קליטת ניצולי השואה במדינת ישראל- מחקרים

5494

rivka  yuslaska eichman trial

לרגל יום השואה והגבורה , אפריל 2015 , חיפשנו  במאגרי מידע אקדמאיים מחקרים על קליטת ניצולי השואה במדינת ישראל . הנה הממצאים העיקריים. סיכם : עמי סלנט , מידען ועורך האתר "רגעים היסטוריים".


sp_g חנה יבלונקה  , " קליטת ניצולי השואה במדינת ישראל – היבטים חדשים " בתוך : פנחס גינוסר ( עורך ) . עיונים בתקומת ישראל : מאסף לבעיות הציונות, היישוב ומדינת ישראל כרך 7,  1997.  מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

עיקרי דברים :

ניצולי השואה לא נקלטו בידי ארגון או גוף ממסדי כלשהו , אלא חדרו בעצמם לכל פרצה אפשרית בחברה הישראלית . אפשר להגדיר את קליטתם קליטה יחידנית . אם בכוחות עצמם ואם בתמיכת ארגונים מיוחדים שהם עצמם הקימו נספגו הניצולים ברקמת החיים בישראל . קשה מאוד לאתר את האימפקט הציבורי הקולקטיבי שלהם בעשור הראשון של המדינה , גם בארגונם  של עולי שארית הפלטה מן הבחינה הפוליטית , המשקית והתרבותית , וגם בהטבעת ערכיהם , פרי נסיון חייהם בעת מלחמת העולם השנייה , בדפוסיה של החברה  הישראלית .

מאפייני הקליטה היחידנית

כמה משמעויות לקליטה שכונתה 'יחידנית' . בבואו ארצה לא נסמך העולה על רשות קולטת כלשהי , שבעצם לא היתה קיימת , אלא חיפש בעצמו דרכים ואפשרויות להשתלב בחברה החדשה . יתר על כן , ההיטמעות בחברה לא נעשתה בקבוצה אלא ברמת הפרט . תהליך זה בא לידי ביטוי בעיקר במידת ההתנדבות לצבא , בייחוד במסגרת גח"ל ובתהליך הקמת גח"ל בכלל . ביטוי אחר של תהליך הקליטה היה פרשת ההתיישבות בערים נטושות ועוד יותר בכפרים נטושים , פרשה שלוותה בפלישתם של העולים לבתים הנטושים ובהתארגנותם במו ידיהם לאגודות קואופרטיביות שעיקרן שיווק חקלאי משותף , קבלת פרויקטים של עבודות למיניהן והקמת מוסדות תרבות  ציבוריים . נראה שאחת מתוצאות הלוואי של אופן הקליטה הזה הוא מספרם הרב של הארגונים שהקימו ניצולי השואה . ארגון חיילים ופרטיזנים נכי המלחמה בנאצים.

הניצולים לא נקלטו בידי החברה הישראלית אלא חדרו לתוכה ואימצו את הישראליות על כל מרכיביה . הדגש היה ביוזמה האישית , ואחד מפניה של יוזמה זו היו הלנדסמנשפטים  (ארגוני עולים עפ"י קהילות המוצא באירופה) ודרכי פעולתם . דוגמה להם יכול לשמש ארגון יוצאי העיר חלם . כל קבוצת עולים מן העיר הזאת נקלטה בידי הקבוצה שהקדימה אותה , כאותה פירמידה הפוכה ההולכת ומתרחבת כלפי מעלה .

hollcust survivors in israel 1 small

משפחות קולטות : התארגנות ספונטנית על בסיס התנדבותי

מיטיב לתאר זאת גיל מימרן במחקרו על ארגון יוצאי חלם בארץ : משפחות מיוצאי חלם מיד עם התבססותן הפכו  למשפחות קולטות אף הן . קודם לכן,  התארחו המשפחות הללו עצמן בבתיהם של יוצאי חלם שהגיעו ארצה לפניהם . על פי מחקרו של מימרן ראשיתה של הפעילות הזאת באמצע שנות ה – 40 עם בואו של יהודי אחד בן העיר חלם , רולניק שמו , שבראשית המלחמה ברח עם קבוצת יהודים לתחומי ברית המועצות , ומשם המשיך בדרכו ארצה . וכך מספר מימרן : "רולניק , שהיה ערירי והממון היה בכיסו , החל לפעול באופן וולונטרי למען חבריו יוצאי העיירה . אליו הצטרפו עד מהרה עולים אחרים שהגיעו לפני קום המדינה , כמשפחת שרגל . לא היhתה זו התארגנות שהיhתה מתוכננת , אלא התארגנות ספונטנית על בסיס התנדבותי , כשלא פעם הפעילים משלמים  מכיסם למען חבריהם" . תמונה דומה עולה ממחקריה  של אסתר מורג על ניצולי שואה מהונגריה , שהיו מראשוני המתיישבים בבאר שבע אחרי כיבושה בידי חיילי צה"ל באוקטובר  1948. מורג מתארת את בואם של שני עולים , ניצולי שואה מהונגריה , לבאר שבע בראשית : 1950 הם ירדו מהטרמפ וגילו כרזה בהונגרית 'ברוכים הבאים לבאר שבע '. נכנסו ומצאו משפחה מהונגריה שהגיעה מספר שבועות לפניהם . אבי המשפחה היה אינסטלטור . במקום נמצאה קבוצה הונגרית . בהם היה נהגו של דוד טוביהו [ ראש העיר הראשון של באר שבע  אשר באמצעותו מצאו עבודה בעירייה.

 ארגוני הלנדסמנשפטים

הלנדסמנשפטים , עסקו במסירות למן הרגע הראשון לקיומם בארגון פעולות חברה ובפעולות הנצחה לנספי השואה מקבוצתם ובכלל . התארגנויות אחדות קשורות באותה ראייה ציבורית ישראלית , שהבחינה הבחנה ערכית בין קבוצות שונות של ניצולים . בייחוד אמורים הדברים בהבחנה בין מי שהיו לוחמים ובין ניצולים אחרים משארית הפלטה . חשוב לציין שרבים מן העולים הפנימו את ההבחנה הזאת אף הם . הם הבינו שעליהם להתקבץ יחד כדי לנהל את מאבקם הציבורי , שרבים ראו בו מאבק על עיצובו של הזיכרון ההיסטורי ועל מקומם בו .

מקצת הארגונים נוצרו למטרות הנצחה וחינוך בלבד , כגון ארגון הפרטיזנים ולוחמי הגטאות וארגון הלוחמים האנטי נאצים . לא מקרה הוא שרוב הארגונים שקיבלו עליהם משימות כגון אלה איגדו בתוכם לוחמים למיניהם . בשנות ה-50 היו אלה החיילים , הפרטיזנים ולוחמי הגטאות שנתפסו כקבוצה החשובה בקרב הניצולים , גם בעיני עצמם וגם בעיני הישראלים הוותיקים מהם . למקצת הלוחמים גם נוצרה נגישות לשכבת העילית הישראלית . הסבר אחר תולה את ההתארגנויות האלה בתהליך הקרוי 'השתיקה הגדולה' , שעיקרו היעדר היכולת וחוסר הרצון של ניצולים רבים לספר את סיפורם האישי בפומבי , ופעמים רבות אף באוזני בני המשפחה  . משום כך ביקשו הניצולים להתכנס יחד ולשחזר בקבוצה את שעבר עליהם . מיטיב לתאר זאת ניצול השואה מרק דבורז'צקי , רופא מווילנה : 'בפגישות עם חברים לצרה מוצאים הניצולים פורקן מה להרגשותיהם ולחוויותיהם אשר כרגיל בכל ימות השנה אין להם בפני מי להשיח.

אימוץ הישראליות תוך כדי טראומת השואה

מאפיין בולט מאוד של המהגרים הניצולים , המעיד על הדחקת העבר , היה אימוץ הישראליות על מרכיביה החיצוניים ומחיקת סימנים המעידים על העבר . נראה שהמאפיין הזה בלט ברמה הציבורית הרחבה והגלויה , אבל בד בבד חשו העולים בצורך לפרוק את מטעני הרגשות שהיו כרוכים בטראומת השואה . היה בזה יסוד של תרפיה קבוצתית .עפ"י פרופסור  חנה יבלונקה  , מעניין לציין שבארצות הגירה אחרות , כגון ארצות הברית , אין מוצאים ריבוי כזה של ארגונים , וודאי שלא במגוון שכזה . נראה שהסיבה העיקרית לכך היא שמדינת ישראל היתה יעד ההגירה העיקרי של מרבית הניצולים על קבוצותיהם השונות . עד שנות ה-60 באו ארצה קרוב לחצי מיליון עולים ניצולים . ייתכן שיש לכך עוד הסבר , והוא שהניצולים שהגרו לארצות אחרות חזרו והיו למיעוט אתני , מצב שמחזק בדרך כלל את תחושת הלכידות הקבוצתית.

hollucust 2

 האימפקט הציבורי של הניצולים

אמנם לא כל המאבקים הציבוריים  של ארגוני הניצולים הצליחו , אבל  היו לא מעט ההצלחות הנזכרות במחקרה של פרופסור חנה יבלונקה , ועצם קיומם של המאבקים הציבוריים מפריכים את ההנחה הקודמת בדבר חותמם הציבורי המינורי של הניצולים בישראל בשנות ה-50 וה -60 .

בבחינה חוזרת של האימפקט הציבורי של הניצולים יש צורך להבחין בין קבוצות הניצולים השונות . נראה שמקצת קבוצות הניצולים הטביעו חותם ציבורי לא מבוטל אף בשלב מוקדם , כלומר כבר בשנות 50 .   שנות ה-50 הצטיינו בריבוי של חקיקה בנושאים הקשורים בשואה : 1950- החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם ; 1952-הסכם השילומים ; 1953-חוק הזיכרון לשואה ולגבורה יד ושם  -1954 חוק נכי המלחמה בנאצים ; -1959 חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה . חוקרי התקופה הניחו שרוב החוקים מקורם ביוזמה של המדינה ובמונופול שזו נטלה לעצמה על הקשרים שונים של , ואולם על פי התיעוד מילאו הניצולים תפקיד מכריע בתהליכים לקראת מרבית החקיקות הללו . אחת הדוגמאות לכך היא חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה  . שני חוקים נגעו ישירות לחייהם של הניצולים כאן בארץ – החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם , וחוק נכי המלחמה בנאצים ,  שהיה כולו פרי יוזמתו של ארגון נכי המלחמה בנאצים . המאבק לשם חקיקת החוק הזה נבע ממניעים חומריים והיסטוריים כאחד ,

על ההכרה המוסרית בלחימתם של הניצולים ובמעמדו שלו , ניהל ארגון נכי המלחמה בנאצים את רוב מאבקיו הציבוריים בעת ההיא.

ניצולי השואה לא נכללו בשנות ה-50 בהקשר הגבורה

ראוי לציין שסוף שנות ה-60 כבר היו השנים שלאחר משפט אייכמן . החברה הישראלית עברה תהפוכות גדולות ביחסה אל השואה , וראייתה את חברת הניצולים נעשתה פרטנית והטרוגנית ופלורליסטית יותר . אבל במשך שנות ה- 50 ובמרבית שנות ה-60 היתה ללוחמים בעיה ציבורית קשה ביותר . מן הבחינה המושגית התקשו בשנים הללו למקם את הלוחמים בהקשר היסטורי כלשהו . כפי שכבר נאמר , לא היה אפשר להכלילם בהקשר הגבורה , שהיה ישראלי מאוד ואולי גם יהודי מאוד ומקומי מאוד . אבל גם בהקשר השואה עדיין לא נכללו .

בעיקרו של דבר , אפשר לומר שקבוצת הלוחמים בתוך ציבור הניצולים בישראל ראתה את עצמה , שלא כלוחמים בארצות אירופה האחרות , כקבוצה השרויה מחוץ לכל הקשר היסטורי מרכזי שיעניק לה תחושת שייכות . בבואנו לדון שוב במושגים 'שואה' ו'גבורה' אפשר לחלק את קבוצת הניצולים לשלוש . קבוצה אחת של ניצולים שיצאו בעור שיניהם מן השואה – ממחנות הריכוז , מן הגטאות וממקומות מחבוא . החברה בישראל ראתה את הקבוצה הזאת בהקשר של השואה . הקבוצה השנייה היא אותה קבוצה קטנה ביחס של לוחמי הגטאות ולוחמים שהתארגנו במחתרת לוחמת בתוך הגטאות אף אם לא מרדו בפועל . את אנשי הקבוצה הזאת ראו בארץ בהקשר של הגבורה . ואילו השלישית , קבוצת לוחמי מלחמת העולם השנייה בצבאות בעלות הברית , היתה כאמור מחוץ לכל הקשר היסטורי בחברה הישראלית , כי הקשר הלחימה היה 'תפוס' בידי לוחמי מערכות ישראל שגויסו על פי פקודות מוסדות היישוב ואחר כך מוסדות המדינה . בחלוף השנים , עם התבססותה של תפיסה רחבה של השואה , הכוללת גם את סוגי העמידה היהודית האחרים בימי מלחמת העולם השנייה , נכללו כל קבוצות הניצולים בהקשר ההיסטורי הזה . דומה שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה בנושא השפעתם של ניצולי השואה על החברה הישראלית . השפעה זו קיבלה תאוצה בשלושת העשורים האחרונים , אבל ניכרה כבר בראשית דרכם בארץ בשנות ה 50 גם בהתארגנותם , גם במושגים שטבעו וגם במאבקם על עיצוב הזיכרון הקיבוצי .

במציאות סותרת זו הצליחו 'העולים החדשים', ניצולי השואה , בסופו של דבר , להתמצא יפה , להתבולל במרכיביה השונים , וליהפך לא רק לישראלים לכל דבר אלא ל'חוט השדרה הערכי המרכזי של החברה הישראלית ",  כפי שפרופסור חנה יבלונקה מכנה את קליטתם המלאה. הם הצליחו בכך , למרות שביטאו בעצם קיומם ובבואם ארצה מציאות שהייתה שונה ומסובכת לאין שיעור בהשוואה לאתוס הרשמי של גבורה ולוחמה פרטיזנית באויב הנאצי .

 ראה גם : ניצולי השואה בישראל – סיכומים ראשונים (קישור). 

zvia 1961

בצילום : צביה לובטקין מעידה במשפט אייכמן בבית העם בירושלים, 3 במאי 1961

 rivka  yuslaska eichman trial                                בצילום : רבקה יוסלבסקה (Rivka Yoselewska), עדה במשפט אדולף אייכמן (Adolf Eichmann) בבית המשפט המחוזי בירושלים. יוסלבסקה העידה ב – 8/5/1961.

 


sp_g גילה מנחם ואפרים יער , " מהגרים,  פליטים וניצולים בישראל : הדור הראשון והשני" ,  בתוך : דליה עופר (עורכת) .
בין עולים לוותיקים: ישראל בעלייה הגדולה, 1953-1948, יד יצחק בן-צבי , 1996 .

מחקר זה בוחן את ההישגים החברתיים הכלכליים של שני דורות מהגרים יהודים מאירופה שהגיעו ארצה בעת מלחמת העולם השנייה ולאחריה . הרקע הייחודי של מהגרים אלה הוא היותם פליטים וניצולי שואה , דור ראשון ושני . בני הדור הבוגר יותר היו ברובם ניצולי המלחמה והשואה באירופה , ! שהגיעו ארצה בעת המלחמה או לאחריה , בני הדור השני הם צאצאיהם , שנולדו זמן קצר לאחר המלחמה והגיעו לישראל כילדים צעירים . השנים שלאחר הקמת מדינת ישראל היו שנות עלייה גדולה , מאירופה ומארצות רבות אחרות – ובעיקר ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה . קווי ההתמודדות עם הקליטה היו אופייניים למהגרים בכלל.

hollucust survivors 4

צמצום הפער ההשכלתי בחינוך הגבוה

בשנות השישים למדו יותר מ50 אחוזים מבני הדור השני ( בגילאי העשרה ) של הניצולים בבית ספר תיכון כלשהו , לעומת כ- 70 אחוזים מבני הוותיקים באותו שנתון ; שיעור השתתפותם במסגרות תיכוניות עיוניות היה נמוך יותר . עם זאת מראים הנתונים במחקרם של ד"ר  גילה מנחם ופרופסור אפרים יער  כי בשלב ההשכלה הגבוהה צמצמו בני הניצולים את הפער בינם לבין בני הוותיקים , בעיקר בכך שפנו לאפיקי השכלה על תיכונית : הפער של העדר השתתפות הצטמצם מ 18 אחוזים בשלב בית הספר התיכון ל-7   אחוזים בשלב ההשכלה הגבוהה . ממצאים אלה יכולים להעיד , כי בשלבים המוקדמים יותר של מערכת החינוך פעלו המגבלות האופייניות למהגרים לצמצום השתתפותם של בני הניצולים במסגרות החינוך העיוני , חרף הדמיון המיוחס לעולים מאירופה במוצא ובזיקות ערכיות עם בני הקבוצה הדומיננטית . עם זאת , צמצום הפער בשלב החינוך הגבוה יכול להעיד על מאמץ אישי רב . מחקרה של איילון  מאיר את עינינו : היא מצאה כי בני הניצולים אשר סיימו בתי ספר תיכוניים ללא תעודת בגרות נוטים – יותר מכל קבוצה אחרת בחברה הישראלית – להשלים את השכלתם התיכונית ולרכוש תעודת בגרות , בשלב חיים מאוחר יותר  . ניתן גם להצביע על  הצלחת בני הניצולים בתחום העיסוק וההכנסות . סיבה אפשרית אחת היא השתלבותה של קבוצה זאת בסקטורים עיסוקיים וכלכליים כאלה , אשר התגמול בהם גבוה והתחרות עם בני הוותיקים נמוכה , כמו למשל הסקטור העצמאי במסלול יוזמה אישית .

סיכום

הדור השני של הניצולים עמד בפני קשיים בתהליך רכישת ההשכלה , במיוחד במערכת החינוך התיכונית . לעומת זאת הצטמצמו הפערים בחינוך הגבוה באורח ניכר , בעיקר באמצעות מסלולים לא אקדמיים ופחות מוסדרים . בהמשך צמצמו ניצולי הדור השני את הפער העיסוקי והכלכלי בינם לבני הוותיקים , תוך היפוך הכיוון של הפער בתשואות על השכלה ועיסוק : בני הניצולים זוכים כאן לתשואה גבוהה יותר ,

ילדי הניצולים , בשונה מהוריהם , מובחנים במוטיבציה גבוהה להישגיות והצלחה כלכלית . ההורים הניצולים הטמיעו בבניהם את חשיבות הביטחון הכלכלי ואת הדחף להשיג את השאיפות הבלתי מוגשמות של הוריהם . במקביל שוררת בילדים אלה תחושת מחויבות חזקה כלפי הוריהם וצורך לעמוד בציפיותיהם .

 

sp_gחנה יבלונקה, " ותיקים וניצולים בבית הקיבוצי" ,  בתוך : דליה עופר (עורכת) . בין עולים לוותיקים: ישראל בעלייה הגדולה, 1953-1948, יד יצחק בן-צבי , 1996.

 לתנועה הקיבוצית נודע תפקיד מכריע בחייה של שארית הפליטה בארץ במובנים רבים . הרבה ממנהיגיה , כיצחק ( אנטק ) צוקרמן , אבא קובנר , צביה לובטקין ועוד , השתייכו – עוד קודם מלחמת העולם השנייה – לתנועות העיקריות שמגרעיניהן נבנו הקיבוצים השונים בארץ . יתר על כן , מבחינת היוקרה הציבורית , שמקורה בערכים המרכזיים של היישוב , נחשבו אנשי הקיבוצים לעילית , ודרך היחלצותם למשימות הלאומיות מלמדת כי הם גם הפנימו ראייה עצמית זו . זו אחת הסיבות לכך ששני שלישים ויותר מהשליחים , שנשלחו לאירופה מן הארץ בשנים , 1948-1945 היו אנשי ההתיישבות העובדת . ! לאור כל אלה היתה טבעית ציפייתם של הקיבוצים כי רבים מקרב הבאים יתדפקו על שעריהם , ויהפכו חלק מהבית הקיבוצי . כגודל התקווה כך היה עומק האכזבה : רק מיעוט קטן מבין עולי שארית הפליטה הגיע לקיבוץ ונקלט בו.

hollucust 6

בקיבוצים רבים לא נמצא גם הפתרון הפשוט לצורך של העולים במפגש חברתי – מועדון . הדבר גרר תחושה של אי נחת מרובה , ורבים עזבו את הקיבוץ לאחר תקופה קצרה . בעיה חמורה אחרת היתה זו של שיכון .

בעקבות הבעיות הקשות שנתגלעו בקליטת העולים בשנת 1946 , קיבלה התנועה הקיבוצית בשנה שלאחריה שורה של החלטות שנשאו את הכותרת 'משטר קליטה . ' השמ מלמד כי הכוונה היתה להשליט משטר מחייב שעיקריו : יש לתת לעולים יום לימודים בשבוע , מדריך , מועדון , ימי עיון מרוכזים , לשולחם לסמינריונים שהקיבוץ יערוך , ולשפר את תנאי חייהם בשיכון , בהלבשה ובסיפוק הצרכים האינדיווידואליים . נקבע גם כי ועדת העלייה תפקח על היישובים עצמם כדי שיקיימו את התחייבויותיהם כלפי העולים . אולם טרם יבשה הדיו על החלטות אלה , פרצה מלחמת העצמאות , שיצרה מציאות שונה לחלוטין בקליטת שארית הפליטה .

מלחמת העצמאות , שפרצה מיד לאחר ההחלטה , דחקה את הקליטה למקום שולי בסדרי העדיפויות , הן במישור הלאומי והן במישור התנועתי הקיבוצי . בראש סדרי העדיפויות הועמד כמובן הנושא הקיומי , וגם אותם קיבוצים שלא נמצאו ממש בקו החזית נסוגו מקיום ההתחייבויות שחייב משטר הקליטה , כשאמתלה נוחה בידיהם.

התמוטטותו של משטר הקליטה  בקיבוצים נבעה , מטבע הדברים , גם מן הפגיעה החומרית הקשה במשקים החקלאיים . בקיבוצים רבים נחרבו ענפי יסוד ; חברים רבים רותקו למאמץ המלחמה , אם לביצורים , התגוננות ושמירה ואם לחזית . חברים רבים נפלו , כמאה משקים נפגעו מאוד ואומדן הנזקים הגיע ל 4 מיליוני ל"י . עובדות אלו לא הקלו על שמירת משטר הקליטה או על שיקומו מאוחר יותר.

מצוקתם החומרית הקשה של הקיבוצים , שנמשכה גם בראשית שנת  1949 ליוותה את בואו של הגל העיקרי של עולי שארית הפליטה ארצה . אחת מהשלכותיה החמורות ביותר ניכרה בתחום השיכון . במצוקת השיכון התמקדה הבעייתיות שבקליטת שארית הפליטה בתנועה הקיבוצית : מצד אחד היא שוועה לכוח אדם , ומצד שני הייתה  שרויה במצוקה חומרית קשה שהקשתה על קליטתו.

צעירי הארץ , בני הקיבוצים , הפנימו גישה מתנשאת ביחסם לגולה ולבאים ממנה . העולים מקרב שארית הפליטה התייחסו מצדם לנוער הארצישראלי בהערצה רבה , וקיוו שיסייעו בידם להיקלט בקיבוץ.

hollucust survivors youth start

לא תמיד היה ניכר שוויון נפש . לעתים ניכרה התרוממות רוח לקראת הקליטה , ובכך שפר מזלם של קבוצות העולים הראשונות מקרב שארית הפליטה , במיוחד אם השתייכו לשכבת הגיל הצעירה יותר או אם היו לוחמי הגטאות .

במישור החברתי לא נוצרו מסגרות חברתיות משותפות בין הנוער המקומי לבין הנוער העולה ; הם חיו בשתי יחידות חברתיות נפרדות . בלימודים היה ברור שהנוער העולה יתקשה להשיג עוד – בעיקר במקצועות העברית – את רמת בני גילו המקומיים . סדר היום של שתי הקבוצות היה שונה בתכלית : הנוער העולה הקדיש את מחצית היום הראשונה לעבודה , בעוד בני גילו המקומיים הקדישו מחצית זו ללימודים  . יתר על כן , נערי המקום היו קשורים למסגרת בית הספר וסעדו בחדר האוכל של הילדים , והילדים העולים – בחדר האוכל הכללי . היטיב לבטא זאת חנוך ריינהולד : "נערי המקום הם הגדולים בחברת הילדים ואילו הנערים העולים הם הצעירים בחברת המבוגרים " . לעתים קמו ועדות משותפות שהחליטו על פעולות משותפות לנוער המקומי ולנוער העולה , אלא שהללו נחלו כישלון מוחלט . לבסוף , בעמדת דור הבוגרים היתה טמונה בעיה נוספת : אלה לא ראו בנוער העולה את הפוטנציאל לדור המשך לקיבוץ , כפי שראו בילידי המשק.

לעולים החדשים היה קשה להיענות לדרישה להיות מעורבים יותר בחיים הציבוריים מבלי שיהיו מעורבים ממש בחיי החברה של המשק ; אולם דבר זה השתנה לחלוטין בימי מלחמת העצמאות : העולים שותפו בכיתות הביטחון של היישובים , לצד חברים ותיקים , ונוסף על השותפות בשמירה , הולידה המלחמה הזדהות עם המשק ודאגה לגורל החברים . גם הקולטים החלו להתבונן בעולים מזווית ראייה חדשה . תנאי החיים הקשים יותר בעת המלחמה הולידו מושגים חדשים ואמיתיים יותר של שוויון , שאף הם הגבירו את ההזדהות . התפוגגו החששות שמא העולים , שזה מקרוב באו ארצה אחרי סבל ועינויים , לא יוכלו להבחין בין מלחמה למלחמה ולא יתגברו על פחדם הטבעי ממתקפת לחימה . התברר כי בקרב העולים פעלה דינמיקה אחרת.- 'בעל ניסיון הוא במלחמה ויודע אף יודע כי בלי נשק לא תהא בידו ברירה אלא לברוח , להיות שוב פליט , וזאת לא רצה בשום פנים ואופן . ' לשיא הגיעו הדברים בשאלת הפינוי , כשבני הנוער הודיעו שאין בכוונתם לנטוש את הקיבוץ , ובשעת המבחן הקיומית הוכיחו את הזדהותם הגמורה . היתה זו שעתם היפה של היחסים בין הקיבוצים הקולטים לבין הנקלטים משארית הפליטה .

סיכום

ניתן לסכם ולומר , שקליטת הניצולים בתנועה הקיבוצית לא היתה סיפור הצלחה ואף לא סיפור אהבה . חרף המודעות ששררה בתנועה הקיבוצית לצורך הקיומי שלה בעולים , על אף ניסיונותיה הכנים לקלוט את הניצולים תוך התחשבות של ממש במצוקותיהם הייחודיות ורגישויותיהם , וחרף נכונות חברי הקיבוצים לוויתורים חומריים לא מעטים , מצאה שארית הפליטה ברובה את דרכה לערים . מבנה החיים בקיבוץ הקשה הן על העולים והן על הוותיקים , שראו בחשש גדול כיצד מופרעת האינטימיות של ביתם . גם המפגש עם אלה שהיו אמורים לתווך בין העולים לוותיקים , היינו הנוער הקיבוצי , נסתיים במפח נפש עמוק . וכך נכזבה תוחלתם של הקיבוצים לקלוט בקרבם את ניצולי השואה .

hollucust 6

 

2
· · · ·

תגובות

  • כמורה להסטוריה שמחתי ללמוד פן נוסף בו התמודדו ניצולי השואה

    דורית מרום 29 באפריל 2015 10:59
  • Pingback: עבודת חקר בן – איתם 24/7

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *