי יסכים להשתלב בפעילות פוליטית ולעמוד בראש האופוזיציה להרצל. כך למשל ביקש ממנו עהרנפרייז (שגם הוא היה
בין המאוכזבים מהרצל) ,בשם ראשי 'הפרקציה הדמוקרטית',לעמוד בראש ארגון לאומי חדש שלא יהיה קשור להסתדרות הציונית. לדעתו רק בהשתתפותו ובהסכמתו 'תלויה עתה התגשמות הרעיון'.

אין ספק כי הרצל ועוזריו לא ידעו עדיין מהי עצמתו הציבורית האמיתית של אחד העם, ולדידם הוא עמד בראש קבוצת כוח אופוזיציונית. הם לא היו מודעים לעובדה, שאחד העם לא חשב להקדיש את זמנו לפוליטיקה, גם בעקבות הפצרותיהם של עהרנפרייז וחבריו,  וכן לא היו מודעים לכך שוועדת התרבות שהוקמה במינסק ואשר ממנה חששו, לא עשתה
דבר (  יוסי גולדשטיין , 2011).

הסיבה השלישית להסלמת המאבק בין אחד העם להרצל, קשורה להיחלשותו הפוליטית של מנהיג ההסתדרות הציונית. מעמדו של הרצל התרופף מאוד בעיקר בקרב מנהיגי התנועה הציונית ברוסיה. הרצל חשש כי כישלונו הדיפלומטי בקושטא במשא ומתן שניהל עם ראשי האימפריה העות'מאנית, והחשש מפני כישלון דומה בשיחותיו עם ראשי הממשל בבריטניה בעניין תכנית אל עריש, יחזקו את האופוזיציה נגדו מצד הציונים מרוסיה, אשר בלעדיהם לא יוכל להמשיך לשמש מנהיג ההסתדרות הציונית.

אנו רואים אפוא כי מאחורי מאבקו האידאולוגי והאישי של הרצל באחד העם, עמד גם מאבק פוליטי של הרצל על מעמדו כמנהיג ההסתדרות הציונית.

הרצל היה מודע לביקורתו של אחד העם עליו, על רעיונותיו ועל מעשיו. אך כל זמן שלא חשש שביקורת מעין זאת עלולה לפגוע בו אישית, לא שש להשיב מלחמה. בחושיו הפוליטיים המחודדים ידע שתגובה לאתגר שאחד העם הציב בפניו תפעל לרעתו. אולם עתה משהתערער מעמדו ומשחשב שהביקורת של אחד העם עלולה לחזק את יריביו, יצא למאבק נגדי. הוא ביקש להשיב מנה לאיש שהתקיפו במשך שש שנים רצופות.

התקפתו של נורדאו (בעקיפין מטעמו של הרצל) על אחד העם הסלימה את המחלוקת. עד אז הגיב בזהירות רבה רק העסקן הצעיר מרוסיה, שמריהו לוין, לביקורת של אחד העם, ואף מצא לנכון להודיעו כי הואעומד לעשות כך.

במאמרו בעיתון העברי 'הזמן' שיצא לאור ברוסיה, ציין לוין, כי הפעם טעה אחד העם בביקורתו, על אף היותו אחד ממעריציו 'היותר אדוקים, ובידידותך הנני מתפאר'. אך לאחר שיצא לאור מאמרו של נורדאו, התפתח בעיתונות העברית מאבק בין המצדדים בשניים לבין המתנגדים להם.יחידים וקבוצות יצאו בשצף קצף בעד ונגד הרצל ואחד העם." הוויכוחים התנהלו מעל דפי העיתונות היהודית באירופה, בארצות הברית ובארץ ישראל.

אגודות ציוניות בתחום המושב מחו נגד אחד העם, והודו לנורדאו על שבאמצעותו 'הוסר המסווה מעל פניו של אפוטרופוס העבריה וכולנו רואים עתה את הנחשים הזוחלים מתחת לפרחים שהוא מפזר'.מקורביו וידידיו של הרצל התבטאו באופן דומה. מאנדלשטאם הפציר בהרצל, שלא 'ישית ליבו אל הצעקנות של אחד העם ושל חבורת "חצי האסייתים" הדומים לו'.
מאמרו של אחד העם, טען מאנדלשטאם, עורר התמרמרות בקרב רוב הציונים ומאמרו של נורדאו בא כפצצה )  יוסי גולדשטיין , 2011).

הניגודים בין שני הצדדים וההתפרצות העזה בין שני המחנות – המזרחי והמערבי

פרשת אלטנוילנד הייתה אפוא שיא חדש בפרשת היחסים הסבוכים בין אחד העם להרצל, גם אם קודם לכן כבר נשמעו השמצות הדדיות, רובן ככולן מצד אחד העם. הרצל לא הגיב בפומבי על אותן השמצות, אולם עתה סטה ממנהגו. באמצעות חצי עטו השנונים והעוקצניים של נורדאו ביקש לפגוע בכל דרך באחד העם. בדיעבד נלמד, שלתוצאות המחלוקת היו השלכות מעבר ליחסים האישיים בין השניים. כאמור, הרצל ונורדאו ייצגו בדעת הקהל היהודית את הצד המערבי בציונות, לעומת אחד העם שייצג בדעת הקהל היהודית את הצד המזרחי.
בתפיסתו החברתית, ליברלית קוסמופוליטית, ייצג הרצל תפיסה תרבותית המנוגדת לתפיסתו של אחד העם. הניגודים בין שני הצדדים לא היו משום דבר חדש, שכן אחד העם כבר הצביע עליהם בשש השנים האחרונות. ממשיכיו, למן ראשי התנועה הציונית ברוסיה ועד חברי 'הפרקציה הדמוקרטית' לא הסתירו זאת. אך לראשונה הצהיר על כך גם הרצל, אולם בתחילה לא בכוונת מכוון. 'אלטנוילנד' לא שימשה לו מודל פוליטי, חברתי או תרבותי, אף על פי שהצהיר לא פעם, כי הספר כולל היבטים ממדינת היהודים כפי שהיה חפץ לראותה.

התקפתו הנמרצת של נורדאו על אחד העם ולגלוגו הבוטה, הציבו את השניים משני צדי המתרס (  יוסי גולדשטיין , 2011).

ההתפרצות העזה בין שני המחנות – המזרחי והמערבי – שבאה לידי ביטוי בפרשת אוגנדה הצפויה להתחיל מיד לאחר פרשת אלטנוילנד, הייתה בלתי נמנעת. אפשר לומר לאחר פרשת אלטנוילנד, שאילולא פרצה הפלוגתא סביב תכנית מזרח אפריקה, צריך היה להמציאה…

הסיבות המורכבות יותר לקרע בין הרצל ואחד העם

לא מן הנמנע שאחד העם הסתייג מהרצל מסיבות מורכבות יותר. ייתכן שאפשר לייחס לריחוק גם את הפער התרבותי בין שני האישים שנבע מ'מערביותו' של הרצל, מזרותו לחיבת ציון ומחוסר הבנתו את הבעיות המציקות ליהודים. על כך אפשר שנוספה היריבות האישית בין
שני האישים, שנבעה ממאבקי כוח פוליטיים על השליטה בתנועה הלאומית היהודית. ביקורתו של אחד העם את תפיסתו 'המערבית' של הרצל, לוותה בהאשמה כי אין הוא מבין את בעיות היהודים ובעיקר את בעיית יהודי מזרח אירופה שאותם הוא מבקש להציל. אך נדמה שמעבר לטיעוניו הרציונליים ביקורתו את הרצל נבעה גם מתחושת הנחיתות של חוגים שונים במזרח אירופה ביחס ל'אנשי המערב',בכל הקשור לתרבותם, להשכלתם ולתפיסת עולמם. 'יראת הרוממות בפני אחינו שבחו"ל',כדבריו הציניים של לווינםקי, הייתה במידה מסוימת גם נחלת  אחד העם וחבריו.

סיבה נוספת ליחסו השלילי של אחד העם להרצל הייתה התייחסותו של האחרון למפעל ההתיישבות בארץ ישראל. אחד העם הזדהה עם הרואים בהרצל אדם מן החוץ המתערב בעניינים לא לו, שבהם עסקו חובבי ציון ‏15 שנה בטרם החל בפעילותו הפוליטית (  יוסי גולדשטיין , 2011).

סיכום

הופעתו של הרצל על הבמה הפוליטית, גרמה למהפך דרמטי בתנועה הלאומית היהודית – בארגונה, ביעדיה, בצורכיה ובמנהיגותה. כך נמצא, שאם לפני בואו נמצאה הנהגת חיבת ציון ברוסיה כמתווה את דרך התנועה, הרי לאחר כינונה של ההסתדרות הציונית בידי הרצל נדחקה מאותה עמדה. דומה לכך היה מעמדו של אחד העם. אין אמנם לתלות את המהפך בתנועה ובעיקר את הסתלקותו של אחד העם מעמדות כוח פוליטיות, רק בהופעתו של הרצל. את כישלונו של אחד העם ניתן להסביר גם באישיותו הבלתי יציבה. עם זאת, עובדה היא שנוצרה כמעט יש מאין מנהיגות לאומית אלטרנטיבית שבמרכזה עמד הרצל. משהועבר מרכז התנועה לווינה, ירד מעמדו של אחד העם, כמו של שאר מנהיגי המרכז הלאומי באודסה.

במערכת היחסים החדשה שאפיינה את התנועה הציונית בשנים 1897-1904 ,נוצרו אפוא עובדות חדשות שבהן נקבע בין השאר, כי במאבק הכוח הפוליטי בין ציוני המזרח, שאותם ייצג אחד העם, לבין ציוני המערב שאותם ייצג הרצל, הייתה יד המערב על העליונה. אחד העם ניסה לשנות זאת. מאז הקונגרס הציוני הראשון ניצב כמתנגדו העיקרי של הרצל; בתחילה כקול קורא במדבר, אך שבע שנים אחר כך כבר עמד בחזית אחת עם פעילים רבים שביקשו יחד עמו להדיח את הרצל או לפחות בשלב הראשון לדחוק אותו לעמדת מיעוט.

התקפותיו של אחד העם על הרצל היו אפוא חלק ממאבק אידאולוגי על דרכה של התנועה וממאבק כוח פוליטי על השליטה בתנועה הציונית. אך היה בהן גם אופי של מאבק תרבותי. מצדו האחד של המתרס עמדו נציגי היהדות המערבית באופייה, שנטו להשכלה וביקשו להרחיק ולשנות אלמנטים ייחודיים יהודיים, מן הלבוש המסורתי ועד מנהגי דת ותפילה, תוך אימוץ סימנים תרבותיים מערביים, ליברליים וקוםמופוליטיים באופיים. מצדו האחר ניצבו נציגי היהדות המזרחית, אשר חלקם ביקשו אמנם להתרחק מערכים תרבותיים ומסורתיים יהודיים, אך תוך הדגשה יתרה של הקשר והרציפות ביהדות. אחד העם והרצל, ייצגו את הניגוד בין המערב למזרח. אותו הבדל תרבותי ליבה את חילוקי הדעות הפוליטיים והאידאולוגיים בין השניים.
את כלל המאבקים הללו – השליטה הפוליטית על התנועה הלאומית היהודית, ההבדלים האידאולוגיים ובמיוחד את מלחמת התרבות בין ה'אוסט יודן' לבין ה'ווסט יודן', אפשר לבחון בפלוגתא שהתפתחה סביב הביקורת שכתב אחד העם על האוטופיה של הרצל, אשר כונתה לימים פרשת אלטנוילנד.
 מקור וקרדיט :

גולדשטיין יוסי , אחד העם והרצל : המאבק על אופייה הפוליטי והתרבותי של הציונות בצל פרשת אלטנוילנד,  מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי , 2011

4
· ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *