ניצולי שואה: לוגיסטיקה של הישרדות ביערות אוקריאנה במלחמת העולם השנייה

3835

sp_gהיו בישראל ובארה"ב מאות יהודים ניצולי שואה שהצליחו לשרוד ולהינצל ביערות אוקריאנה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לאחרונה , התחלנו לתעד, באחד המיזמים המתוקשבים שלנו,  את ההתמודדות של ניצולי השואה ביערות אוקראינה במלחמת העולם השנייה .  

sp_gאנו  מביאים כאן תיעוד היסטורי של  שני סיפורי הישרדות ביערות אוקראינה .

 סיפורו של ניצול השואה סימון שטרלינג  ז"ל

 אחד מסיפורי ההצלה המופלאים ביותר בתקופת השואה הוא סיפורו של ניצול השואה סימון שטרלינג  ז"ל ביער עבות באוקריאינה במהלך מלחמת העולם השנייה. סימון שטרלינג ורעייתו הסתתרו במחילה בעומק 4 מטר ביער עבות במשך כשנה ליד העיירה שלהם ( קרוב לאזור גטו ברודי ממנו נמלטו ובו רצחו הגרמנים את בנם בן ה-6). בחורף הקשה באזור מיוער זה כאשר הטמפורטורות ירדו מתחת לאפס הם המשיכו להסתתר באותה מחילה שחפר סימון שטרלינג ז"ל וכיסה אותה היטב בעלים ובזרדי עצים.

מדי כמה לילות היה סימון שטרלינג ז"ל יוצא למסע ביער הקפוא לביתו של איכר פולני אשר סיפק לו מדי פעם קצת אוכל על מנת להתקיים. לפעמים במשך אותם הימים בהם הנאצים ועוזריהם האוקראינים היו עורכים מצוד רצחני אחרי היהודים המסתתרים ביער, היו סימון ורעייתו מסתתרים, במהלך היום, באסם התבואה של האיכר הפולני .

סימון ורעייתו סופי היו מגיעים למשק החקלאי של האיכר אנטון  Lukasiewicz  מבקשים קצת מזון  (כי גם לאיכר הפולני לא היה יותר מדי מצרכי מזון) ולפעמים נותרים להסתתר ברפת לכמה ימים. זה היה מאוד מסוכן לא רק לסימון שטרלינג  וסופי רעייתו ז"ל אלא גם לאנטון, פראנקה אשתו וילדיהם. שכניהם היו מאיימים ברמזים שונים שהם ידעו על יהודים המגיעים לביתם. אם הם היו פונים למשטרה, זה עלול היה להסתיים במוות לכל המשפחה.

 בלילות הקפואים היו סימון וסופי שטרלינג  ז"ל חוזרים להסתתר במחילה במעמקי היער. כאשר גילו נערים אוקריאנים את עקבות המחילה בה הם הסתתרו הם נאלצו לברוח למעמקי היער ושם להצטרף למחילה אחרת שהם חפרו כמה חודשים קודם לכן עבור קבוצת יהודים אחרת שהסתתרה שם.

הם הצטופפו באותה מחילה עם עוד משפחה יהודית וילדיהם והמשיכו מדי פעם בלילות הקפואים להגיע לביתו של האיכר הפולני על מנת לבקש מעט מזון .

האיכר  הפולני אנטון Lukasiewicz ואשתו ,שללא עזרתה סימון לא היה יכול להתקיים, סיפקו מזון, ומידע להסתרת סימון ורעייתו במשך כל מסע הייסורים שלהם ולאחר מכן כובדו על ידי מוסד יד ושם כחסידי אומות העולם. סטניסלב Mazak, כומר פולני, גם  הוא סייע לסימון  ובהמשך כובד כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם.

כאן לא מסתיים הסיפור המופלא , אחיו של סימון יצחק גם הוא ברח מגטו ברודי (שם נרצחו ילדיו ורעייתו ) הסתתר אף הוא בקרבת היער אצל איכר פולני אחר ובמקרה פגש בלילה ביער העבות את סימון ורעייתו. רק בסוף מרץ 1944 כאשר הצבא הסובייטי הגיע לאזור הצליחו סימון שטרלינג, רעייתו ואחיו להימלט מרדיפות הגרמנים והאוקריאנים ולהציל את חייהם בדרך לא דרך.

כעבור 40 שנה חלק סימון סטרלינג בפילדלפיה את חוויות המלחמה וההישרדות שלו עם בתו פיליס. פיסות המידע הסתננו מבעד לשתיקה של 40 שנים, והיא שמעה  לבסוף את הסיפור המלא. התוצאה היא מאוד מרגשת . מסע ההישרדות שלו בעת שהסתתר ביערות פולין עם אשתו ובני משפחה אחרים.

הסיפור, שהוקלט, תומלל, ונכתב על ידי בתו שלו, פיליס סטרלינג -ג'ייקובס  במילותיו של סימון, הוא אחד מסיפור ההצלה  המופלאים ביותר בתולדות השואה . האותנטיות מושגת על ידי "שמיעה" של סימון במילותיו שלו. מהדיאלוג  שערכה פיליס אתו והקליטה, אנחנו מבינים וחשים שהתמדתו,נחישותו והתושיה היו גורמים בהישרדותם של בני המשפחה שהסתתרו יחד אתו.

סטרלינג-ג'ייקובס משתמשת גם במכתבים ותמונות להרחבת התיאור המרתק של חוויותיו של אביה.

הספר מוקדש לזיגמונט סטרלינג, האח שפיליס סטרלינג-ג'ייקובס מעולם לא זכתה להכיר , שנרצח בגטו ברודי בשנת 1943 בגיל 6.

סיפורה של הבת פיליס סטרלינג-ג'יבוקס על מסע  שערכה לפני כמה שנים באותו אזור באוקריאנה, מופיע באתר האינטרנט שהקימה

My Story

Phyllis Sterling Jacobs , May 2011

למידע נוסף על הספר :

Light in Darkness: A Survivor's Story

Simon Sterling as told to Phyllis Sterling Jacobs
Phyllis Sterling Jacobs, 2005
112 pages

Light in Darkness (A survivor's story) [Paperback]

 הערת צוות רגעים היסטוריים : הספר מצוי כרגע בתרגום לעברית והוא אמור להופיע בעברית בשנה הקרובה. אנו נעדכן את קהל הקוראים על כך .

רקע היסטורי :

על העיר ברודי באתר יד ושם

יהדות גליציה

הזאב הנאצי פושט את עור הכבשה

 סיפורו של ניצול השואה צבי ארמל ז"ל 

 אחד הסיפורים המעניינים של הישרדות ביערות הוא של ניצול השואה צבי ארמל ז"ל ( 1911-1980 ) .

 dark 3

 "הרש לייבלה ארמל ברח מהגטו בעיירה קטנה באוקריאנה,  הסתתר ביערות וברח מהגרמנים כל פעם שהייתה אקציה על מנת שלא ישלחו אותו למחנות השמדה.

לפני המלחמה צבי היה נשוי לאישה ששמה חיה והיה להם בן. הם חיו חיים שלווים ומאושרים בעיירה קטנה באוקריאנה.

בתחילתה של המלחמה ריכזו הנאצים את כל היהודים בגטאות, את צבי לקחו לגטו יחד עם אישתו ובנו. בדרכם לגטו ברכבת הצליחו להימלט ליערות וחיו שם תקופה מסוימת של מספר חודשים. יום אחד, עשו הגרמנים חיפוש באזור בו הסתתרה המשפחה ובמהלכו נורו האישה והילד בן ה3. צבי הצליח לשרוד והחליט להקים בונקר. הוא אירח שם כל תקופה מסוימת בסביבות 6-10 אנשים מתחלפים. הבונקר היווה מקום מקלט לאותם יהודים שחיפשו מפלט בטוח, והוא היה קיים עד סופה של המלחמה. אחד מהאנשים שניצלו בזכותו, בומק שמו כתב לאחר שנים ספורות תיאור של מהלך המלחמה שאותו מקדיש לילדיו של צבי (בינהם סבתי פנינה). אצטט כמה שורות מאותו המכתב.

הרשלייב- הרש לייבלה, איש לוגיסטיקה ממדרגה ראשונה. רק הוא ידע לארגן את מסעות הרגליים הקשים כשאנשים עמוסים עם 30 – 35 ק"ג על הגב, הולכים בהרים ובגבעות, ביערות ובשדות, בחושך ובגשם ולפעמים בשלג עמוק. היה צריך לחשב את כמות המצרכים ולדאוג לאריזות מתאימות, לרצועות גב גמישות, הכל היה על ראשו וכולם חשבו שזה מובן מאליו שהרשלייב חייב לדאוג לכל זה. גם באמצע הדרך הוא תמיד ידע את מקום החבל הרזרבי, הגפרורים, הנרות, הכל הכל היה אצלו מאורגן להפליא! פשוט זה היה חלק מהטבע שלו, הוא נולד עם זה. מסור, הגון ודאגה מתמדת בעיניו. כמה זמן עוד נצטרך להיות ביערות? כמה אוכל נוכל לאכסן במקרה והחזית תתקרב ולא נוכל לצאת לעיר?

כולם סמכו עליו משום מה ובצדק. היה לו גם סף אתי גבוה מאוד. הוא היה חייב לחלוק את כמות מנת המצרכים כל יום ביומו. לא עזר דבר, לא הועילו תחנונים-היה לו רצון של ברזל. למרות הדמות של אנטי גיבור, ידע לסרב בחיוך ובהתחמקות לפעמים, לדרישות החברה להגדלת המנה היומית. לא כולם אהבו את זה, וגם זה לאחר מעשה.

איש גוץ היה, גובה פחות מהממוצע, לחיים סמוקות וגם עיניו הבהירות הסתכלו על העולם בחיוך של ילד. בלורית בלונדינית מקורזלת, יפה, שטיפח אותה ללא הפסקה. תמיד היה לו בכיס הצדדי העליון של הבגד ראי קטן וגם מסרק ומפעם לפעם בדק את מראהו בראי (הוא היה האיש הראשון שהעיר לי שעליי לדאוג למראה החיצוני שלי, לתומי חשבתי שיש דברים יותר חשובים).

אבל גדולתו של הרשלייב מצאה את ביטויה במקרה יוצא דופן אשר אספר.

עם התקרבות החזית ממזרח, שמענו יותר ויותר אש תותחים, גם מטוס גרמני עבר מעל היער שזנבו בוער, התחלנו לאט לאט שהשחרור מעשי ממש. שאולי נצליח באמת, אולי? אולי? גם הבי בי סי מלונדון הודיע על "היום השחור" של הצבא הגרמני ב27.7.1944, בו נכבשו על ידי הצבא האדום חמש ערים גדולות בכל אורך החזית המזרחית מצפון לדרום. הבי בי סי ציין שגם במלחמת העולם הראשונה ה27.7 היה יום שחור לצבא הגרמני, הייתה להם מפלה כבירה ביום הזה. (מאז את ה27.7 אני לא שוכח לציין בהרמת כוסית).

בבוקר, 5.8.1944 התעוררנו עם קולות רבים מעל ראשנו. אנשי הכפר הקרוב החליטו לברוח ליער על כל רכושם הנייד: פרות, עיזים, סוסים, על מנת להציל אותו מידי הצבא הגרמני הנסוג. יצא שהם גם ידעו על המקום הבטוח וככה הגיעו אלינו.

לאחר התייעצות, החלטנו להידמות לפרטיזנים. הגברים יצאו מעלה, והנשים והזקנים נשארו בתוך המחפורת (הבונקר). פחדנו לא מעט כי היו מקרים שהאוכלוסייה מהמקומית חיסלה חבורות יהודים, אפילו צדו את הנותרים כדי שלא ישארו עדים. היו לנו כמה אקדחים ודאגנו שהאיכרים ידעו על כך. דיברנו רוסית ויצרנו רושם שאנו מהווים רק חבורה קטנה של מערך מלחמתי שלם של פרטיזנים. האנטנה הארוכה אשר נמתחה גבוה מעל העצים, הגבירה את האמינות בדבר היותנו פרטיזנים. עבר יום בסיורים ביער, בשיחות עם הכפריים וגם נשארנו ללון בלילה מחוץ למחפורת. רצינו להיות בטוחים שלא יקרה דבר בלתי צפוי וקריטי ואפשר להגיד שהצלחנו.

בבוקר, האיכרים עזבו את היער על רכושם, הבנו שהגרמנים נסוגו והדרך לחופש פתוחה. התאפקנו, שלחנו מרגלים על מנת לברר מה קורה בכביש, לאחר כשעה ראינו את פנקס ושייקו ממול על הגבעה צוהלים וצועקים ועושים סימנים עם הידיים ורצים כמו מטורפים.

התחלנו להתכונן לעזיבת המקום, לא לקחנו מהומה, חשבנו שברגע שהרוסים רק יראו אותנו יטפלו בנו כמו בגיבורים, נקבל אוכל ושתייה בשפע, בתי הבראה ומה לא. היו לנו שני אנשים בעיתיים אשר לא היו מסוגלים לנוע. האחד קמרמן, רגליו היו כמו שני בולי עץ שחור מבריק (בגלל חוסר בויטמנים) והשיניים שלו נעו כמו מקלדות פסנטר. הוא נפטר בגיל 98 בבית אבות משען שבחולון. השני היה ד"ר טל אשר לא נע במשך שנתיים וחצי, אותו הבאנו ליער על אלונקה  כי רגליו התנוונו. עזבנו אותם לבד עם אבטחה שנחזור מיד עם אנשי הצבא ונביא אותם העירה. היינו בטוחים שזה ייקח כמה שעות, אולי יממה.

במציאות קרה אחרת, כל האנשים התפזרו מיד, כל אחד לעיניניים שלו וברגע שהחבורה התפזרה, החובה הקולקטיבית להביא את המסכנים מהיער נמוגה כמו לא הייתה. רק הרשלייב ורק הוא לא שכח אותם. הוא מצא סמל מחיל האספקה הרוסי עם עגלה וסוס ושכנע אותו (גם שילם כנראה משהו) לנסוע איתנו ליער ולהביא את היער ולהביא את האנשים. הדרך נמשכה מהיער בזחילה וקמרמן נשאר לבד יומיים במחפורת. כאשר הגענו הוא היה כמעט משוגע, העיניים שלו היו עם מבט פראי ולא האמין שהגענו להצילו. לא אשכח את החיבוק מברזל של קרמרמן, הוא לא הרפה ממני לרגע, בכה וצחק לחילופין. לקח לו עוד כמה שעות טובות עד שהתחיל להבין שאנחנו באמת ניקח אותו, נשחרר אותו מהבדידות ונציל אותו ממוות.

הרשלייב בינתיים עזר לסמל להוציא מהמחפורת את הדגנים והמצרכים האחרים אשר נשמרו. כנראה זאת הייתה התמורה לסמל עבור ההסעה.

היו בינינו כל מיני אנשים, משכילים, אינטליגטיים, אפילו הגונים, אבל אני לא אשכח את הרשלייב, בן האדם.

סיפור זה אני מקדיש להרשלייב אותו לא ידעו להעריך מספיק בחייו, לביתו פנינה ולבנו שלמה. הם יכולים להתגאות בילדיו של הרשלייב.

בומק האופטמן."

צבי ומשפחתו החדשה עלו ארצה והתיישבו באזור שבחולון . צבי היה בעל מכולת.

מקור וקרדיט , דורות ההמשך – נושאי מורשת השואה והגבורה

1
· ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *