סנקציות כלכליות על מדינות : גלי ההדף וההשלכות ההיסטוריות

453

מאת: דרור מרמור

בצילום הפתיחה : הבנק המרכזי של רוסיה

ג'ון מיינרד קיינס, מי שנחשב עד היום לכלכלן המפורסם ואולי גם המשפיע בעולם (76 שנה לאחר מותו), התפטר בזמנו מהצוות הכלכלי שגיבש את "חוזה ורסאי" בתום מלחמת העולם הראשונה. קיינס היה מתוסכל ומבוהל מהסנקציות החריפות שהחליטו המנצחות להטיל על המפסידות גרמניה ואוסטריה. כשבעולם חגגו שלום, כתב קיינס את רב המכר המדכא "התוצאות הכלכליות של השלום", שבישר את בואה של המלחמה הבאה. כשכולם דיברו על סיום הקטל בשדה הקרב, קיינס הזהיר כי חובות העתק שהועמסו על המדינות המפסידות "אינם בעיה של ראוותנות או של אבטלה, אלא של חיים ומוות, רעב וקיום, פרפורים מבעיתים של ציוויליזציה גוועת".

הכלכלן המפורסם בעיקר התאכזב והתפלא על הטבע האנושי שמיהר להתייחס לתמורות הכלכליות ולקפיצה האדירה שחלה באיכות החיים בעשרות השנים שקדמו למלחמה כאילו הן דבר מובן מאליו. הוא הזכיר למיליוני התושבים ביבשת אירופה שהם עשירים יותר ממרבית המלכים שמשלו בה בעבר הלא רחוק והדגיש כי זו טעות להניח שמדובר במציאות מובטחת, שאינה תלויה במארג המדינות הסוחרות ותלויות זו בזו. מדינות שעברו לכלכלת התמחות של כל מדינה, מה שהיה הפקטור הכי משמעותי לשגשוג היבשת כולה.

העיצומים שהולידו יותר נזק מתועלת

ומה קורה כשהמארג נפרם? שווה להכיר את ההיסטוריה העגומה של העיר וינה לפני בדיוק מאה שנה. בחורף 1922 דיווחה אוסטריה על אינפלציה שנתית בלתי נתפסת של 20,000 אחוזים. זיגמונד פרויד כתב באותם ימים לחבריו כי איבד את כל המזומנים שברשותו ודיווח כי נאלץ לפרסם מאמרים תמורת שק תפוחי אדמה. תושב העיר פרנץ קפקא, אז עדיין פקיד במשרד ביטוח, כתב סיפור קצר על אמנות הגוויעה ברעב ("אמן צום"). אבל קיינס לא הזהיר מהרעב הנורא באוסטריה ובגרמניה פושטות הרגל, אלא מהשלכותיו על העולם. לא קשה להבין שהמשטרים הפשיסטים שיקומו בשנים הבאות, בראשם כמובן גרמניה הנאצית, יחוו את עוצמת הסנקציות המשתקת ויחתרו לבסס עצמאות ללא תלות באנגליה או בארה"ב, בין השאר באמצעות כיבושי שטח ושאיפות אימפריאליסטיות שיקנו להן מחצבים כמו נפט, חיטה ופלדה.

ואגב, כדאי לדעת שגם המסורת היהודית ראתה בסנקציות כלכליות הננקטות כחלופה למלחמה עקובה מדם – טקטיקה שרווחה בעולם העתיק בעיקר באמצעות הטלת מצור לפני הפריצה בכוח – חרב פיפיות, שמוכרחים להשתמש בה בזהירות רבה. לפי המסורת, כשעם ישראל הטיל מצור על מדין ערב כניסתו לארץ, משה הותיר להם פאה אחת פתוחה למנוסה. בין אם זה בגלל שהוא ריחם על האומללים שנמצאים שם, ובין אם זה בגלל שהוא ריחם על העם שמאחוריו. משה הבין שעדיף שלא לפגוש פנים אל פנים אנשים מובסים, שהגיעו לייאוש ולחרפת רעב. שיהיה לנו בהצלחה.

מקור וקרדיט : דרור מרמור  עיתון גלובס ,

ראו גם :

The Modern History of Economic Sanctions

The History of Economic Sanctions as a Tool of War – Yale .

0
·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *