ליקט וערך : עמי סלנט , העורך הראשי של האתר "רגעים היסטוריים"
על רקע תגבור הכוחות האמריקאיים במפרץ הפרסי והפעולות של איראן לפגיעה במיכליות הנפט צריך לזכור כי מבחינה היסטורית הייתה כבר מלחמת מיכליות מלאה בין איראן , עיראק וארה"ב לפני 34 שנים.
מלחמת איראן-עיראק ארכה שמונה שנים מספטמבר 1980 עד אוגוסט 1988. במהלך המלחמה פגעו שני הצבאות במתקני קידוח הנפט ובבארות הנפט של הצד השני, וכן תקפו מכליות נפט של היריבה ושל מדינות ניטרליות, דבר שכונה מאוחר יותר "מלחמת מכליות הנפט" (The Tanker War) .
העיראקים החלו את מלחמת המכליות הראשונה במפרץ הפרסי
בין השנים 1982 ל1984 יזם צבאו של צאדם חוסיין עשרות מתקפות אוויריות על ספינות ומיכליות נפט איראניות בחלק הצפוני של המפרץ הפרסי . בתקיפות אוויר אלו הפעילו העיראקים מטוסי מיג 23 ומסוקי סופר-פרלון . עשרות אוניות אירניות ומיכליות נפגעו קשה בתקיפות אלו (Martin S. Navias, 2019 ). הצרפתים המשיכו לספק לעיראקים עוד מסוקי סופר פרלון גם ביודעם כי העיראקים משתמשים בהם לתקיפת מכליות נפט זרות ואוניות סחר איראניות.
היקף הנזקים
לפי חברת הביטוח הלונדונית, לוידס, 546 אוניות סוחר ומכליות נפגעו במהלך המלחמה וכ-430 מלחים נהרגו. סדאם חוסיין יזם את מלחמת המכליות בכוונה לגרום לאירן לסגור את מיצרי הורמוז, וכך להביא להתערבות מצד ארצות הברית, שכבר הכריזה כמה פעמים שתצא למלחמה אם ייסגרו המייצרים.
מלחמת מכליות הנפט הראשונה התרחבה והתעצמה כשעיראק תקפה ב-1984 מסוף נפט אירני באי Kharg, וזו הגיבה בתקיפת מכליות שהובילו נפט של עירק מכווית ואחרי כן גם כל מכלית נפט ממדינות המפרץ שתמכו בעירק. בנוסף, שתי המדינות תקפו מכליות ואוניות סוחר של מדינות ניטרליות במאמץ לפגוע במסחר של היריבה.
האיראנים תוקפים מכליות זרות בנתיבי השייט אל כוויית
על רקע הגברת התקיפות העיראקיות על יעדי הנפט והמכליות, והמשך הדרדרות מצבם הכלכלי בשל כך, החליטו האיראנים בתחילת 1987 לתקוף לראשונה ספינות ומכליות שהיו בדרכן לנמליה של כוויית. לטענת האיראנים, כוויית שיתפה פעולה עם עיראק, בכך שאפשרה לספינות לפרוק בנמליה אמל"ח שהיה מיועד עבורה, ואישרה למטוסים עיראקים לעבור מעל שטחה בדרכם לתקוף מסופי נפט, נמלים וספינות של איראן במפרץ (כווית גם סייעה כספית לעיראק).
העיראקים הזהירו את איראן שלא לפגוע בכוויית, ואף איימו להגביר את תקיפותיהם על יעדים שונים בשטחה. גם ארצות-הברית וברית-המועצות הזהירו את איראן מלהרחיב את הלחימה במפרץ, אך זו לא שעתה אליהן.
באפריל 1987 הודיעה איראן על הרחבת מימיה הטריטוריאליים ל-12 מייל ימי מחופיה, והכריזה על השטח הנמצא בעומק של 40 מייל ימי מחופיה, שכלל חלק מהנתיבים הימיים שהובילו לנמלי כוויית כעל אזור סכנה. בהמשך לכך מימשו האיראנים את הצהרותיהם – הגבירו את סיוריהם באזור, ביצעו בדיקות לכלי שיט, בהם חשדו שהם מובילים ציוד ואמל"ח לעיראק, תקפו מכליות נפט, ומיקשו את נתיבי השיט במפרץ.
איראן הציבה גם טילי חוף-ים מדגם "סילקוורם" במצר הורמוז, בכניסה למפרץ, ובשטח שהיה בידיה מאז פברואר 1986 בחצי האי אל-פאו, הגובל בכוית. פעולה זו הגבירה את האיום האיראני על השיט במפרץ, ובמיוחד על הנמלים בכוויית.
מהלכים אלה של איראן הביאו להגברת הנוכחות הצבאית של ברית-המועצות וארצות-הברית במפרץ, על-ידי שיגור כוחות ימיים שלהן לאזור. ארצות-הברית שלחה למפרץ כוח משימה של אחת מנושאות המטוסים שלה ("קיטי הוק"-Kity Hawk ), וכן שולות מוקשים, שפעלו יחד עם שולות סעודיות, כדי לטהר את הנתיבים לנמל אל-אחמדי בכוויית מהמוקשים שזרעו בהם האיראנים.
ארצות הברית ומספר מדינות אירופאיות החלו להתערב בסכסוך כאשר איראן החלה לתקוף מכליות נפט כוויתיות. התקפות אלו גרמו לירידה במעמדה של איראן בקרב אומות רבות בעולם ובעקבות זאת התקשתה איראן לייבא נשק ותחמושת שהיו נחוצים לה מאוד במהלך המלחמה הארוכה. במהלך התקיפות נפגעה ממוקש משחתת של ארצות הברית וכתגובה השמיד חיל הים האמריקני מספר ספינות מלחמה ושתי אסדות קידוח איראניות.
האירנים אמנם לא נענו לאתגר, אבל מיקשו חלק מהמעברים הימיים. לאחר שכווית פנתה רשמית למעצמות בבקשה להגן על מעבר אניותיה במפרץ, החלו ספינות מלחמה רוסיות ואמריקניות לפטרל באזור. ב-14 באפריל 1988 עלתה פריגאטה אמריקנית על מוקש אירני, 10 מלחים נפצעו והספינה ניזוקה קשה. בתגובה תקף הצי האמריקני מטרות אירניות והשמיד שתי אניות קרב, שתי אסדות נפט לא פעילות ששימשו כמרכזי מודיעין ושש סירות מלחמה מהירות. בפעילות נפגע מסוק אמריקני, התרסק ושני טייסיו נהרגו.
An Iraqi jet fired missiles that hit the USS Stark in the Persian Gulf in 1987, killing 37 U.S. sailors. Iraq and Iran were at war at the time, and the U.S. wanted to keep open the region's vital oil shipping lanes. The current friction between the U.S. and Iran has again raised tension in the Gulf.
דעיכת מלחמת המכליות הראשונה
בסוף 1988 חלה רגיעה מסוימת במצב, כנראה מפני שהאיראנים הבינו שהמשך התקפותיהם על כוויית וערב הסעודית ופגיעה בשיט אליהן יביאו לתגובה אמריקנית חריפה, שתחמיר משמעותית את מצבם.
לסדרת התנגשויות אלה נוספה גם טרגדיה, כאשר ב-3 ביולי הופל בטעות מטוס נוסעים איראני ובו 290 נוסעים שהיה בדרכו לדובאי, על-ידי טיל ששיגרה הסיירת האמריקנית "וינסנס" (Vincennes), ואיש לא ניצל. הדבר אירע בעת התנגשות נוספת שארעה בין כלי שיט אמריקנים לבין ספינות איראניות באזור מצר הורמוז.
ללמוד מלקחי מלחמת המכליות הראשונה
נראה כי המנהיגים האיראנים כיום לא זוכרים או לא רוצים לזכור את האירועים האלה מלפני 30 שנים ומעלה. חלקם כנראה אף לא ידע על כך מפאת גילו. עם זאת, על רקע תגבור הכוחות האמריקאים במפרץ, הם החלו להשמיע איומים כלפי ארצות הברית, בדיוק כפי שעשתה ההנהגה האיראנית בשנות השמונים, וכפי שעשה שליט עיראק, סדאם חוסיין, לפני כיבוש כווית על ידי גייסותיו ובזמן הכיבוש, לפני מלחמת המפרץ.
נראה כי האיראנים חושבים כיום כפי שסדאם חשב אז, ומאמינים ביכולתם להתמודד מול ארצות הברית, כפי שהוא חשב. כך עולה מדברי הרהב של מפקדים איראנים ב"משמרות המהפכה", שהוכרזו לאחרונה על ידי ארצות הברית כארגון טרור, כולל מפקדם החדש, חוסיין סלאמי, שמונה רק לאחרונה, שעל פי פרשנים שונים הוא קיצוני יותר מקודמו. מבחינתם "הנוכחות האמריקאית במפרץ אינה איום כי אם הזדמנות (עבור איראן להכות באמריקאים), ואם היא (ארצות הברית) תעשה צעד אחד, איראן תכה אותה בראש", כדבריו, וכדברי אחד האייתולות: "הצי האמריקאי יכול להיות מושמד באמצעות טיל אחד" ( פסח מלובני , 2019).
