מרד האלופים, 1948

7419

NEWS1Y-437511622905732תקציר.

היו לפחות 2 "מרידות" בצמרת צה"ל בשנת 1948 נגד הממשלה. המרד הראשון- מרד האלופים התקיים עוד לפני הקמת המדינה כאשר בן גוריון מפזר את המפקדה הארצית וגורם לראש המפקדה הארצית (רמ"א) להתפטר. כעת שר הביטחון הוא החוליה המקשרת בין הצבא לדרג המדיני. הבעיה הייתה שהרמטכ"ל הראשון של צה"ל היה חולה, ואז ראשי האגפים בצבא אמרו שכעת יש מלחמה קשה ואין מי שיפקד עליה, והם הגישו מכתבי התפטרות כמחאה על פיטוריו של רמ"א. אחר כך היה עוד מרד- בן גוריון מינה מפקדים עם רקע מהצבא הבריטי ולא מהפלמ"ח כי יש להם ניסיון פיקודי בצבאות סדירים. כתוצאה מזה חלק מראשי האגפים בצבא הגישו מכתבי פיטורים. בסופו של דבר הם חזרו בהם.

ה"מרד" הראשון של הגנראלים

ערב הקמת המדינה והקמת צה"ל נעשה תפקיד הרמ"א מיותר בעיני בן גוריון. לא רק שחצץ בין בן גוריון כשר ביטחון והצבא אלא יותר מזה היה מינוי של הסוכנות היהודית, שהיתה גוף אזרחי.בעיני בן גוריון לא יתכן שמי שיפקד ישירות על הצבא לא יהיה שר הביטחון שמייצג את המדינה ואת הממלכתיות. העובדה שגלילי היה מראשי מפ"ם עוד החריפה את הבעיה. "

ben gurion and generals 2 1948בצילום : בן גוריון וחברי המטכ"ל וההגנה , מאי 1948

"מרד הגנרלים"  הראשון הוא כינוי שניתן להתפטרותם של ראשי האגפים במטה הכללי של ההגנה בעקבות פיטורו של ישראל גלילי, ששימש אז כראש המפקדה הארצית (רמ"א) כממלא מקומו של יעקב דורי, שנעדר מתפקידו עקב מחלה. כינוי זה נטבע לאחר שקיבל דוד בן-גוריון את מכתבי ההתפטרות של ראשי האגפים: יגאל ידין, אליהו בן חור, יצחק שדה, צבי איילון, משה צדוק ויוסף אבידר.

הפרשה הייתה ביטוי למחלוקת סביב התפיסות המנוגדות שהיו בעת המעבר מיישוב למדינה בנוגע לעתיד התפקודי של הצבא. בן-גוריון רצה לבנות צבא ממלכתי, ולפי תפיסתו גופים מחתרתיים כמו "ההגנה" והפלמ"ח היו צריכים להיעלם עם הקמת המדינה, ואילו גלילי שאף להמשיך לקיים את המסגרות המחתרתיות כפי שהיו בתקופת היישוב, ולכן הודח על ידי בן-גוריון.

Avidar22בצילום : האלוף יוסף אבידר ,  מראשוני אלופי צה"ל, איש "ההגנה" הותיק ,

אבידר היה ממקימי "מכון איילון" – מפעל תת-קרקעי לייצור כדורים מתחת לאפם של הבריטים. מלבד זאת, אבידר פיקד על קורסים שונים (קורסי מ"מים לקצינים, קורסי מפקדות)

האולטימאטום : "אם לא יוסדר הענין תוך 12 השעות הקרובות"

 "אם לא יוסדר הענין תוך 12 השעות הקרובות" כתבו ב3 למאי 1948 האלופים לבן גוריון – "יפסיקו ראשי האגפים במטכ"ל ל לראות את עצמם אחראים להנהלת הענינים" .

בשלושה במאי  1948 התייצבו ארבעה ראשי אגפים במטה הכללי (צבי אילון, סגן הרמטכ"ל; יגאל ידין, ראש אגף המבצעים; אליהו בן-חור, ראש אגף ההדרכה; ומשה צדוק, ראש אגף כוח אדם) ואמרו לבן-גוריון כי בשל מחלתו הממושכת של הרמטכ"ל יעקב דורי, גלילי הוא הרמטכ"ל בפועל. הם הכריזו, כי בלי גלילי הם יתקשו לתפקד

 הפניה המשותפת של חברי המטכ"ל בשנת 1948 , שכנראה לא השביעה את בן גוריון נחת ולא קרבה את ישראל גלילי ללבו , הביאה את בן גוריון לידי כך שישוב ויפנה לגלילי " כחבר לחברו" ויבקשו לשוב לעבודה . לא שחזר בו מביטול תפקיד הרמ"א , או שהציע הגדרה ברורה של התפקיד המוצע לגלילי – אולם נימת הפניה "ואני מחכה לבואך ולשובך , " היתה בה מן החיזור והבקשה , השונה כל כך מטון הציווי או הפולמוס החביב עליו . בסופו של דבר נכנע גלילי ללחצי חבריו לתנועה וללחץ חברי המטכ"ל , ובמידה רבה לתחושת האחריות שלו , והסכים לחזור לעבודה בלי שיתחדש תפקיד הרמ"א , ובלי שנקבע דבר ברור ((אניטה שפירא, 1985) .

 בכך נסתיים ה"מרד" הראשון של הגנראלים . הבעיה התפקודית , מילוי בפועל של תפקיד הרמטכ"ל , מצאה את פתרונה .

yadin and dori שובו של גלילי נכפה על בן גוריון . אמנם הוא הוחזר על פי התנאים של בן גוריון , אולם עצם חזרתו היתה , ככל הנראה , לצנינים בעיניו . ככל שניסה להגביל את פעולתו של גלילי – עדין נמצא זה חוצץ בינו לבין הצבא (אניטה שפירא, 1985) .

לגלילי נותרו תפקידי ביצוע לא מוגדרים – וגם סידור זה נחשב זמני , עד שובו של דורי לעבודה סדירה . בישיבת מזכירות מפלגתו הודיע בן גוריון שהארגון מחדש של חלוקת העבודה בינו לבין גלילי נסתיים בכך ש"ישראל גלילי יהיה אחד משלושת העוזרים של שר הביטחון . " כך היה גלילי לפקיד במשרד הביטחון . גם הפעם לא פירט בן גוריון את סמכויותיו , אלא הגדיר במה לא יעסוק : "לא בשום מינויים צבאיים , לא בארגון חטיבות צבאיות ולא בשום אופראציות צבאיות . " במצב ענינים זה ספק רב אם יכול היה גלילי לתפקד . הבעיה לא היתה העדר הגדרה ברורה של סמכויותיו , אלא , ובעיקר , התחושה שבן גוריון שומר את צעדיו ואינו בוטח בו . החשדנות ערערה את בטחונו העצמי של גלילי וגרמה לרתיעתו מקבלת החלטות . לא היה זה עוד גלילי שמלפני השלושה במאי . בינתיים התנהלה המלחמה בכל עוזה . היה זה חודש הפלישה של מדינות ערב , כאשר המערכה בנגב והמערכה בירושלים מתחרות זו בזו על סדר הקדימויות (אניטה שפירא, 1985) .

היה זה חודש מתוח ביותר , בו מוטל היה על כפות המאזניים גורלה של המדינה הצעירה . נטל האחריות שרבץ על שכמו של בן גוריון מוכרח היה להעיק ביותר . הוא מעולם לא הצטיין באורך רוח ובהבנה למצוקותיהם של הסובבים אותו , על אחת כמה וכמה בתקופה כזו . אך מן הצד השני גם ראשי האגפים עמדו בלחצים איומים : גם עליהם העיק משא האחריות , כאשר כל אחד מהם נדרש לבנות מערכת צבאית כמעט יש מאין , ותוך כדי לחימה להקים מסגרות , יחידות , לציידן , לאמנן ולשלחן לחזית , וזאת בנוסף לתכנון המערכה עצמה ((אניטה שפירא, 1985) .

מרד האלופים",שאיימו להתפטר בעקבות הדחת גלילי מתפקיד הרמ"א, הדליק אצל ב"ג נורה אדומה.והוא חיכה להזדמנות נאותה להמשיך בהקמת צבא ממלכתי תחת מרות המדינה.

ben gurion 2 "המלחמה היא חשובה מכדי להניחה בידי הגנראלים" .

 פאראפראזה על משפטו המפורסם של ג'ורג' קלמאנסו , שהמלחמה היא חשובה מכדי להניחה בידי הגנראלים . אלא שבן גוריון הפעיל ספקנות בריאה זו רק לגבי סוג אחד של קצינים – יוצאי ה"הגנה" – והעניק אשראי כמעט בלתי מוגבל ליוצאי הצבא הבריטי . תערובת זו של מתח ולחצים , חוסר הבנה צבאית וחוסר אמון , הביאה לידי התנגשויות בלתי פוסקות בין חברי המטכ"ל , ובראשם יגאל ידין , לבין בן גוריון . כיבושה של לטרון הפך אובססיה שהזינה את חשדנותו של בן גוריון במטה הסובב אותו . הוא לא היה מוכן להאזין לא להתרעות , לא לאזהרות ואף לא לתחינות , בכל מה שנוגע לכיבוש המקום . הוא לא הסתפק במתן הנחיות ושרטוט מטרות , אלא התערב בפועל ממש במתן הוראות להעברת יחידות , להקצאת חטיבות , בקביעת מועדי הפעולות . בכל צומת אירועים טראומאטי נמצא לו , לבן גוריון , הקצין יוצא הצבא הבריטי , שבו ראה באותו הרגע את מי שיביא את ישועת ישראל , לתסכולם הרב של ידין וחבריו . אפילו נסתיימו יוזמותיו של בן גוריון , תחת פיקוד קצינים בריטיים לשעבר , באסון – לא הכיר במשגים אלא תלה את הכישלון בגורמים אובייקטיביים , או מצא בדיעבד הצדקות לפעולה ( ראה פרוטוקול ועדת החמישה . ( האיש היחיד , בעל היוקרה , בין כל חברי המטכ"ל ומערכת הביטחון שיכול היה לשמש בלם לבן גוריון היה גלילי – אולם מאז השלושה במאי היה גלילי מנוטרל , אולי דווקא בשל כך . העדרו של הרמטכ"ל אפשר לבן גוריון להפעיל את לחצו באופן ישיר על חברי המטכ"ל , כשהוא הופך מצביא המערכה , תוך ביטול שיקול דעתו של הדרג הצבאי המקצועי לגבי האפשרי והמותר (אניטה שפירא, 1985) .

 "המרד השני ": מינוי יוצאי הצבא הבריטי לתפקידי פיקוד

יגאל אלון היה הבחירה הטבעית לתפקיד מפקד חזית המרכז – כאשר המערכה עתידה להתחולל תוך זמן קצר ביותר – הן בשל נסיונו והן מפני שלרשותו עמד מטה בשטח המכיר את תנאי המקום והכוחות . אולם לא כך סבר בן גוריון : הוא העדיף את מרדכי מקלף , לשעבר מייג'ור בצבא הבריטי, שזה עתה עלה בדרגה וקיבל פיקוד על חטיבה . את אלון הועיד לחזית הדרום , שם יוכל לנצל את כשרונותיו ללוחמה זעירה , אליבא דבן גוריון . בנוסף למינויים אלה , יזם בן גוריון שורה של שינויים במטכ"ל ובפיקודי החטיבות : את צבי איילון ביקש להעביר מן המטכ"ל לפיקוד על חטיבה ; את נחום שריג ביקש להדיח , ובאותה הזדמנות להעביר את אליהו כהן-בן חור מן המטכ"ל (אניטה שפירא, 1985) .

הדרג העליון של צה"ל הורכב רובו ככולו מותיקים ב"הגנה" ובפלמ"ח . את הקצינים המקצועיים, יוצאי הצבא הבריטי , הצליח בן גוריון להציב רק בדרג השני , במרבית החילות והאגפם . עכשיו קיווה , כי יוכל להעלות אותם למעמד ראשי אגפים ומפקדי חזיתות . בן גוריון החליט על שינויים מפליגים . הוא דרש למנות לראשי אגפים במטכ"ל את ותיקי הצבא הבריטי (מיכאל בר-זוהר, 1987) .

בין המנויים החדשים של בן גוריון לתפקידי פיקוד בכירים בצבא היו שלום עשת , חיים לסקוב ואפרים בן ארצי , קצינים בכירים לשעבר בצבא הבריטי ( יוצאי הבריגדה) .

עוד קודם,  התנגש בן גוריון עם יגאל ידין בדבר האסטרטגיה שיש לנקוט לגבי פתיחת הדרך לירושלים ; משנהרג "מיקי" מרכוס , מפקדה של חזית זו , החליט בן גוריון להפקיד עליה שוב איש בעל ידע ונסיון צבאי , שלא יערער על פקודותיו . מרדכי מקלף הצעיר, קצין בדרגת מייג'ור מהצבא הבריטי, נראה לו מתאים לתפקיד . על ידי החלפת חלק מראשי האגפים בותיקי הצבא הבריטי אמר בן גוריון הן להציב בראש הצבא " חיילים מקצועיים" , והן לפורר ולהחליש מה שכינה ה"קליקה" במטכ"ל . במגמה זו השתלבה גם העברתו של סגן הרמטכ"ל , צבי אילון ( בו ראה איש מקורב למפ"ם ) לפיקוד על חטיבה ; ומינויו של יוסף אבידר , המאוזן ביותר בעמדתו מבין ראשי האגפים , לממלא מקום הרמטכ"ל . יעקב דורי הסכים לחלק מהצעותיו של בן גוריון , ולגבי חלק הביע ספקות . למחרת היום הודיע הזקן לקציני המטכ"ל על החלטתו . מיד פרצה סערה . " כשהודעתי הבוקר ליגאל ידין וצבי אילון מסקנותי " , רשם בן גוריון " , איימו עלי בזעזוע ובהרס בנוסח הישן . ההסתערות העיקרית היתה מכוונת , כמובן , נגד מינויו של מקלף למפקד חזית . יגאל ידין דרש דוקא יגאל אלון . נימוקיו : מקלף לא מנוסה , הקמת המטה תדרוש הרבה זמן ." (מיכאל בר-זוהר, 1987) .

מקלף , צעיר בן , 28 היה ילד בן תשע בשנת תרפ"ט כשפורעים ערבים טבחו את משפחתו – אביו , אמו , אחיו ושתי אחיותיו . חניך בית הספר הריאלי בחיפה , איש " פלוגות הלילה המיוחדות" של וינגייט , התגייס לצבא הבריטי בעת מלחמת העולם והגיע לדרגת מיג'ור . בצבא הכיר את עמוס בן גוריון , וביקר פעמים אחדות בבית שבשדרות קק"ל ; אולם הזקן הבחין בו , כנראה , לראשונה בעקבות כיבוש חיפה .

למקלף היו כל התכונות שחיפש בן גוריון : הוא היה צעיר , הוא היה קצין בצבא הבריטי , והוא לא היה חבר מפלגה . כבר במאי 1948 רצה להטיל עליו את ההגנה על עמק הירדן , ואף ראה בו האיש שיכבוש את לבנון הדרומית " . כדרכו , מרגע שנכנס רעיון לראשו , לא חדל בן גוריון להשמיע אותו שוב ושוב . כמעט בכל דיון מטכ"ל היה שולף את שמו של מקלף " . איפה מקלף " היה שואל את ידין . התשובה היתה פשוטה : מקלף היה בחזית עם חייליו . אך בן גוריון לא היה מרפה . שוב ושוב היה שואל על מקלף . הדבר הרגיז את אנשי המטה , ובעיקר את יגאל ידין . ראש אגף המבצעים ( והרממטכ"ל בפועל) אמנם העריך את הקצין הצעיר , אך לא האמין שהוא מוכשר ומיומן דיו כדי לפקד על הזית (מיכאל בר-זוהר, 1987).

maclef 1948בצילום : סא"ל מרדכי מקלף במלחמת העצמאות , היה מייג'ור בצבא הבריטי נומפקד פלוגה בבריגדה

באחד ביולי 1948 קיבל בן גוריון מכתבי התפטרות מהאלופים ידין , איילון ובן חור , וכן מכתב מישראל גלילי , שהעתקו נשלח גם לחברי הממשלה .

יגאל ידין כתב לבן גוריון : "ההחלטה על המינויים נוגעת גם לאחריותי . אני , כראש אגף מבצעים , לא אקח אחריות להחלטה כזאת . אם אתה עומד על דעתך , אני מתפטר . אתה יכול לשלוח אותי כחייל , אך לא לחייב אותי לקבל אחריות " . לימים קבע ידין כי לא היה זה אמנם "מרד אך "מרי רציני : " הוא הודה שהמהלך לא היה צודק , אך נשאר משוכנע כי בן גוריון טעה בהחלטתו -. את תשובתו הסופית מסר ידין לבן גוריון רק למחרת בבוקר – ובה הודיעו כי הוא עומד על התפטרותו (מיכאל בר-זוהר, 1987).

yadin 1948  2הדרך בה פעל בן גוריון , כלומר הוצאת מינויים בניגוד להמלצות המטכ"ל – תוך התיעצות פורמאלית בלבד עם הרמטכ"ל – שברה את האוטונומיה של המערכת הצבאית לעומת הפיקוד האזרחי . הרשות האזרחית – במקרה זה שר הביטחון – טענה לזכות להיות הפוסק היחיד בשאלות הנוגעות לתפקוד הצבא כמערכת אופראטיבית . ואין הדבר דומה לפיטורי גנראלים שנכשלו בעת מערכה – כאן היה מדובר , קודם כל , במערכת שהוכיחה יכולת פעולה מרשימה בנסיבות קשות ביותר ; ושנית , השינויים נעשו שלא על דעת הפיקוד הצבאי . יש לזכור שמבנהו וסמכויותיו של תיק הביטחון טרם עוצבו סופית בתוך הממשלה הזמנית ; ושאלת "קאבינט המלחמה " שעלתה כבר בישיבות הוועד הפועל הציוני באפריל , טרם הוכרעה . בן גוריון היה מוכן עתה להשאיר על כנו את "ועד הביטחון" הבלתי יעיל , שהמבנה הפאריטטי שלו לא הפריע עוד לתפישתו הממלכתית , ובלבד שלא יקום מנגנון פיקוח בעל סמכות על מעשיו של שר הביטחון . התפישה של מערכת הביטחון כמערכת סגורה , שהקשר היחיד שלה עם הציבור הוא באמצעותו של שר הביטחון , היא שעמדה מאחורי פרשת המינויים .

כאמור , הדפוסים של סדרי השלטון החדשים טרם נקבעו ; גוף כמו ועדת החוץ והביטחון של הכנסת טרם הוקם : אף לא ועדת שרים לעניני ביטחון , ובוודאי שלא עלה על הדעת לתת לקציני המטכ"ל את האפשרות לערער בפני הממשלה על החלטות שר הביטחון . דומה שמעולם לא היה לשר הביטחון מעמד כה אבסולוטי הן כלפי המטכ"ל והן כלפי הממשלה (אניטה שפירא, 1985) .

800px-Laskov22בצילום : סא"ל חיים לסקוב במלחמת העצמאות , היה מייג'ור בצבא הבריטי ומפקד פלוגה בבריגדה

laskov and ben gurion 1948

 בצילום : האלוף חיים לסקוב , ראש מה"ד , אוקטובר 1948 , האלופים ותיקי "ההגנה" הקשו עליו את העבודה

המשבר מגיע לממשלה

 הפעם שלח גלילי העתק ממכתבו (מכתב מחאה חריף) היישר לחברי הממשלה . וכך , בניגוד להתרחשויות בראשית מאי 1948 , כאשר הוגבל המשבר לדיונים פנימיים במטכ"ל ובוועד הפועל של ההסתדרות , נאלץ עתה בן גוריון להעמיד את הממשלה על ההתנגדות של ראשי האגפים במטהו לפקודותיו . בן גוריון הציג את ההתפטרות של שלושת ראשי האגפים כמרד פוליטי בצבא . הוא העלה בפני הממשלה את סיפור ההתנגדות של אנשי ה"הגנה" למינויים של אנשי צבא , והביא כדוגמה את הכשלת שלום עשת "ממשפחה אוסטרית , משפחת חיילים , אביו היה כבר גנראל , הוא למד בסטאף קולג' אוסטרי , למד גם בסטאף קולג' אנגלי , היה מדריך בבריגדה , המומחה הכי גדול בארטילריה 118 / ' ואת הכשלת חיים לסקוב באגף ההדרכה של הצבא.

הוא הציג את ההתנגדות למינויים שהציע כנובעת מקנאת אנשי ה"הגנה" בקידום אנשי הצבא ומחתירת מפ"ם להשתלט על הצבא . שוב ושוב רמז בדבריו להתיעצויות הבלתי רשמיות שהתקיימו במוסדות מפ"ם בעניני ביטחון (אניטה שפירא, 1985) .

 ועדת החמישה

הוקמה ועדת שרים , בראשותו של יצחק גרינבוים ובהשתתפות משה שרתוק , פנחס רוזן , אהרן ציזלינג ומשה שפירא . הוועדה ישבה החל מן ה 3 ביולי 1948 ועד ה 6 בו , וקיימה שבע ישיבות ארוכות . בן גוריון וגלילי נכחו  בכל הישיבות . לפני הוועדה הופיעו כל חברי המטכ"ל , קצינים בכירים כמו רטנר , אלון , לסקוב , שאלתיאל ועוד . נחשפה תמונה של צבא מתהווה תוך סערת מלחמה . בצד ההירואי והמרגש נתגלו טעויות בשיקול , יחםי אנוש מעוותים ( אניטה שפירא , 1985 , עמודים 43-44 ) .

הוועדה לא התרכזה אך ורק בשאלות מערכת היחסים בפיקוד הצבא , אלא הפכה טריבונאל לפניו ניצבו למשפט מערכות ירושלים ולטרון . דרכו של בן גוריון בניהול המערכה הותקפה בחריפות ללא תקדים . חשדנותו כלפי אנשי הפלמ"ח וה"הגנה" והעדפתו את ה"חיילים" הוצגו כמפגע בדרך ניהול המלחמה . טענותיו כנגד המפלגתיות של הפלמ"ח ושאר חברי מפ"ם בצבא נענו בתקיפות באותו המטבע . למרות הכל , ועל אף הכל , חלשה דמותו על הדיונים והאפילה בעוצמתה על כל היתר . מסקנות הוועדה והמלצותיה הצדיקו הצדקה גמורה את גלילי ואת ראשי האגפים . הטענה בדבר "מרד פוליטי בצבא" הוזמה על ידי הוועדה , שראתה את מוקד הבעיה בקביעת שיטה של איזונים בין הממשלה , שר הביטחון והמערכת הצבאית . בדיקת המלצותיה של הוועדה מגלה שהיא דחתה מכל וכל את תפישתו של בן גוריון לגבי ארגון מערכת הביטחון ודרך תפקודו של שר הביטחון : היא המליצה להקים קאבינט מלחמה ; להפריד בין הדרג הצבאי המקצועי לדרג המדיני ; לאסור על השר להתערב בענינים מקצועיים של המטכ"ל ; וליצור דרג ביניים בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל , בדמות מנהל כללי לעניני הצבא . אמנם סמכותו אמורה לנבוע משר הביטחון , אולם תפקידיו מוגדרים בחוק , והוא האחראי על ביצוע הוראות שר הביטחון על ידי הצבא , כמו גם על העברתן לרמטכ"ל , פרט למקרי חירום . השר איננו רשאי למנות על דעת עצמו כל מינוי שהוא : הוא חייב להתיעץ עם הרמטכ"ל , ובמקרה של חילוקי דעות ביניהם , להביא את הענין להכרעת הקאבינט המצומצם . היתה זו מהלומה לבן גוריון , והוא הגיב בהתאם .

ben gurion4החקירה של ועדת החמישה חשפה את משבר האמון החריף , שהשתרר ביחסים שבין בן גוריון לבין חלק מהקצינים הבכירים . התגבשה ההרגשה שאין לבצע את תכנית הריאורגניזציה של בן גוריון , ואולי אף להקפיא את המצב הקיים . ובינתים קרבה ההפוגה אל סיומה . המטה ה"מפוטר" המשיך אמנם לפעול , אך בהויה של יחסים קשים בין בן גוריון לכמה מראשי האגפים . שוב פרצו חיכוכים בין בן גוריון לידין . כלפי חוץ התנהל הכל למישרין . למעשה , באותם ימים ממש עבר הצבא כולו מהפכה יסודית . נשק זרם לארץ בחשאי ; יחידות אורגנו , צוידו ואומנו . הוקמו מסגרות צבאיות , נערכו קורסים , נקבעו ויושמו כללי משמעת , נהלים אדמיניסטרטיביים , שיטות עבודה וקרב . במהירות עצומה וביעילות הולכת וגוברת הפכו היחידות הפרטיזניות של ה"הגנה" וה"פורשים" שגויסו לצבא של ממש . על רקע האוירה העגומה בועדת החמישה גברה עצבנותו של בן גוריון (מיכאל בר-זוהר, 1987).

 בן גוריון מאיים להתפטר מתפקיד ראש הממשלה

 עוד באותו ערב הריץ מכתב לועדת החמישה . המכתב גרם לבהלה ולתדהמה . הזקן התפטר מתפקיד ראש הממשלה ושר הבטחון . במכתב שהודיע בו על התפטרותו הוסיף בן גוריון : " הנזק שהדבר עלול לגרום למאמץ המלחמה ולצבא הצעיר שלנו גוזר עלי לעבור בשתיקה על הנסיבות הכרוכות באגרות ההתפטרות של אחדים מעובדי משרד הבטחון … " הדיון שנתקיים בועדת החמישה וההצעות שהוכנסו בידי חברים אחדים הוציאו אותי ממשרד הבטחון ומהממשלה הזמנית . " אם ראש המטה הכללי לא יוכל לשוב לעבודתו ויקשה גם עליכם למנות במקומו ראש מטה אחר , אני מציע שתטילו על יגאל ידין , יוחנן רטנר ושלום עשת את תכנון פעולות המלחמה … אם לא תמנו מיד שר בטחון אחר , אני מציע שועדה של שלושה חברי ממשלה יהוו את קבינט המלחמה , אשר יחד עם אנשי המטה ידונו יום יום , החל ביום זה , על הבעיות הדחופות … " אני מוכן לעבוד עם שלושת חברי הממשלה כיועץ , בלי זכות הצבעה (מיכאל בר-זוהר, 1987).

עוד הוועדה יושבת על ניסוח מסקנותיה והנה הגיע מכתבו של בן גוריון , המודיע שה"דיון שנתקיים בוועדת החמישה וההצעות שהוכנסו על ידי חברים אחדים הוציאו אותי ממשרד הביטחון ומאת הממשלה הזמנית" .

איום ההתפטרות לא רק מתיק הביטחון אלא גם מראשות הממשלה עשה את שלו : כאשר נתברר ששרתוק אינו מעלה על דעתו להחליף את בן גוריון , ומפא"י אינה מוכנה כלל להציע מועמד אחר , החלה הוועדה לחפש מוצא של כבוד מן המשבר . מן הסתם נחרדה מכך , שערב חידוש הקרבות תמצא הממשלה את עצמה בלי האוטוריטה של בן גוריון . המסקנות של הוועדה נגנזו ( אניטה שפירא , 1985 , עמודים 43-44 ) .

ben gurion in south 1948

הפעם החליט בן גוריון ללכת עד הסוף בעימותו עם מפ"ם ועם ישראל גלילי . הוא העמיד את חבריו בפני ברירה קשה : או בן גוריון , או גלילי .

גם גלילי לא היה מוכן לקחת על עצמו את האחריות לפרישתו של בן גוריון באמצע המלחמה וויתר על המשך המאבק . כמוהו עשו גם האלופים שהצהירו , בעקבות פניית חברי הוועדה , שהם עומדים לפקודת הממשלה . בינתיים חלה בן גוריון ( תופעה שהופיעה אצלו פעמים מספר בעיתות משבר) ; שעון החול של ההפוגה הלך ואזל . מבצע "דני" נמצא בשלבי הכנה. .

בסופו של דבר הלך יגאל ידין לבקר את בן גוריון בביתו , ובשיחה שהיתה , בבחינת אנטי קליימקס הציע שהקמת החזיתות תידחה ושבמקום פיקוד על חזית יוטל על אלון פיקוד על מבצע – הוא מבצע "דני" . בן גוריון קיבל את ההצעה ללא ויכוח , ובכך , למעשה , נסתיים המשבר . ב 8 ביולי 1948 החלו קרבות עשרת הימים מיכאל בר זוהר , הביוגראף של בן גוריון , הגיע לכלל מסקנה ששיטתו זו של בן גוריון , ליצור משבר ברגעים החמורים ביותר , ובדרך זו לאלץ את האנשים לקבל את תכתיביו , הוכחה כיעילה .

 התמרון הבן גוריוני ותוצאותיו

הצבא מרד בו , מרדה בו גם ועדת החמישה ; חברי מפלגתו לא עמדו לצדו בטרם הגיש את התפטרותו , ונחלצו להגנתו רק לאחר שהטיל את הכפפה לעברם . רק התמרון הבן גוריוני המפוכח , פעולתו ברגע של משבר לאומי , ערב סיום ההפוגה , נכונותו ללכת עד הסוף ולהתפטר , נכונותו להמר על מעמדו ותפקידו ולבוא לידי עימות גלוי עם הממשלה כולה-רק אלה מנעו את קבלת מסקנות ועדת החמישה . גניזת המסקנות בידי הממשלה היתה צעד קיצוני , שלא נשנה בתולדותיה .

 נצחונו של בן גוריון חתם את פרשת "המרידות" בצבא . מעתה והלאה קיבל יד חפשית בניהול עניני הבטחון . הועדה , שברוחב לב הסכים כי תפעל לידו , התכנסה פעמים מספר , אך לא זכתה לכל השפעה . בן גוריון נשאר המצביא העליון , והוא ניהל את מלחמת השחרור עד סופה , כפי ששאף . אמנם , מרבית השינויים שרצה לחולל במטה לא בוצעו בסופו של דבר . מקלף לא מונה כמפקד חזית המרכז : שמיר , בן ארצי ועשת לא צורפו למטה בתפקידים בכירים ; אולם גם ידין לא השיג את שלו . אלון מונה למפקד מבצע " לרלר" וניהל את חלקו הראשון , אך לא זכה להיות מפקד חזית המרכז (מיכאל בר-זוהר, 1987).

העימות בענין הרמ"א מצטייר יותר כמאבק עקרוני , ומאבק על עמדות כוח , שנערך למרות ההערכה האישית שרחש בן גוריון לגלילי . בן גוריון טען כי במערכת הממלכתית החדשה אין מקום לבעל תפקיד שכזה . גם סירובו למנותו כסגן שר בטחון כשקמה המדינה לא נבע מחוסר הערכה לגלילי . הזקן רצה להיות מפקד עליון של הצבא ולא רצה להאציל על איש מסמכותו המבצעית . אולם משפרץ משבר המינויים , השתנה יחסו של בן גוריון . הפעם פסל את גלילי באופן אישי . הפעם האשים אותו בנטילת חלק ב"אינטריגה נחרצת של מפ"ם להשתלט על הצבא . " הוא ראה בו יריב פוליטי , מתחרה על השליטה בצבא , איש המסית ומארגן נגדו את אנשי מפ"ם במטכ"ל . והפעם נלחם בו עד חרמה . " מרד האלופים" נסתיים בנצחונו של בן גוריון , הגם שהמינויים שהציע לא יצאו לפועל . ידו היתה על העליונה במאבק על הסמכות העליונה בצבא . מפ"ם לא הצליחה לערער מעמדו במערכת הבטחון . נצחונו של בן גוריון נתן בידו גם את הכוח להתמודד , בבוא היום , עם המעוז הפוליטי האחרון של מפ"ם בצבא-מטה הפלמ"ח (מיכאל בר-זוהר, 1987).

מקורות המידע

  אניטה שפירא. מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח : סוגיות במאבק על ההנהגה הבטחונית 1948 ,הקיבוץ המאוחד , תשמ"ה, 1985

 מיכאל בר-זוהר, בן – גוריון [ב] , מגל בע"מ , תשמ"ז, 1987

 מ' פעיל, ע' רונן, קרע בתש"ח, רמת אפעל: מרכז ישראל גלילי, 1991.

מרדכי נאור , לסקוב ,כתר, 1988

 שלום עשת – ויקיפדיה

 "מרד האלופים" מתחדש

מרד הגנרלים – ויקיפדיה

 1948  dori

2
· · · · · ·

תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *