למלכה אין בית – ילדות וילדים במעברות העולים 1950-1958

162

הקדמת עורך האתר " רגים היסטוריים" , עמי סלנט, מידען ואיש חינוך

הסקירה  נערכה לזכרה של ד"ר מרים קצ'נסקי ז"ל , חוקרת המעברות בישראל , מורה  ומפקחת על בתי הספר ברשת עמל . במשך כ10 שנים עבדנו ביחד במרכז הפדגוגי-טכנולוגי של רשת עמל  .

ד"ר קצ'נסקי הייתה מומחית בעלת שם לנושא המעברות וקליטת העלייה עם קום המדינה – במהלך שנות ה 80 פירסמה כמה מאמרים פורצי דרך בתחום זה.

ד"ר מרים קצ'נסקי הלכה לעולמה לפני כמה חודשים , יהיה זכרה ברוך !!

צילום הפתיחה : מעברת "בית ליד" בשרון1950 מקור קרדיט :לשכת העיתונות הממשלתית, מחלקת צילומים

איסוף, תכלול ועריכת התכנים : עמי סלנט , מידען ואיש חינוך

חלק א'

קצ'נסקי , מרים. "המעברות" , בתוך:  מרדכי נאור( עורך)   עולים ומעברות, 1948 – 1952 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד יצחק בן צבי , 1986

החינוך במעברות

החינוך במעברות היה אחד הנושאים ה'בוערים' והכואבים ביותר במדיניות הפנים של ישראל בראשית דרכה. במסגרת המאבק על בתי-הספר במחנות העולים ובמעברות, ניסו הכוחות הפוליטיים להתמודד על אופיה של המדינה ועיצובה.

בחוק חינוך חובה שקיבלה הכנסת הראשונה בספטמבר 1949 נקבעו שלושה סעיפים עיקריים :

א. חובת הממשלה לספק שירותי חינוך לגילאי 12-5 ;

ב. חובת הרשויות המקומיות להשתתף בסיפוק שירותים אלה ;

ג. חובת ההורים לשלוח את ילדיהם לבית-הספר ולהקפיד על כך.

במציאות של שנת 1949 היה חוק זה בחזקת ניסיון אוטופי, מכמה סיבות:

הגידול העצום במספר התלמידים, מ – 91,133 בתש"ט ל – 184,797 בתשי"א, שפירושו היה בראש וראשונה נטל כספי עצום על הממשלה ; מחסור קשה בכוחות הוראה ; מספר המשרות גדל מ – 4,153 ל – 8,440, והסמינרים לא יכלו להכין די בוגרים. את החסר מילאו מורים לא-מוסמכים, חלקם הגדול מבין העולים עצמם.

לא כל הרשויות המקומיות מילאו את הנדרש מהן בציוד ובמבנים. אמנם יישובי העולים לא הכבידו עליהן בתחום זה בשנים הראשונות, היות שהוחזקו בידי הממשלה והסוכנות, שסיפקו את המבנים, הציוד והתשלום עבור המורים ; אולם היו רשויות שבהן למדו ילדי המעברות במוסדות החינוך של היישוב, והחסר במבנים, בציוד וגם במורים גרם לתופעה של משמרת שנייה.

נוסף על כך, לפי החוק האמור, ההורים חייבים לשלוח את ילדיהם בגיל 12-5 ללמוד.

מצבם החומרי של מרבית העולים במעברה היה קשה ביותר, במיוחד במשפחות ברוכות-ילדים, כדוגמת המשפחות מארצות האיסלאם, והדבר מנע חלק מההורים מלשלוח את ילדיהם באורח סדיר לבית-הספר, לעתים שלחו את הילדים לעבוד. בעיה בפני עצמה היו הבנות, בגלל המסורת שבנות אינן לומדות, וגם משום שנדרשו לעזור לאמהותיהן בהחזקת משק-הבית.

על כל אלה נוספה בעיית הזרמים : החוק הכיר בארבעה זרמים רשמיים בחינוך (הזרם הכללי, זרם העובדים, זרם 'המזרחי', והזרם העצמאי). ההורים היו רשאים לרשום את ילדיהם לאחד מהם, ובהתאם לרצונם רשאי היה שר החינוך לחייב בצו כל רשות – לפתוח ולקיים מוסד חינוכי מזרם מסוים. כאן החלה מלחמת המפלגות במחנות העולים, במעברות וביישובים החקלאיים החדשים.

ההורים, יוצאי כל הגלויות, לא ידעו מאומה על הזרמים. לא היה להם מושג באיזה זרם לבחור. הם היו נתונים להשפעת המפלגות, שהחלו בניהול תעמולה בקרבם. הורים רבים בחרו בבית-ספר מזרם העובדים – לא מתוך הכרה מעמדית, אלא מתוך החשש שמא יקופחו בלשכת העבודה. בבית-הספר הדתי בחרו משום המסורת בבית, אך גם בשל מניעים כלכליים ותעמולה נגד המורים והמורות של בתי-הספר הלא-דתיים.

הוויכוח בנושא זרמי החינוך בקרב העולים במעברות בסוף 1950 וב – 1951 התנהל בעיתונות, בכנסת ואפילו בחוץ-לארץ והביא בסופו של דבר לנפילת הממשלה. בעקבותיה באו בחירות, קמה ממשלה חדשה ונקבע חוק חינוך ממלכתי, באוקטובר 1951.

שירותי החינוך במעברות סבלו מכל הבעיות שהוזכרו לעיל, אולם ביתר שאת, ונוספו עליהן בעיות שהיו נחלת המעברה בלבד. המעברה נמצאה לרוב בשולי היישובים. ב – 80% מהמעברות למדו הילדים במעברה עצמה. למענם הוקמו בתי-ספר, גני-חובה וכן מערכות חינוך משלים, כגון : חינוך מבוגרים (קורסים להוראת השפה העברית), הכשרה מקצועית לנערים עובדים, פעילות גדנ"ע, חוגי העשרה במועדונים ופעולות של תנועות-נוער.

העשייה במערכת חינוך זו, החל מגני-ילדים וכלה בפעולות תנועות-הנוער, היתה נחלת הזרמים החינוכיים ומוסדות וארגונים וולונטאריים, כמו ההסתדרות הכללית, ארגון אמהות עובדות, ויצ"ו, נשות המזרחי, הדסה, אורט, הגדנ"ע ועוד.

יכולת התפקוד של משרד החינוך, שזה עתה נולד, היתה מוגבלת. למעשה, הזרמים הם אשר ארגנו את בתי-הספר, דאגו לאיוש צוותי ההוראה ולתפקודם, ויצרו מסגרת חינוכית. את המקום הראשון מביניהם תפס זרם העובדים, שהקיף 78% מהחינוך בקרב ילדי המעברות,13 וכל הביקורת שהוטחה נגדו לא היה בה כדי לגמד את גודל חלקו בבניית תשתית החינוך במעברות, גם בהשוואה לזרמים אחרים.

בית ספר במעברת בית ליד בשרון , 1954 ברקע אוהלי המעברה 1955

בשנתיים הראשונות סבלו מרבית בתי-הספר ממחסור בכל התחומים : מחסור במבנים נאותים, בשולחנות, בכיסאות, בספרי לימוד; מחסור במורים מוסמכים, מאחר שהמוסמכים העדיפו לעבוד במרכזים המבוססים, ואילו הבלתי-מוסמכים, יחד עם מורות צה"ל, לימדו במעברות. חלק גדול מבין המורים הבלתי-מוסמכים באו מבין העולים עצמם וחסרו את ידיעת הלשון העברית והכשרה פדגוגית. גם ההוראה עצמה בקרב ילדי המעברה היתה קשה בהרבה מההוראה ביישוב הוותיק ; זאת בגלל הצורך בהקניית השפה העברית ברמות שונות ועקב מוצאם השונה של הילדים.

גם תנאי המצוקה, תנאי התברואה ופגעי הטבע (החורפים של 1950 – 1952 היו קשים מאוד) הקשו על תהליך ההוראה. מעט-מעט השתפר המצב, אם כי לא בכל המעברות במידה שווה. אולם כל עוד היתה זו מסגרת חינוכית שהקיפה רק את ילדי המעברה, היא נמצאה במצב נחות בהשוואה למערכת החינוך הכללית.

חלק ב' : עדויות ילדי המעברות לאחר 30 ו60 שנה

שער העליה

חיי הילדים במעברות

החל בשנת 1950 הוקמו בישראל כ-200 מעברות, במטרה לשמש מקומות דיור זמניים למאות אלפי המהגרים, שחלקם שהו קודם לכן במחנות עולים. חלק מהמעברות הוקמו ליד ערים גדולות ומושבות, אך המדיניות המוצהרת היתה לפזרן במקומות מרוחקים כבסיס ליישובים חדשים. כך או כך, המעברות היו מנותקות גיאוגרפית וחברתית מהיישובים שסביבן. התוכנית היתה לאפשר ליושביהן להתפרנס בעבודות דחק של ייעור וחקלאות, אך עבודות אלה ניתנו לכל תושב ותושבת רק למשך 12 ימים בחודש, בשל מחסור בעבודה. מאחר שהמעברות היו אמורות להיות יישובי מעבר, יחידות הדיור בתוכן היו דלות מאוד: אוהלים, בדונים (מבנים מרובעים מבד דליק מאוד, שרבים מהם עלו באש), פחונים, אסבסטונים וצריפונים. לפי מאמרה של החוקרת אורית רוזין, "תנאים של סלידה" מ–2002, בכל המעברות מצב התברואה היה קשה, מספר המקלחות ותאי השירותים היה קטן ביחס לאוכלוסייה ואספקת המים והחשמל לא היתה מספקת.

מבחינתם של הילדים היו במעברה גם הרבה זיכרונות יפים ומתוקים. "החיים במעברה התחלקו לשניים – חיי המבוגרים וחיי הילדים", הוא מסביר, "לילדים היה קל יותר ואילו המבוגרים חיו בשבר". עם זאת, משיחות עם כמה מילדי המעברה עולה כי גם הם זוכרים היטב את הקושי של הוריהם, את קשיי הקיום וההתאקלמות, את העבודה שלא נגמרת.

 מקור וקרדיט :

ילדי המעברות כותבים את ההיסטוריה המושתקת – תרבות – הארץ

מקור

מורה רנה אמרה שאנחנו יכוליםהוצאת כרמל, ירושלים, 2011

רינה שפירא , " המורה רינה ותלמידיה במעברת תלפיות רב שיח של 'ילדי מעברה' לאחר שלושים שנה"  בתוך: עורך ( מרדכי נאור) , עולים ומעברות, 1948 – 1952 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, יד בן צבי , 1986

רקע

בשנות החמישים היתה רינה שפירא ( לבית נצר )  מורה צעירה במעברת תלפיות שבירושלים . היא לימדה בבית הספר הממלכתי שבמעברה , ולאחר שלושים שנה נפגשה מחדש עם שישה מתלמידיה בעת ההיא . השיחה הוקלטה , ולהלן חלקים ממנה , המשקפים כך נדמה , את תחושותיהם הכרעותיהם של בני העולים אז והיום .

רינה שפירא . הגעתי למעברת תלפיות בדרום ירושלים לאחר עבודה של כמה שנים כמורה במושב גורן בגליל המערבי ובמנהלת בית ספר במעברת תל עדשים . השנה . 1952


העולים במעברה הזאת היו מעיראק , מכורדיסטאן , קצת ממרוקו וכן מפרס , מרומניה ופולין . הרוב הגדול היו מעיראק ומכורדיסטאן . כשהגעתי , בני הקבוצה הזאת היושבים פה בחדר היו בכיתה א' ואני לימדתי את האחים שלהם בכיתה ה . ' כשאני אומרת כיתה א' הדבר ברור , כי הם היו פחות או יותר בני ; 7-6 לגבי כיתה ה' העניין היה מסובך הרבה יותר . לקחנו כמה ילדים , שנראו בגיל המתאים , ואמרנו : עכשיו אתם כיתה ה . ' הדבר לא נקבע לפי רמת השכלה או לפי איזה מדד שהוא , פרט לגיל משוער . נכנסנו לאחד המבנים של הצבא האנגלי שנשאר ריק , הנחנו בו ספסלים וכיסאות והתחלנו ללמד . זה היה כתקופת המעבר לחינוך הממלכתי . בית הספר שלנו השתייך קודם לזרם העובדים , וגם לאחר שהזרמים התפרקו הוא שמר על רוח זרם העובדים . הכיתה שנציגיה נמצאים פה היתה בעצם הכיתה הראשונה שאפשר לומר שהתחילה ללמוד בארץ . אני קיבלתי אותם לאחר שלמדו ארבע שנים אצל מורה ששמה היה שרה אמיתי . זה היה בתחילת כיתה ה . '

העדויות מתוך הרב-שיח

מעברת בית ליד
צילום של בוריס כמי , 1950

כוכבה שגיא ( אז יוסף ): הגעתי מעיראק בשנת  1951 ישר לשער העלייה . היינו תקופה מסוימת בשער העלייה . היו לנו כבר כמה דודים בארץ , והיה ברור שאנחנו עולים לירושלים . שום מקום אחר לא היה טוב מספיק בשבילנו . באנו למעברת תלפיות . גרנו בצריפון , והיה ברור שתוך תקופה קצרה 'תעברו למקום מרכזי בעיר , ' כפי שהובטח לנו . אני זוכרת איך אמא שלי היתה הולכת למזכירות המעברה כמעט מדי יום , כדי לברר מתי אנחנו עוברים . גרנו בצריף מפחי אלומיניום . בנינו מטבחון קטן מחוץ לצריף והשתדלנו לשפר את התנאים עד כמה שאפשר . אני זוכרת שהיתה לנו גינה ובה פרחי נרקיס . את הפקעות של הנרקיסים העברנו לשיכון , כשעברנו לגור בו . מים לא היו בצריפון . היה ברז מרכזי , והיינו הולכים אליו להביא מים . זה היה התפקיד של הילדים . השירותים היו במרחק של כמה מאות מטרים , ותמיד הייתי זקוקה למלווה שילך אתי לשירותים , בגלל הסכנה . החשש היה שילד יפול לבור . השירותים אז היו מבני פח

השירותים אז היו מבני פח שהוצבו על בורות . ובעניין זה , ברגע שירדנו מהמשאית במעברת תלפיות הלכתי לאיבוד , ונפוצה שמועה שילד נפל לבור השירותים . היו מקרים כאלה . עד כמה שזכור לי , היו יחסים טובים בין אנשי המעברה מכל העדות . היו לנו שכן מרוקני מצד אחד ושכנים פרסיים מצד שני . זכור לי שאת אחד מסדרי הפסח היפים ביותר חגגנו יחד אתם . הם הביאו מנהגים שונים משלנו . אני גם לא זוכרת שאנחנו , במעברה , אמרנו : השכנים האלה מפרס או השכנים האלה מכורדיסטאן .


יוסף דוינו : המשפחה שלנו עלתה מכורדיסטאן . שלחו אותנו למעברת תלפיות . ההורים לא רצו לגור שם , רצו לגור במקום שקרובים אחרים גרו , אבל אחרים החליטו בשבילנו . היות שגם הרב של העדה בא אתנו — הלכה כל העדה אחריו . המחסור היה נורא . התנאים — איומים . אתה גר בצריף קטן , חצי למגורים והשאר למטבח . חדר השינה הוא גם חדר האמבטיה ; כדי להתרחץ מחממים מים על פרימוס , ואין ניקוז ואין כלום . תשב , תעשה אמבטיה צ'יק צ'ק , וקר לך , ואתה קופא מקור , כי המים לא מספיק חמים י וכדי ללכת לשירותים , בלילה , אתה כילד קטן , לוקח את אחד האחים שילווה אותך , עם עששית נפט , ובדרך קר והרוח מךבה את העששית … כשהתחלנו ללמוד , את כל הציוד קיבלנו מבית הספר , כי ההורים לא יכלו לרכוש . אבא עבד בבניין מהבוקר עד הערב ! כמעט שלא היינו רואים אותו . הקשר שלי היה כמעט רק עם האחים ועם אמא . למשל , בעזרה בשיעורים . מי שהיה לו אח גדול יותר קיבל ממנו עזרה . אם לא היה לך אח כזה — היית צריך להסתדר בעצמך . לא היתה עזרה של מורים אחרי הלימודים , והיו גם בעיות עם השפה . בהתחלה ידענו רק כורדית , אבל לאט לאט התחלנו ללמוד עברית . בכיתות היותר גבוהות היו לנו קשיים גדולים בלימוד האנגלית . ואז , בכיתה ה ' הופיעה המורה רינה . היא היתה משהו יוצא מן הכלל . בשבילנו זה היה סמל של מורה שנתנה את הכל למען התלמיד . ממש היה לנו כיף אתה ,שלא לדבר על הלימודים . אחרי שעות הלימודים , לפעמים היינו קופצים אליה הביתה . היא נהגה לקבל אותנו בחמימות , אפילו כהנאה . כל מה שאפשר לצפות ממורה — קיבלנו ממנה .

 תקופה קשה , אך די מאושרת

עמליה ג'ונה ( אז שמש ) : אני רוצה להזכיר גם את המורה הקודמת , שרה אמיתי . אני זוכרת שהיינו קשורים אליה ; היינו מבקרים בבית שלה . גם לרינה וגם לשרה היה יחס חמים אלינו . זו לא היתה מורה שבאה ומדברת רק כדי ללמד . בתקופה ההיא לא היו עובדים סוציאליים ופסיכולוגים ויועצים למיניהם . המורים לקחו על עצמם את כל התפקידים האלה . רינה ביקרה אחרי הצהריים בבתים שלנו , להתרשם ולראות מה קורה אתנו . היא לימדה אותנו לארגן מסיבות .

יצחק ( איציק ) קלימו ; אני עליתי מעיראק והגעתי לקטמונים דרך שער העלייה ותקופה לא קצרה במעברת אגרובנק ליד חדרה . תקופת בית הספר זכורה לי לא כל כך בגלל הלימודים , אלא בגלל מה שהיה אחרי הלימודים . כמעט כל יום היינו מלווים את רינה הביתה ; ולא אחד או שניים , לפעמים כל הכיתה . גם בשבתות היינו נפגשים אתה . בכל פעם שהיתה לנו בעיה או צרה , באנו אליה הכיתה . כיום , למחנכות רבות יש זמן פעם בשבוע מרבע לעשר עד עשר וחצי , ואם יש בעיה נא להתקשר אליה לבית הספר ולא יותר . בגלל זה אני לא מעריך היום את רוב המורים .

רינה : בעניין המסיבות . נהגנו לערוך את המסיבות בבתים — בעצם בצריפונים הקטנים . היינו נכנסים , כיתה שלמה , כל פעם לביתו של ילד אחר וכך עברנו בין מרבית הכתים של ילדי הכיתה . לא פעם היו האמהות מצטרפות . אני זוכרת שאחת האמהות לקחה פח והתחילה לתופף עליו , באמנות ממש . אותו ערב הפך לערב של ה'שבט' , של הקהילה כולה ואווירה זו של 'יחד' סייעה לנו גם למחרת — בלימודים .

שרה זקן : גדלנו בתנאי עוני קשים . כשעלינו , גרנו כצריפונים . אחר כך עברנו לצריפים , כביכול יותר טובים , אך הם היו לא פחות גרועים . כשירדו הגשמים . אמי היתה שמה ' פיילה' ענקית , והמים היו מטפטפים לתוכה . בחורפים מושלגים אבי היה מטפס על הגג ומסיר את השלג , כדי שלא יתמוטט הצריפון . אבא עבד מהבוקר עד הערב כשומר ; אחר כך היתה לו מאפייה , וכמעט שלא ראינו אותו . את הבגדים ואת הנעליים קיבלנו אז מאמריקה , כי היה נהוג לשלוח חבילות למשפחות שהיו במצב כלכלי לא טוב , ובעזרתן הסתדרנו . אבל מעניין , אני לא זוכרת שהיתה בי מרירות או כעס על העוני הזה . אשר לבית הספר , היתה מוטיבציה גדולה ללמוד . אהבנו את בית הספר , והתייחסנו בכבוד עצום למורים . הכבוד הזה בא משני כיוונים : גם מצד הילדים וגם מתמיכה גדולה שקיבלנו בבית ההורים . ההורים כיבדו את המורים שלנו , ובבית אסור היה לומר מלה רעה על המורה . כאשר מורה בא לביקור , כל דיירי הבית ישבו וחיכו . אני זוכרת את הפגישה עם רינה שפירא . עד היום אמא שלי מזכירה אותה . עד היום היא זוכרת בדיוק את תוכן הדברים של רינה . הדבר נשמע משונה , אבל היתה זאת תקופה די מאושרת , למרות הסבל והקשיים .

צריך גם להזכיר , שאחרי שעברנו לקטמון , גרנו רחוק מבית הספר , ולמרות זאת הלכנו אליו באהבה עצומה . רינה : אולי כאן המקום להסביר , שבית הספר המשיך לפעול בתלפיות זמן מה גם כשהמשפחות עברו לקטמונים . ואז היו הילדים צריכים לעבור מרחק הגון כל יום הלוך וחזור .

ידידיה בן צבי : אני עליתי עם המשפחה ממרוקו בשנת . 1950 הייתי אז בן ארבע . אל רינה הגעתי ככיתה ו' , אחרי שזרקו אותי מבית ספר אחר . כשבאתי לשיעור הראשון וראיתי ששרים עשרים דקות , השתגעתי . אמרתי לעצמי : יופי , קודם כל פה לא לומדים — שרים פה . זה היה ממש מהפך בחיי . אמי אמרה לי : "'תיזהר , אם יזרקו אותך גם מפה — תגיע לרחוב ". עברתי מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה . בהתחלה לא פציתי את פי . הפכתי לילד טוב . הדבר הראשון שקרה לי בכיתה החדשה קשור לספרים . המורה רינה גרמה לי לאהוב ספרים . עד אז כמעט שלא קראתי ספרים . מאז הייתי לקוח של כל ספרייה אפשרית . עוד דבר שהודגש בכיתה היה החשיפה העצמית . פעם רינה העלתה לדיון את פרשת כפר קאסם , וזה היה מיד לאחר שהדברים קרו . עכשיו , כשאני משחזר את הדברים האלה , אני מבין איזה נושא עדין זה היה ואיך היא העבירה אותו , בתבונה ובטאקט . וצריך לזכור שמדובר בכיתה ו' כבית ספר במעברה . עכשיו אני רוצה לומר משהו עלינו ועל הילדים הוותיקים , ילידי הארץ . למעשה , לא היה לנו שום קשר איתם . בבית הספר הקודם שלי נערך פעם מפגש עם ילדי בית הספר ברחביה . היינו בכיתה ד , ' ואני זוכר את הפער , וזה ממש הלם כי : בית הספר שלנו מול בית הספר שלהם והשכונה שלהם , פיסית , מול השכונה שלנו . עוד היום אני זוכר יפה יפה את התחושה שהיתה לי . לא יכולתי להסביר אותה או לבטא אותה , וספק אם גם עכשיו אני יכול , אבל הפער הזה היה ברור .

 רינה : זה מזכיר לי מה שקרה עם יוסי מועלם . אך לפני כן , מתוך השיחה הזאת מתברר לי , שלא היו לנו מפגשים עם ילדים אחרים . היינו בבחינת 'עם לבדד ישכון' , ומעניין שגם אני לא חשבתי שהפגישות עם בני הארץ חשובות . ייתכן שפחדתי מהמפגש הזה לא פחות מאשר אתם , והיתה לי תחושה שאנחנו צריכים להתחזק בתוכנו , כדי לבוא מוכנים יותר למה שהיום קוראים אינטגראציה . אני אומרת זאת , כמובן , בניתוח שלאחר מעשה . עכשיו נחזור ליוסי מועלם . הוא היה תלמיד מעולה , מחונן ממש , ולא ידענו מה לעשות אתו . אם נתת לו משהו , אחרי חמש דקות חזר אליך וביקש עוד משהו . הגענו למסקנה , שעלינו להעבירו לבית ספר אחר , מפותח יותר . זה לא הלך . אחרי חצי יום הוא חזר אלינו . יוסי לא רצה ואמא שלו לא הסכימה . היא היתה אלמנה עם שני ילדים . יוסי חזר אלינו והמשיך ללמוד אתנו . נוצר אצלנו מין 'יחד' כזה , אווירה חברית מיוחדת , שנתנה לו ( ולכולנו ) הרגשה של שייכות . (הסכמה כללית  (של המשתתפים שהיו ילדים במעברת תלפיות


 כוכבה : אנחנו לא עושים אידיאליזאציה של התקופה , אלא מדברים בפירוש על התחושה שהיתה לנו אז . אני לא מסתכלת על זה בדיעבד . בשום פנים לא הרגשנו אז מקופחים או אומללים . זה לא אומר שכך הרגישו גם המבוגרים , כמו למשל ההורים שלי . המצב הכלכלי שלהם היה טוב מאוד בעיראק , ופה אבי עבד כפועל בניין , ולא סתם פועל בניין , אלא פועל יומי , שחרב הפיטורים מונחת יום יום על צווארו . אני זוכרת איך הוא היה מניח דמי כיס מתחת לכר , במיוחד בימי גשם , והיה אומר : " תתפללו שלא יחזירו אותי היום ",  כי כשהיה גשם שילחו את הפועלים הביתה ולא שילמו להם פרוטה . בקיצור , רמת חיים לא היתה לנו . אבל איכות חיים , אושר , שלווה — אלה היו לנו . בתור ילדה , על אף התנאים הקשים של המעברה , אני זוכרת את עצמי כילדה שמחה ומאושרת . אין זה אומר , שבדיעבד אין לי טענות קשות כיותר לכל פרשת המעברות ולצורת הקליטה שלנו . אולי אגיד על כך כמה מלים . אני חושבת שצורת הקליטה שלנו , ואומר זאת מבלי להתחשב במצב הכלכלי של המדינה אז , היתה הגרועה כיותר שיכולה להיות , מבחינה זאת שהביאו מה שיותר אנשים , דחפו אותם לכל מיני מקומות , והוותיקים ניסו לעשות רווחים פוליטיים על חשבון העולים החדשים .

ידידיה ; בלי ספק , כפי שאמרה עמליה , היה מתח בין מה שראינו בבית לבין מה שהיה בבית הספר . ראשית , השפה . ההורים שלנו לא ידעו עברית ; בבית הספר דיברנו עברית . דבר שני , הערכים . מה שראינו בבית לא היה דומה למה שראינו בבית הספר , ומה ששמענו בבית הספר לא שמענו בבית . היה לא רק פער דורות אלא , בעיקר , פער תרבותי . אלה היו שני עולמות שונים לחלוטין . ניקח את חיינו כיום . הבת שלי חיה פחות או יותר בעולם ערכים המוכר לי . אני לפחות יודע עברית , ומדבר אתה ויודע להסביר לה . מה אמא שלי ידעה לומר לי או להסביר לי ? היא באה מעולם המושגים שלה במרוקו , שלא התאים בשום אופן לכאן , למרות שאמא שלי למדה שם בתיכון . אבל מה שהיא ידעה , ונסיון החיים שלה — היו חסרי ערך לחלוטין פה לגבי . המתח בין בית הספר לבין הבית שיקף את הפער העצום בין הגולה לבין תהליך ה'ישראליזאציה . ' עברנו תהליך 'ישראליזאציה חריף מאוד . אני , בדיעבד , שמח שעשיתי את זה . זה עלה לי אמנם במאמצים מרובים , עם מתחים ומריבות אין קץ בבית . לפעמים המתחים היו על דברים מוזרים למדי . במרוקו . לדוגמה , היה חשש מהשלטונות . כאן , כמובן , למדנו על דמוקרטיה , וכשאמי היתה אומרת לי "תיזהר לא לעשות את זה כי השלטון לא" , . .. היא הביאה מושגים מעולם זר , וזה היה מטריף את דעתי . עוד דבר : המרירות שלה , המרירות כתוצאה מקשיי החיים של מציאת עבודה ופרנסה וההתמודדויות . בשנות החמישים זה היה לא רק נחלת עדות המזרח . כולם סבלו . המרירות הזאת לא הביאה אותה לידי הזדהות יתרה עם המדינה , והיא חיה שלושים שנה כארץ בתחושה של ניכור קשה . אני לא הייתי שותף לתחושה הזאת . אמי תמכה כל הזמן בלימודים שלי , אבל היא לא ידעה במה היא תומכת . היא אפילו לא הבינה שאני מקבל חינוך שונה לחלוטין , ושכגלל החינוך השונה הזה קורות כל ההתנגשויות האלה . היא ראתה את ההשכלה כערך בפני עצמו , כדבר נשגב , אבל לא הבינה שדווקא בגלל ההשכלה , בבית הספר העממי ואחר כך בתיכון . בגלל הערכים השונים . קרו ההתנגשויות האלה אתה .

רינה : אם נאמץ את הביטוי של ידידיה , הרי באמת חברי המורים ואני 'עשינו ישראליזאציה . ' אנחנו היינו אלה שתיווכנו ביניכם לבין ארץ ישראל שהגעתם אליה , והיה ברור שאתם צריכים להיקלט בה . יכול להיות שלא הייתי די טובה י אולי הייתי טובה פחות ממה שנראיתי לכם , אבל הייתי וחשתי עצמי ישראלית . כיום , כשאנחנו מנתחים זאת , אנו יודעים שהדבר הביא לניתוק מהבית . אבל אז הרגשתי אחרת וגם עשיתי מעשים בכיוון שונה . כמורה , אני זוכרת את עצמי חושבת על כך שאסור שהמסיבות תהיינה רק בכית הספר , כדי שלא יהיה חיץ , ולכן עשינו את המסיבות בבתים . הבאנו את ההורים למסיבות שלנו , ואני שרתי אתכם את השירים שלכם , למדתי לאהוב אותם ואת מה שהבאתם עמכם . כלומר , לי היתה הרגשה שאני לומדת גם מכם . כנראה שזה לא היה מספיק . ובאמת , האם ה'ישראליזציה' היתה לוחצת מדי ?

 עמליה : אני חושבת , בראייה לאחור , שה'ישראליזציה' הזאת היתה לוחצת מדי … זכור לי , שהמריבות והקונפליקט עם ההורים נבעו מכך שאני הזדהיתי יותר אתך , רינה , מאשר עם הבית , כי אני חשבתי שכל מה שהם הביאו משם הוא איום , גלותי , פרימיטיבי , פסול .
עמליה: הקשיים היו רבים , אך נדמה לי שבסך הכל היתה לנו ילדות מעניינת ואפילו יפה .

טלוויזיה לא היתה , ספרים הרבה לא היו , מה עשינו ? שיחקנו עד רדת הלילה , בחבל , בחמש אבנים , במחבואים . עשינו אז קילומטראז' רציני — מהבית שלי לכוכבה ולשרה ובחזרה . חיינו בחממה של בית ספר , בין הילדים של השכונה שלמדו באותו בית הספר , באותה כיתה . אני מוכרחה לציין שלא התביישתי בילדות שלי . נכון , התביישתי במה שההורים שלי הביאו : בשפה , בתרבות . לכן , מי שאומר שבמעברה לא היתה ילדות — טועה .

ידידיה ; גם בגטו היתה ילדות ...

 עמליה  : ההשוואה לא במקומה . בגטו יכלו למות כל יום . אנחנו גם לא סבלנו חרפת רעב ולא היה איום ממשי על עצם הקיום שלנו . היה מתח , ועברנו יחד עם זה ילדות , שאני זוכרת אותה כילדות יפה . שרה : נראה לי , שדווקא בגלל המצב הכלכלי הקשה נעשינו הרבה יותר יצירתיים , המצאנו יותר משחקים , היינו מלוכדים יותר , ונוצרה איכות הרבה יותר גבוהה ביחסים הבין אישיים שבינינו .

כוכבה : כשמזכירים מעברה , האסוציאציה הראשונה שעולה קשורה אך ורק בתנאים הפיסיים הקשים : עוני , בערות וכל הדברים מסביב . אף פעם לא התייחסו לנקודה , אם באמת היינו מאושרים שם , ואם היה לנו טוב או לא . ועוד דבר ; צריך להתריע גם כנגד הדעה השלילית הקיימת בחברה הישראלית , אפילו היום : "אלה גדלו במעברה " הם פסולים מלכתחילה .

תלמידי הכיתה של רינה — מה הם עושים אחרי 30 שנה ?

מתוך 32 התלמידים , אחד נספה בתאונת דרכים , אחד ירד לארצות הברית , 23 שומרים אמונים לירושלים ומתגוררים בה עד היום . מבחינת התעסוקה התפלגות התלמידים שבגרו היא זו ; פקידות , 5 — בניין , 3 — מסחר , 2 — הוראה , 5 — משטרה וצבא ( שניים בדרגת אל"מ )  3 — תחבורה ותקשורת , 6 — עקרות בית , 2 — בימוי סרטים , 1 — ספורט , 1 — אין פרטים . 2 —

זיכרונותיו של ילד מעברה

מאתדוד קהת (זדה)

ארץ לידה  Iran

מעברת "בית-ליד" חולקה לשבעה "מחנות", בכל מחנה שוכנו המשפחות באוהלים, בדונים ופחונים שנבנו במספר שורות. סך כל תושבי המעברה נע בין 20,000 לבין 30,000 נפש.

בכל מחנה היו בין 10 ל- 20 פחונים ציבוריים, פזורים ברחבי המחנה, ששימשו לשרותים ומקלחות לכל אוכלוסיית המחנה. בנוסף לכך שכנו במבנים נטושים של הצבא הבריטי במעברה מוסדות ציבוריים כמו מינהלת המעברה, בתי ספר ומירפאת קופת חולים.

תחילת הדרך במעברת בית ליד

משפחתנו שוכנה במחנה ב' שבמעברת בית-ליד. בעשרת הימים הראשונים גרנו יחד עם כ- 50 משפחות במבנה של הצבא הבריטי שהיה אולם גדול שבו גרו כ- 50 המשפחות בערבוביה בלי מחיצות הפרדה. מעט החפצים של כל משפחה שכללו שמיכות, בגדים וכלי אוכל נקשרו בתוך שמיכה והונחו על הרצפה. החיים במקום היו קשים מאד, לא היתה פרטיות ולא היו שרותים והיה צפוף ומסריח מאד. לא היה מטבח ואת האוכל קיבלנו ממטבח מרכזי. בימים הראשונים ירד שלג במעברה, לנו שבאנו מארץ הררית שבה ירד שלג בכל ימות החורף, השלג היה דבר טבעי, אבל בתנאי המחיה שהיו לנו שם, השלג הוסיף קושי רב על החיים הקשים, כי לא היו לנו בגדים חמים, אוכל חם, או מקום מגורים מוגן. ימים אלה חקוקים בזכרוני כסיוט. מאז חלפו 68 שנים ולא ירד שוב שלג במישור החוף.

לאחר 10 ימים קשים, הועברנו לאוהל קטן ששיך רק למשפחה שלנו. באוהל היו 3 מיטות ברזל שהונחו זו ליד זו ותפשו כמעט את כל שטח האוהל. השמיכות נפרשו על המיטות ומעט המיטלטלים שהיו לנו הונחו מתחת למיטות. בלילה כל חמשת בני המשפחה שלנו (אבא, אמא ושלושת הילדים) ישנו על 3 המיטות.

המעבר לאוהל, שיריעותיו עפות ברוח, היה עלייה בדרגה ובו התנהלו החיים של משפחתנו במשך 7 חודשים.

לאחר 7 חודשים, כשנוסף תינוק למשפחה, עזבנו את האוהל. לא היו לנו מטבח, מקלחת ושרותים. אני זוכר שפעם בכל שבוע אמא היתה לוקחת אותנו לאיזה מקום במעברה ובו עמדנו שעות רבות בתור. כשהגיע תורנו, אמא רחצה אותנו מתחת לברז מים קרים עם עוד הרבה ילדים ממשפחות שלא הכרנו.

ה"בדון"  

בקיץ 1950, עברה משפחתנו לגור ב"בדון", שהיה בנוי ממסגרת עץ באורך וברוחב של 4-5 מטר, שעליו ומצידיו נמתחו יריעות של בד עבה כמו ג'ינס, שנקרא ברזנט (מכאן מקור השם "בדון"). הבדון לא היה מרוצף ולא היו בו מים או חשמל ושרותים ומטבח. מים הבאנו בדליים מברז מרוחק ובערב אכלנו לאור מנורה שדולקת עם נפט ונקראת עששית. בבדון היו לנו 4 מיטות ומזרנים. מעט כלי האוכל והבגדים הוחזקו מתחת למיטות.  בדרך כלל לא היה מה לבשל ולפעמים כשהיה מה לבשל בישלנו על פרימוס או על פתיליה שבוערת באמצעות נפט והוכנסה לתוך בור שנחפר בריצפת הצריף.

בבדון זה גרנו 6 נפשות במשך 7 שנים. לא היו בו חשמל ומים זורמים, לא מטבח ולא שרותים, את קירות הבדון והתקרה העשויים ברזנט צבענו בסיד כדי שיהיה בהיר ומואר; אך הסיד נשר כל הזמן מהקירות ומהתקרה על המיטות, על חפצים שונים שהיו בבדון ולפעמים גם לתוך צלחות ולתוך סירים תוך כדי אכילה או בישול. מה שאילץ אותנו לסייד את קירות הבדון והתקרה מידי כמה חודשים או שבועות. נשירת הסיד יצרה ציורים מוזרים על הקירות, פסיפס של שטחים מסויידים או מקולפים מסיד, אחד התחביבים שלי היה לקלף את הסיד מעל יריעות הברזנט, כדי לעצב על הקירות צורות משלי.

כיוון שלא היו שרותים ומים זורמים, ההגיינה היתה ירודה, לכן אימי הקפידה לרחוץ אותנו בכל יום. מידי ערב, כשכבר לא היו תורים בפחון ששימש כמקלחת משותפת, אימי היתה לוקחת איתה פרימוס, 2 פכים גדולים של זיתים או חמוצים, שהוסבו לדודי הרתחה, סבון, מגבות, בגדים נקיים להחלפה ואותנו את ארבעת ילדיה אל המקלחת המשותפת, שבשעות אלה כבר היתה ריקה מאדם. שם היא היתה מרתיחה מים באחד הפכים על הפרימוס ומערבבת בפך השני מי ברז עם המים הרותחים ורוחצת אותנו בסבון ומים חמים – 4 ילדים בזה אחר זה. לבסוף היתה מלבישה אותנו בבגדים נקיים ומחזירה אותנו נקיים ישר למיטה. טכס זה נמשך לפחות שעה והיה חוזר על עצמו מידי ערב במשך כל 7 שנות מגורינו במעברה. כך דאגה אימי לשמור על נקיוננו בים הזוהמה האין סופי במעברה.

במרוצת הזמן, הרחבנו את הבדון, באמצעות יריעות ברזנט, שנלקחו מבדונים שננטשו מדייריהם, והוספנו לבדון הדל שלנו "פינת בישול" ו"פינת רחצה".

חברת הילדים 

במעברה לא היו לנו משחקים. מחשב עוד לא הומצא, אבל גם על משחקים פשוטים כמו קלפים, פאזלים, מונופול וכדומה לא שמענו ולא הכרנו. ידענו שיש דבר כזה שנקרא אופניים, אך בכל המעברה לא היה אפילו זוג אופניים אחד.

אנחנו נאלצנו להמציא את המשחקים שלנו לבד. שיחקנו במשחקים כמו 7 אבנים, הקפות, דודס וקלאס, אספנו מכסים של צנצנות לבניה, אספנו קופסאות של סיגריות והימרנו עליהם במשחקי זוג או פרט ובמשחקי "אבן-ניר-ומספריים", קפצנו בחבל ושיחקנו ב – 5 אבנים, אבל יותר מכל אהבנו את משחקי הכנופיות.

ילדים בקבוצות גיל שונות וממחנות שונים במעברה חברו יחד לכנופיות. לפעמים מספר ילדים מהכנופיה חברו יחד למעשי קונדס כמו הצצה לתוך אוהלים, הצצה למקלחות, סחיבת כביסה מחבלים ועוד. יותר מכל אהבנו לחתוך את אבזמי הנחושת מיריעות של אוהלים ולמכור אותם בפרוטות לסוחר הגרוטאות בשוק. אנשי התחזוקה במינהלת המעברה אף פעם לא הבינו מי הוא האחראי למעשים אלה ולמה – הם הרי  לא שמעו על סוחר הגרוטאות בשוק.

המטרה של הכנופיות היתה להביס כנופיות יריבות. לכל כנופיה היה מנהיג שקבע מתי ואיך עושים מארב לכנופיה יריבה, איך מגינים על המתחם המבוצר של הכנופיה, מתי ואיך תוקפים מתחם מבוצר של כנופיה יריבה, הוא קבע מי יצא לפעולה ומה תהיה חלוקת התפקידים בין הילדים בכנופיה.

השתמשנו בקשתות וחיצים שבנינו מענפים של עצי אקליפטוס ומחוט קשירה שגנבנו מהשוק, בקרטונים שאספנו מהשוק השתמשנו כמגינים וממקלות שמצאנו בסביבה בנינו חרבות ודמיינו איך אנחנו מתנפלים על האוייבים ומביסים אותם. את רוב זמננו בילינו במשחקי מלחמה בין כנופיות.

הרעיונות באו לנו מסרטים שראינו בקולנוע שהיה במעברה והפעולות שלנו בכנופיה היו חיקוי של גיבורי הסרטים שראינו בקולנוע. בית הקולנוע שכן במרכז המעברה במחנה ב' במבנה  ישן ששימש כבית הקולנוע במחנה של הצבא הבריטי  ובו הקרינו סירטי הרפתקאות וסרטים מצויירים, מערבונים וסרטים היסטוריים. שם צפינו בסרטים כמו "הלפיד והחץ", "רובין-הוד", "שמשון ודלילה", "הגנב מבגדד", "דוד וגולית", "עלי-בבא ו- 40 השודדים" ועוד. לא היה לנו כסף לכרטיסים ובכל הקרנה עמדנו זמן ממושך ליד הכרטיסן שהיה גם בעל בית הקולנוע וגם מקרין הסרטים והתחננו בפניו שיכניס אותנו לקולנוע – עד שהיה נשבר. כשנכנסנו, מובן שלא היו לנו כסא לשבת, אלא ישבנו על רצפת הבמה שהיתה לרגלי המסך.

בחלק מהזמן התגודדנו חבורות-חבורות סביב קיוסק שהיה במרכז המעברה. לבעל הקיוסק היה רדיו והוא היה משמיע לציבור שידורים של משחקי כדורגל. עד היום אני זוכר את שידור המשחק ההיסטורי בין נבחרת ישראל לנבחרת רוסיה שבו הנבחרת הפסידה "בכבוד" בתוצאה 2:1.

בקיץ, ארגנו לנו קייטנות בחוף העיר הסמוכה נתניה – במרחק של 8 ק"מ, אבל ההרשמה לקייטנה לא היתה ממש מסודרת. בבוקר הילדים התאספו במרכז המעברה, הגיעה משאית מי שהצליח לעלות- עלה ומי שלא, נשאר במעברה. לרוב, אני ואחי הצעיר ממני ב -3 שנים, לא הצלחנו לעלות על המשאית ונשארנו מאחור, אבל אנחנו לא מוותרים. בכל פעם שנשארנו מאחור הלכנו-יחד עם 2-3 חברים נוספים – ברגל את כל הדרך מהמעברה עד חוף הים בנתניה. כיון שלא היה רישום מסודר, המדריכים לא הבחינו בבואנו ולא ידעו שנוספו עוד ילדים לקבוצה. בסוף היום, כשהמשאית החזירה אותנו למעברה, היה יותר צפוף ואף אחד לא ידע למה, אנחנו שמרנו את הסוד בינינו.


בית הספר

בית הספר של המעברה שכן במספר מבנים של הצבא הבריטי. זה לא היה בית ספר במתכונת שמוכרת לנו כיום, לא היו בו מעבדות, ספריה, אולם ספורט וכדומה היו רק כיתות לימוד. הבדל נוסף היה שהרכב התלמידים לא היה אחיד, בכיתה אחת אפשר היה למצוא ילדים בני שנתונים שונים שקובצו לכיתה אחת בהתאם לרמת הלימוד שלהם. בהיותי בן 6 בכיתה א' למדו איתי בכיתה ילדים בני 9,8,7 וגם 10. לא היו סיפרי לימוד וספק אם היתה תוכנית לימודים. המורים היו מבין המשכילים יחסית במעברה וחלקם היו חיילות שנשלחו ללמד במעברות.

אני לא למדתי דבר בבית הספר לבד מקריאה, כתיבה, תרגילי חשבון בסיסיים וסיפורי תנ"ך. לא למדנו מקצועות כלליים כמו טבע, היסטוריה וגיאוגרפיה. רוב התלמידים סיימו את בית הספר בלי לקבל מושג קלוש על העולם הסובב אותם וחלקם גם לא למדו קרוא וכתוב ברמה סבירה.

באותם ימים התפשטה בארץ מחלת הגזזת, שלא הבנתי את סכנותיה, אבל שלטונות הבריאות החליטו לחסן את הילדים בבית הספר מפני המחלה. החיסון גרם לכך שהשיער נשר והילדים היו כולם עם קרחות מבריקות שנמרחו ביוד כתום. זה היה מחזה מוזר לראות כמעט את כל ילדי בית הספר עם קרחות כתומות מבריקות. בגלל המקלחות החמות היום יומיות שאימי הקפידה עליהן אני ואחי הצעירים ממני היינו בין הבודדים בסביבה שלא נזקקנו לחיסון ולא הסתובבנו עם קרחות כתומות מבריקות.

אני הייתי צמא לדעת, אך לא ידעתי ממי ללמוד. נהגתי לאסוף בשוק קרעי עיתונים ישנים שנועדו לעטוף בשר ודגים, הייתי קורא בסקרנות רבה כל מילה וכך נחשפתי למידע על העולם הסובב אותי. העיתונים הישנים היו לי מקור בלעדי לדעת ולהשכלה. כשכבר למדתי לקרוא טוב, התחלתי לעיין בסידורי תפילה שהיו בבית הכנסת, מקריאה שקדנית בסידורי תפילה העשרתי מאד את אוצר המילים שלי בעברית. לא היה גבול לשמחתי כאשר בכתה ג' קיבלתי ספר שכרך יחד את ספרי יהושוע-שופטים ואחר כך בכיתה ד' ו-ה' את סיפרי שמואל א' ו-ב' ומלכים א' ו-ב'. קראתי בעיון רב כל מילה בספרים אלה, פעם ועוד פעם ועוד ועוד. סיפורי התנ"ך ריתקו אותי מאד ולימים גם עיצבו את השקפותי ותפיסת עולמי בכל תחומי החיים.

כמה קינאתי בילד אחד שבאחד הימים הביא לבית הספר את הספר "תנ"ך בתמונות". זה הסעיר אותי מאד והצית לי את הדימיון. עשיתי כל מה שיכולתי לרכוש את ליבו של הילד, כדי שיתן לי לעיין עוד ועוד בציורים המרתקים. לימים בבר המצוה שלי קיבלתי במתנה את הספר הזה והוא שמור איתי עד היום.

התורים למזון ולעבודה

במעברה, עמדנו בתור לכל דבר. בעיקר היו תורים בימים בהם חילקו את מנות המזון כמו לחם, שמן, אורז סוכר, אבקת-חלב וכדומה שניתנו בהקצבה לכל משפחה לפי גודלה באמצעות תלושי מזון שקיבלנו מהממשלה. זכורים לי התורים הארוכים שבהם עמדנו כדי לקבל את מנות ההקצבה שלנו.

באחד הימים, אבי חזר הביתה עם "פנס" סביב העין ובידו שתי כיכרות לחם, הוא "חטף" את ה"פנס" בתיגרה שהתפתחה תוך כדי עמידה מעצבנת בתור ללחם. אבי איש שקט ועדין עמד בשקט בתור, אך בכל פעם שהגיע לראש התור, הלחם אזל כי אנשים אלימים נדחפו לתור. כתוצאה מכך התפתחה תגרה שאבי לא היה שותף פעיל בה, אך חטף "פנס" בעין – ועם זה המשיך לעמוד בתור והביא שתי ככרות לחם הביתה".

התורים היו לא רק למזון ולמים. המבוגרים עמדו בתור גם בלשכת העבודה. אני זוכר את אבי משכים קום ללשכה, שהיתה לא רחוק מביתנו. מידי יום אבא היה הולך ללשכת העבודה, עמד בתור שעות רבות וחזר אחר הצהרים מבלי שעלה בידו לקבל יום עבודה. לפעמים המזל האיר לו פנים ואבא שובץ למספר ימי עבודה והביא הביתה כסף לקנות מזון.

במעברה למדנו הישרדות ונחישות ולמדנו להיות עצמאיים. העוני והדלות גם לימדו אותנו פרק חשוב בענווה, צניעות והסתפקות במועט. ערכים אלה – ענווה וצניעות – הם אבן יסוד באורח חיי עד היום ואני משתדל להנחיל ערכים אלה לדורות הבאים. מאבק ההישרדות היום יומי במעברה לימד אותנו להיות נחושים במאמץ ליציאה ממעגל העוני והפיגור הסביבתי. לא ביקשנו מתנות מאיש, בעבודה קשה, בנחישות ובהתמדה יצאנו מהמאבק כשידנו על העליונה.

לעדות המלאה של סא"ל ( מיל')  דוד קהת ( מהנדס , בוגר הטכניון ) באתר הקשר הרב-דורי (קישור)

זכרונות של ילד מעברה

מאתמשה צלח

ארץ לידהעירק – Iraq

עלייה לארץ ישראל וחיים במעברה

(נובמבר 1950 – פברואר 1953)

עליתי ארצה עם משפחתי בשנת 1950, בסוכות. הגענו לשער העלייה בחיפה. אחרי כשבוע עברנו למחנה מעבר בפרדס חנה. שם שהינו כחודש. ההורים עדיין לא עבדו ולא היה לנו כסף. היינו צריכים לעמוד בתור שלוש פעמים ביום,  כדי לקבל אוכל שחילקו לכל העולים החדשים. האוכל היה דל וכלל לחם שחור, מרגרינה, תה וירקות. לאחר מכן עברנו למעברה בקסטינה.

הגענו למעברה בקסטינה בין הראשונים. קיבלנו אוהל שבו היינו צריכים להסתדר, משפחה של 12 נפשות. באוהל היו מיטות ברזל, מזרני-קש ושמיכות בלויות. הייתי אז ילד בן 10 וחצי שנים. לא היה בית ספר, ואנחנו הילדים הסתובבנו בין האוהלים באפס מעשה. מדי פעם הגיעו אלינו חייל וחיילת מהמחנה הצבאי הסמוך, והעסיקו אותנו כ-2-3 שעות בשבוע. אחרי מספר חודשים הגיע החורף. אוהלים רבים התמוטטו. הקור והביגוד הדל הקשו עלינו מאד. יום אחד הגיע למעברה אוטובוס צבאי. ירדו ממנו שני חיילים ויחד עם אחד האחראים של המעברה, אספו אותנו, את הילדים, אל האוטובוס, בניגוד לרצוננו ולרצון הורינו. ניסינו להתנגד, ברחנו, האימהות ניסו להתנגד. רדפו אחרינו והכניסו אותנו לאוטובוס. הורינו ואחינו הגדולים היו באותו זמן בעבודה. אני זוכר שאמרו להן "הוס" כלומר "שתקו, סתמו את הפה". האוטובוס יצא מהמעברה ונסע אל הבלתי ידוע. אנחנו פרצנו בבכי כל הדרך. הגענו לירושלים. קיבלנו חדרים עם מיטות ומצעים משובחים, אוכל בשפע ותנאים מצוינים אך אנחנו בכינו כל הזמן, ולא נהננו מכל הטוב. לאחר כחודש וחצי הוחזרנו למעברה. עד היום אינני מבין מדוע זה נעשה בצורה כל כך לא אנושית.

חזרנו למעברה, תנאי החיים היו קשים מנשוא. אבי ואחיי הגדולים עבדו בעבודות מזדמנות כמו ייעור, סלילת כבישים וכו'. מזון נקנה באמצעות תלושים במנות קצובות ומזעריות. כנ"ל גם ביגוד והנעלה. האוכל התבסס הרבה על לחם שחור, מרגרינה וריבה. בבית, כלומר באוהל בישלו מעט מרק מירקות שונים ולעתים, אולי פעם בשבוע עם בשר.

הוקמו עבורנו שתי כיתות לימוד, צריפים. הייתי בכיתה הבוגרת יותר. המורה שלי היה יצחק, שהגיע אלינו מירושלים. ידעתי לקרוא עברית עוד מעיראק. ופה למדתי את פירוש המילים. המורה יצחק  דרש מאיתנו לקרוא בכית ולא בחית, באין ולא בעין (לא לבטא אותיות גרוניות). ההסבר שלו היה שלא כולם יכולים להגות חית ועין, וכדי שכולם יתבטאו באופן דומה עלינו לשנות את מבטאינו. אחריו הגיע מורה אחר, ממוצא תימני ושמו טוביה עובדיהו, שהחזיר אותנו למבטא המקורי. לאחר כשנה וחצי הגיעה אלינו מורה חדשה. היא הופיעה יום אחד, נגשנו אליה והיא אמרה "באתי להיות מורה שלכם, מצאו לי מקום פנוי ונשב לשוחח". מצאנו אוהל ריק, ישבנו איתה על הארץ, ומיד החלה לעברת את שמותינו. שאלה כל אחד לשמו וכך שינתה את 'סלימה'-ל'שולמית', את 'לטיפה' -ל'יפה', את 'סאלם' לשלום…

ואלי פנתה : "איך קוראים לך ?

-"אני קוראים לי בדרי"

– "מה זה בדרי בערבית ?"

-"זה ככה מוקדם בבוקר"

– "אז נקרא לך שחר "

"לא,  אני לא רוצה שחר, אני רוצה 'משה' כמו משה רבינו" וכך שמי עד היום, ושמה של המורה היה 'רבקה גובר', שנודעה בכינויה "אם הבנים". היא הייתה מורה במעברת קסטינה מספר שנים. הקימה את ביה"ס 'האחים', הקרוי כך על שם שני בניה שנהרגו במלחמת השחרור.

ושוב הגיע חורף, ושוב אוהלים לא עמדו ברוח ובגשם. רבקה לא יכלה לראות בסבל תלמידיה. היא ארגנה את חברי מושב כפר ורבורג,  שבו גרה, ופיזרה את הילדים לאירוח במשפחות של כפר ורבורג. אני התארחתי אצל משפחת הדס. קיבלתי יחס מאד מפנק, כמו אחד מילדי המשפחה עם הרבה אהבה ופינוק ובלי מחויבויות. שמרתי קשר עם משפחת הדס לאורך השנים. רבקה הבחינה בחריצותי, בכושר הקריאה שלי ודאגה להעברתי לביה"ס החקלאי בנהלל, וגם שם שמרה איתי על קשר במשך חמש שנות לימודי שם.

מורה נוסף שאני זוכר לטובה היה ישעיהו רוזנבלום. הוא היה מחנך שלי כאשר הייתי בכיתה ו'. הוא היה מורה ומחנך דגול. הרבה דברים שלימד אותנו זכורים לי עד היום. בנוסף ללימודים בכיתה במעברה ישעיהו ארגן חוג שחמט שהתקיים אצלו בצריף בהנחיית חמיו (אבי אשתו). כמו כן הוא לימד אותי להעתיק מפות מספרי לימוד לגיליון גדול וכך, בסוף כיתה ו' קירות של כיתה שלמה היו "מקושטים" במפות שלי ממלחמות יהושוע בן נון על כיבוש הארץ.

לעדות המלאה באתר הקשר הרב דורי ( קישור)

בחזרה למעברת כפר נחמן: "הייתה לנו ילדות מאושרת"

בארכיון תולדות רעננה החלו בפרויקט לתיעוד מעברת כפר נחמן, שהוקמה ב-1951, התמזגה עם המועצה המקומית ונסגרה סופית בשנות ה-60. הרצל אדיר ונחום שוקי שגדלו במקום, חוזרים לימים ההם ונזכרים בתום, בצנע, ובעיקר בחיים משותפים עם עולים מכל התפוצות

מעברת כפר נחמן בעיר, שהיתה אחת המעברות הגדולות ביותר בארץ, ואכלסה כ-600 משפחות עולים, על שטח של 240 דונם. תושבי המעברה לא קיבלו שירותים מוניציפליים, כי לא היו שייכים לשום רשות מקומית. המועצה האזורית חוף השרון וגם המושבה רעננה סירבו לקבל את המעברה על 3,000 תושביה (רובם במצב סוציו-אקונומי ירוד) לחסותם.

"חיינו בחמולות"

במסגרת מפרויקט התיעוד, חלק מיוצאי המעברה כבר אותרו ורואיינו, ואפילו השתתפו בערב שארגן הארכיון, בהנחיית יוסי אלפי, שכותרתו "צנע-צנע". אחד מהם הוא התינוק הראשון שנולד במעברה, הרצל אדיר (68), לבית משפחת פתאי. כשהוריו עלו לארץ מעיראק ב-1951, עם שני ילדים, אמו היתה בחודש השביעי להריונה, ועד הלידה עבדה בשדה, באיסוף תפוחי אדמה ובוטנים. במעברה נולדו לו עוד שני אחים. בשלוש השנים הראשונות גרו באוהל, אחר כך בצריף עם שירותים בחצר. "חיינו בחמולות, כמו משפחה אחת גדולה, עם דלתות פתוחות ואירוח לבבי, ובאינטגרציה בין-עדתית מלאה. היינו משחקים כדורגל, בונים עגלות וקורקינטים. היינו יצירתיים", מספר הרצל השבוע.

כילד הוא עבד בשדות הסמוכים למעברה, קטף תפוזים, עגבניות וגזר, אסף תפוחי אדמה ובוטנים, ובמקום כסף קיבל ירקות ופירות. "היינו משפחה דלת אמצעים", הוא מספר. "הוריי, שלא ידעו את השפה העברית, התקשו להתאקלם".

אביו, שהיה סַפָּר בעיראק, עבד גם בעירייה וגם כשומר בקולנוע "אורות" בעיר. אגב, כל בני המשפחה (מסבו ועד ילדיו) הם סַפָרים, והדוד שלו, רחמים פתאי, היה הספר של המלך העיראקי.

הרצל למד במעברה עד כיתה ד', אצל המורה שלום שמיע, שאלמנתו לטיפה (90) מתגוררת עד היום ברעננה. "למדנו בכיתות רב-גילאיות ורב-עדתיות", הוא מציין. אחר כך עבר לממלכתי א' ברעננה (לימים, בית ספר "מגד"). "בסך הכל הייתה לנו ילדות מאושרת", הוא אומר. "ההורים שלנו הקריבו הרבה כדי שהילדים שלהם ילמדו. היה להם חשוב שנהיה מחונכים ומשכילים".


"חברים מכל העדות"

משפחת שוקי על שבעת ילדיה הגיעה ב-15 במאי, 1951, למעברה (עוד בת נולדה בארץ) מצפון עיראק. האב היה מורה לערבית. תחילה שהו במעברת האוהלים בפרדס חנה. האב עבר הכשרה קצרה בבית המדרש למורים בחיפה, ולאחר שקיבל עבודה כמורה בכפר קאסם, הועברה כל המשפחה לצריף קטן במעברת כפר נחמן. האב מילא גם את תפקיד יו"ר ועד המעברה, וטיפל בענייני התושבים.

נחום שוקי (78) נכנס לכיתה ו' בבית הספר של המעברה, ולמד בכיתה אחת עם תלמידים שעלו מהארצות: רומניה, הונגריה, פולין, פרס, לוב, מרוקו, תימן ועיראק. "היו לי חברים מכל העדות", מדגיש נחום.

הוא השתתף בפעילויות של קן הנוער העובד במעברה, וזוכר את הפעולות שהתקיימו לאור נרות כי לא היה חשמל, עד שהמדריך הצליח להשיג מנורת לוקס. "הקשבנו למוזיקה מתקליטים שנוגנו על פטיפון חורק, שרנו, רקדנו ושיחקנו פינג-פונג", הוא מספר. בכיתה ח' הוא עבר לבית הספר החקלאי הכפר הירוק, והתגורר שם בפנימייה.

חמישה מאחיו הלכו בעקבותיו ולמדו בכפר הירוק. שניים מהם רופאים – הגינקולוג ד"ר אורי בן ניסן, ומנתח העיניים ד"ר דוד בן ניסן. אח שלישי, יונה שוקי, הוא מורה לחינוך גופני. ב-1956 עזבה המשפחה את המעברה לשכונת נווה נאמן בהוד השרון. אחרי שחרורו מהצבא, חזר נחום לכפר הירוק, ונשאר שם 18 שנה כמדריך, כרכז הדרכה וכמנהל הפנימייה. בהמשך היה קמ"ט חינוך בעזה ומפקח במשרד החינוך.

מקור

חלק ג'

ד"ר הילה שלם בהרד, המסע והמשא של ילדי מעברות העולים

כמה קטעים מתוך המחקר המעמיק של ד"ר הילה שלם בהרד :

במעברות הנחילו תרבות ל'ילד העברי החדש' והאידיאולוגיה תורגמה לתוכניות מעשיות יומיומיות בידי גורמים וארגונים רשמיים, כולל מערכת החינוך. השינוי שהכתיבו מנגנוני הממסד כוון אל דור העתיד, הילדים, בהנחה שהם יכולים להפנים דפוסים שונים מאלה של דור ההורים המסורתי.

אלא שילדי המעברות הושפעו מן השינויים במבנה החברתי הפנימי של המעברות, המסייעים להבנת המעמסה שהוטלה על הילדים. ציפו מהם למלא במעברות תפקיד כפול: מחד גיסא סוכני שינוי, חִ ברות והסתגלות עבור דור ההורים, ומאידך גיסא התגלמות שונה בתכלית מדור ההורים, שהווייתה אמורה הייתה לנבוע מניכור והתכחשות לבית גידולם

בכל שלוש תקופות החיים במעברות ניכרת תשומת הלב הממוקדת של הממסד בילדים במעברות, שנעה בין גישות ותחושות של תקווה וייאוש לניסיונות לחנכם להפנמת ערכים ונורמות ולהגדרתם כמחוללי שינויים חברתיים ולמגמות לנתקם מתרבות ההורים וניסיונות לטפח בהם תחושת ניכור כלפי בית גידולם. תיאור הילדות במעברות במסגרת הפריודיזציה החדשה שהצעתי מבהיר עד כמה חשוב היה חלקם של הילדים בתהליכי חִברות העולים שהכתיב הממסד הישראלי, ומנכיח את השפעת השינויים על הילדים במעברות.

מסע הילדות במעברות התאפיין במשא כבד שהונח על כתפי הילדים. משא זה משמעותי בהבנת התהליכים החברתיים הפנימיים שעברה החברה הישראלית בשנות קיומה ובהבנת בית הגידול, המאפיינים והמניעים של הדור השלישי והרביעי להגירה, שממשיכים לשאת את כובד כפילות תפקידם של הילדים ותפקודם….

העלייה הגדולה מנתה אחוז גבוה של ילדים בהשוואה לעליות בתקופת המנדט ובהשוואה להרכב הגילים של הגירות בין־לאומיות אחרות. 5.28 אחוז מסך העולים בעלייה הגדולה היו ילדות וילדים עד גיל 15.24 מול הרכב הגילים הבלתי מאוזן של העולים מאירופה עמד שיעור ילודה מאוזן יותר בקרב העולים מאסיה ואפריקה. כשליש מתושבי מחנות העולים והמעברות בתקופת העלייה הגדולה (1948-1952 ) היו ילדים. מבין העולים יועדה לילדים קליטה קלה יותר מאחר שילדים נחשבו כמיטיבים להסתגל למצבים חדשים. מתוך עמדה זו קיבל על עצמו הממסד החינוכי תפקיד מרכזי בקליטתם של הילדים.

ההיערכות לקליטת ילדי העולים לוותה בדיונים סוערים בעד ונגד החלתה של המדיניות החינוכית שהוגדרה עבור אזרחי המדינה גם על העולים. התלבטויות רבות העסיקו את מקבלי ההחלטות בשאלת כשירותם של העולים להתמודד עם שיטת הזרמים החינוכיים, וויכוחים אידיאולוגיים על דתיותם של העולים. נוסף על אלה התמודד המנגנון הממסדי עם קשיים ארגוניים, כלכליים ומנהליים שהביאו לא אחת לנקיטת פתרונות עצמאיים ושיטות שהמציאו מי שהופקדו על ביצוע המדיניות החינוכית. ככל שגבר זרם העולים וככל שהמנגנון הרשמי התכנס לאמות מידה בסיסיות של גישת הממסד לחינוך העולים, התעוררו התנגשויות חברתיות ופוליטיות, נפער שבר והעמיק. וכך, למרות ניסיונות בני הזמן להתמודד עם הכשלים והמהמורות, וחרף פעולותיהם של האמונים הרשמיים והלא רשמיים על השדה החינוכי, הייתה סוגיית חינוך העולים החדשים, ובמיוחד העולים מארצות האסלאם, מוקד למתח מתמשך ורב שנים בחברה הישראלית. בשנים הראשונות לקיומן פעלו במעברות גנים ובתי ספר של מערכת החינוך במבנה משתנה ולא סדור. מבדיקה בארכיון משרד החינוך עולה שעד סוף שנת 1951 הוקמו רשמית גנים ובתי ספר רק בכרבע מהמעברות.  כמחצית מהגנים ובתי הספר במעברות הוקמו בשנים 1952-1953  כרבע מהגנים ובתי הספר במעברות הוקמו רק בשנים 1954-1955 .

ברוב בתי הספר במעברות לא הייתה אפשרות לחלק את הילדים לכיתות גילאיות מפאת גודל האוכלוסייה במעברה וחוסר ידיעת העברית. הילדים במחנות העולים ובמעברות רוכזו בדרך כלל בכיתות לפי רמת השכלתם הקודמת ומידת שליטתם במיומנויות למידה בסיסיות. כך אירע שילדים בוגרים הוכנסו לכיתות נמוכות או השתתפו בכיתות מעורבות גילית שבהן שררו פערים גדולים בין גילאי הילדים. מצב זה עורר תסכול עז שליווה את הילדים לאורך זמן. עבור חלק מהילדים במעברות, ובמיוחד הבוגרים שבהם, חוויית בית הספר הייתה כרוכה בפגיעה בדימוי העצמי שלהם. פ"א סיפרה כי בכיתתה למדו איתה ילדים 'ממש גדולים שלצורך העברית היו צריכים להתחיל בכיתה א", ביניהם אח ואחות בני 12 ו־13 ,ש'מאוד התביישו ולא הצליחו להשתתף בשיעור'.55 המורה אליעזר מרכוס כתב על ילדים בגיל 12-13 שרוצים ללמוד בבית ספר ממלכתי ושובצו בכיתתו, והוסיף כי גם נערים בני 16 ואפילו בני 17 הגיעו לכיתתו היסודית, מאחר שלא הייתה במעברה כיתת בית ספר על יסודי. הוא תיאר את הבעייתיות שבשילוב הרב גילי המורחב שבסופו של דבר גרמה לפרישתם של התלמידים הבוגרים יותר, שהלכו יחד לעבוד בשדות הסמוכים. מרכוס ומורים נוספים מצאו עצמם מחפשים את התלמידים הללו בשדות וניסו לשדלם לשוב אל ספסל הלימודים.

ככל שהילדים התכנסו במהלך עצמאי לקבוצות השתייכות מאוחדות סביב יסודות מורכבים כמו גיל, מגדר, מצוינות לימודית או משיכה לפעילות מסוימת, פחת משקלו של הגורם העדתי במעמדו של הילד בקבוצה. אחרי שעות הלימודים פנו הילדים לפעילות במסגרת מועדוני נוער שפעלו בחלק מהמעברות ובעיקר ממניעים עצמאיים. א"ג טענה בריאיון עימה כי 'לא ממש השקענו מחשבה במי באה ומאיפה', במסגרת החברתית של 'הבנות המקובלות' שאליה השתייכה במעברת יד המעביר….

רבים מהמרואיינים שסיפרו על תפקודם העצמאי וביטול סמכות ההורים, העידו באוזניי על קשר רגשי ומשמעותי שנרקם בינם ובין המורה או הגננת, שייצגה עבורם בדרך כלל דמות אב או אם חדשה, מודל שאליו שאפו להידמות.96 י"א שעלתה מלוב למעברת פרדסיה סיפרה על קשר עמוק שנרקם בינה ובין גננת בשם חנה. (י"א נולדה בשם עידה ) ובילדותה זכתה בסביבתה גם לכינוי 'ג'וואנתה' משום שאת כל הציוד והבגדים עבורה קיבלה אמא שלה מהג'וינט. באמצע שנת הלימודים הראשונה שינתה הגננת חנה את שמה. י"א סיפרה כי הגננת הייתה 'אנטי תזה לאימא שלי', בלונדינית עם עיניים כחולות, מכנסיים וחולצה, מול אמה המבוגרת ומכוסה במטפחת. שינוי השם עורר התנגדות עזה של האם, שהמשיכה לקרוא לבתה בשם לידתה. אלא שי"א אימצה את השם החדש משום ש'את הגננת הזאת כל כך אהבתי וכמוה רציתי להיות'.97 מעדויות המרואיינים עלתה מודעות לקונפליקט שהיה גלום בפער שבין דמות המורה ובין המודל המשפחתי והחברתי, ולמתח שהיה כרוך בהבדלים העדתיים ביניהם…

לתהליך העצמת הילדים הייתה השפעה על מבנה המשפחה. מעמד ההורים נחלש, שהרי סמכות הידע ניטלה מהם בעוד הילדים מימשו את הקשר עם גורמים שונים ותיווכו בינם ובין הוריהם.

 למאמר המלא של ד"ר הילה שלם בהרד הילה שלם בהרד המסע והמשא של ילדי מעברות העולים' ישראל, חוברת 29,  סתיו תשפ"ב  2021, עורך: נמרוד לין

 המסע והמשא של ילדי מעברות העולים

חלק ד' : מבצע המעברות של צה"ל

 

צה"ל והמעברות בשנות ה-50 | רגעים היסטוריים

 קישור

חלק ה': סרטי וידאו וגלריית צילומים על החיים במעברה

מעברת ראש העין
מעברת בית ליד
"כ-35,000 נפש התגוררו במעברה"
מעברת בת ים
חיילות צה"ל במעברת בית ליד , 1952
מעברת בית ליד , 1951 , צילום של בוריס כרמי

באדיבות הספרייה הלאומית (קישור)

מעברת בית ליד
מעברת בית ליד 1951

מעברות | תוהו ובוהו – פרק 1 – פרק הבכורה

מעברות – פרקים מלאים לצפייה ישירה | כאן – תאגיד השידור הישראלי

מעברות | החלום – פרק 2

מעברות | השבר – פרק 3

מעברות | סרח עודף – פרק 4 (ואחרון)

מקורות וקרדיטים לצילומים

אוסף בוריס כרמי , הספרייה הלאומית

מעברות בשנות החמישים – הארכיון הציוני

ילדה ואחיה הקטן מבוססים בבוץ בשטח המעברה

מקור וקרדיט : אתר פיקיוויקי

   מקור וקרדיט : גלרית התמונות אודות מעברות באתר פיקיוויקי

צריפי בית הספר במעברה

ברקע רואים את אוהלי המעברה

מקור וקרדיט : אתר וויקיפדיה

אב המשפחה מנקז את המים שחדרו לצריף במעברה

מקור וקרדיט : אתר פיקיוויקי

מעברה – בת ים

מקור וקרדיט

 בית ספר במעברה

מקור וקרדיט

0
· · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *