מאת: ד"ר שמעון גת
סיפורה של עוד דמות אצילית בין המסייעים ליהודים בימי מצוקתם.
מֻחַמַד אל מֻנְצִף בֶּי – שליט תוניסיה שהעז להתנגד לניסיון לפגוע ביהודים.
ב-19 בנובמבר 1942, דומה היה שגורל יהודי תוניסיה נחרץ.
במקביל למבצע "לפיד" (Torch Operation), פלישת בנות הברית למרוקו ואלג'יריה, המוחזקות בידי ממשלת וישי, השתלטו הגרמנים על תוניסיה בתאריך הנזכר. הימים ימי שיא פעילות השמדת היהודים, הן במחנות ההשמדה והן בירי במזרח אירופה. תוכניות ההשמדה כללו גם את יהודי צפון אפריקה.
תוניסיה היתה חלק מהאימפריה הצרפתית בצפון אפריקה. עם זאת, שושלת הבֶּיִּים, שהשתלטה על תוניסיה ב-1705 נותרה על כנה כשליטה אוטונומית באוכלוסיה הותיקה, כולל יהודי תוניסיה. לימים האשימו אותה דורשי העצמאות במדינה, כמשתפת פעולה עם הצרפתים.
ב-30.4.1942 הגיע לכס השלטון מֻחַמַד אל מֻנְצִף בֶּי (محمد المنصف باي), בעקבות מות בן דודו, אחמד בֶּי.
כששליח של משטר וישי דרש מאחמד בֶּי לחתום על נוסח מקומי של תקנון היהודים, לא היתה לבֶּי בררה אלא לציית. אולם מֻנְצִף בֶּי נהג באופן שונה.
מֻנְצִף בֶּי נולד ב-1881. בהיותו בן 40 הביע תמיכה בתנועת העצמאות התוניסאית, אל דֻסתוּר (الدستور). עם זאת נשאר ביחסים טובים עם ממשלות צרפת השונות. משום כך לא התנגדה ממשלת וישי למינויו כראש האוטונומיה התוניסאית. ביולי אותה שנה אף הוענק לו אות לגיון הכבוד בידי המרשל פטן. אולם מֻנְצִף בֶּי לא התכוון להיות משת"פ נרצע של פטן וחבריו. עם כניסתו לתפקיד העניק בפומבי את אות הכבוד המלכותי הגבוה ביותר לעשרים נכבדים יהודים, שמונה ימים בדיוק לאחר עלותו על כס השלטון.
הוא החל מבצע רפורמות שנועדו להעצים את התרבות והלאומיות במדינה. הוא יסד מועצה מייעצת בעלתת סמכויות חקיקה. במקביל לחץ על הצרפתים לצרף תוניסאים למנהל ולממשל. בהוראתו נוסדו בתי ספר והונהג חינוך חובה חינם בשפה הערבית. מֻנְצִף בֶּי לא היסס להתעמת עם ראשי הממשל הצרפתי והפך שנוא נפשם.
ב-19.11.1942, נכנסו כאמור הגרמנים לתוניסיה. המרשל פטן דרש ממֻנְצִף בֶּי לציית לגרמנים. בד בבד הוא קיים מגע חשאי עם סוכני ה-OSS האמריקני, שהעבירו לו דרישה מהנשיא רוזוולט, לאפשר מעבר חופשי לכוחות בנות הברית. מֻנְצִף בֶּי הכריז על נייטרליות אבל התחייב בסתר לסייע לאמריקנים.
כאשר גרמניה הנאצית תפסה את השלטון בתוניסיה, חיו במדינה כמאה אלף יהודים. באופן מיידי הם חויבו לענוד את הטלאי הצהוב. באירופה. בתוך כחצי שנה, עד שחרור תוניסיה מידיהם הספיקו הנאצים לשלוח כ-5,000 יהודים למחנות עבודה ו-160 יהודים ממוצא אירופי, שלא היו אזרחים תוניסאים, נשלחו לצרפת ומשם למחנות ריכוז. הנאצים אף הספיקו להקים יודנראט מקומי, לקחו בני ערובה, החרימו את רכוש היהודים והטילו על הקהילה עונשים כספיים כבדים. הקהילה נדרשה לספק את צורכי הצבא הגרמני, ובית-הכנסת הגדול בבירה תוניס הפך למחסן גרמני ואורווה לסוסי הצבא הנאצי. יהודים רבים נורו למוות בבתיהם, הומתו בצעדות מוות, רעב, מחלות והפצצות.
בהיותו אדם מודרני, הוא הוקיר את תרומת יהודי תוניסיה לפיתוח החברתי, הכלכלי והתרבותי של ארצו ורצה לעשות כל שביכולתו להגן עליהם מאכזריות הפולשים. בה בעת היה עליו להיזהר מכניסה לעימות עם הגרמנים, שיכלו בקלות לפגוע בו ובבני עמו. עם זאת, הוא היה אחראי למספר גדול של פעולות פרטניות שעיקרן הגנה על יהודים. ראש הממשלה שלו, שנבחר בקפידה, מוחמד שניק, איש עסקים שבמשך שנים רבות היו לו קשרים עם קהילת יהודי תוניסיה, נהג להזהיר את המנהיגים היהודים מפני התוכניות הגרמניות, עזר ליהודים להתחמק מפקודות מעצר ואפילו החביא יהודים כדי שיוכלו להתחמק ממצוד גרמני. חברי ממשלה, שפעלו בשם הבֶּי, נתנו היתרים מיוחדים לצעירים יהודים כדי לאפשר להם להימנע מעבודת כפייה וניסו להתערב אצל השלטונות הגרמניים למען בני ערובה יהודים. אפילו בחצרו של הבֶּי נמצאו מי שהחביאו יהודים שברחו ממחנות עבודת כפייה גרמניים.
מטילדה גז, לימים חברת כנסת, ספרה: ״הוא קרא לכל המושלים שבתוניסיה, קיבל אותם בארמון בַּרְדוֹ … והוא אמר להם: ׳על היהודים עובר רגע קשה, אבל הם בני חסות שלנו ואנחנו אחראים לחייהם. אם ייוודע לי שבגלל הלשנה כלשהי של ערבי, נפגעה אפילו שערה אחת של יהודי – אותו ערבי ישלם בחייו׳״.
ב-13.5.1943 נכנעו הגרמנים בתוניסיה. עם הסתלקותם נחרץ, באופן טראגי, גורלו של מֻנְצִף בֶּי. הצרפתים, ששנאו אותו בשל גילויי העצמאות שלו, הכריזו עליו כמשתף פעולה עם הנאצים. יום לאחר כניעת הרגמנים, הודח מֻנְצִף בֶּי והוגלה לאלג'יריה ולאחר מכן לצרפת. הוא לא זכה לראות עוד את מולדתו. הוא הלך לעולמו בעיר פּוֹ (Pau) שבהרי הפירנאים ב-1.9.1948. גופתו הוחזרה לארצו ואלפי יהודים היו בין משתתפי הלוויה שלו
מקור וקרדיט :
ד"ר שמעון גת
3