תקציר
במלחמת העצמאות גדוד הקומנדו 89, בפיקודו של משה דיין, לחם בכפר דיר-טאריף, לא הרחק מבן-שמן, בלגיון הערבי (שהיה בפיקוד בריטי). לפתע נקלטה במטה הגדוד קריאה אלחוטית – בקשת סיוע מחטיבת יפתח, שלא עלה בידה להבקיע את קו העמדות של הלגיון בלוד.
משה דיין ,מג"ד 89 השאיר בדיר-טאריף את פלוגה א', כדי שתסיים את הקרב עם הלגיון, והוא עצמו, בראשותם של שאר הלוחמים יצא לעזרת חטיבת יפתח של הפלמ"ח . הגדוד שעט קדימה, על זחלמיו, הג'יפים, וכן עם שריונית אחת נושאת תותח, שנשבתה על ידי אנשי הגדוד בדיר-טאריף, הוכשרה מחדש לקרב – והפעם בשרות צה"ל בדרכו הגיע הגדוד לבן-שמן, ובכך סיים את המצור הממושך שהטיל הלגיון על יישוב זה, קיבל מידע על לוד מפי מפקד בן-שמן, יצחק בלסקי (בנגל)' ומיד יצא ללוד.
מראה שיירת הרכב, הפורצת במלוא המהירות קדימה, ויורקת אש עזה לכל הצדדים, המם את הירדנים. הם אמנם השיבו אש, ופגעו ברבים מבין אנשי הגדוד, אך הפריצה מוטטה את רוחם, וכוחם לא עמד להם עוד. כאשר נכנסו אנשי "יפתח", כבר לא מצאו בעיר כוח ערבי מאורגן.
גדוד הקומנדו איבד בלוד 9 מלוחמיו, ורבים נפצעו – אך לוד שוחררה .
הסקירה המלאה על פי ספרו של מרדכי בר-און
הקמת הגדוד
ביוני 1948 הכריז האו"ם על הפוגה בקרבות למשך חודש- מה11 ביוני עד 9 ביולי . דיין חזר לעסוק בהקמת גדודו שנקרא עתה " גדוד הפשיטה הממוכן 89" . מטרת הגדוד היתה לעשות פשיטות בעומק שטח האויב . דיין עצמו מיין את האנשים שזרמן לגדוד מארבע מקורות: חברים מנהלל ומשאר יישובי העמק, יוצאי ארגון לח"י, שפורק עם ההכרזה על כינון המדינה והקמת צה"ל, ותיקי היחידה לפעולות מיוחדות של ההגנה מתל אביב , שעם נפילת יפו נשארו בלא תעסוקה, מתנדבים יהודים מהתפוצות , שבאו לעמוד לימין אחיהם במלחמתם. הגדוד צוייד בג'יפים חמושים במקלעים ובחצאי זחל שנקנו בארצות הברית בשוק גרוטאות .
הקרב על לוד
כאשר הגיע משה דיין אל גדודו עלה למרות אזהרות אנשיו על גבעה שאת עברה השני עדיין החזיקו חיילי הלגיון הערבי . המקום היה שטוף באש רובים ומקלעים. הוא פקד על אחת הפלוגות להסתער ולסלק מהגבעה את האויב . פלוגה אחרת עסקה בחילוץ משוריין ירדני בעל תותח שני פאונד שהתהפך בצד הדרך סמוך לבית נבאללה וננטש.
הוא עצמו החל לתכנן את הקרב הבא. מעמדתו על הגבעות ראה את העיר לוד במרחק כמה קילומטרים משם. דיין וגדודו נמצאו עתה מצפון מזרח לעיר הערבית הגדולה. דיין הניח שהגנת העיר מהכיוון הזה חלשה יותר ושהתקפה על ציר זה תפתיע את מגניה. בעוד הוא חוכך בדעתו, הגיעה אליו פנייתו של מפקד חטיבת יפתח, שתקפה בראשית המבצע מדרום ושאנשיה נמצאו עתה בשולי צדה הדרום מזרחי של העיר. מפקד החטיבה שאל את דיין אם יוכל לסייע לאנשיו בהסתערות על העיר, ודיין הבטיח להגיע למקום בתוך זמן קצר.
דיין הורה לרכז את הגדוד . הוא השאיר פלוגה אחת לסיים את הקרב על הגבעות , ובעצמו ערך את הגדוד לאורך הכביש שבראש נע עתה המשוריין הירדני ועליו התותח שחולץ. המנוע תוקן בזריזות, מכשירי הקשר הותאמו לרשת הגדוד וקצין מגדוד התותחנים הכשיר את אחד החיילים להפעיל את התותח. המשוריין עבר טקס "גיור" קצר וקיבל את השם הנמר הנוראי. נוכחתה של שריונית ועליה תותח הפיחה ביטחון בלב הלוחמים. בעקבות הנמר הנוראי נעה מחלקת סיור על ג'יפים, ואחריה פלוגת זחל"מים. את השיירה נעלה פלוגת הג'יפים נושאי המקלעים. דיין עצמו נסע בזחל השני של פלוגת החוד. בכל הכוח היו בסה"כ כמאתיים לוחמים בלבד.
כך החל מקרבות המופת של מלחמת העצמאות. למרות הביקורת שנשמעה על הסיכון המופרז שקיבל דיין עליו ועל אנשיו, התחנכו דורות של לוחמים בצה"ל על ברכי סיפור הגבורה.
לאחר שוך הקרבות פרסם דיין את הסיפור על פרטיו במערכות, הירחון המקצועי של קציני צה"ל. סוד ההצלחה היה טמון בכוח האש שהופעל בצורה מרבית ובמהירות התנועה . בתדריך הקצר לאנשיו טרם צאתם לקרב אמר דיין:
" מיד עם ההיתקלות באש האויב יש להתפרס לצדדים, לאגוף ולעקוף את עמדות האויב למרות האש. על ידי כך , לא רק שנכניס לקרב את כל כוח האש שלנו, אלא נהייה פחות צפויים לפגיעה. את התנועה יש לעשות במהירות. המהירות היא המדהימה את האויב."
בתוך 47 דקות פשט גדודו של דיין , פרץ את קווי ההגנה של לוד, חצה את העיר, הגיע עד שולי רמלה מדרום ללוד, וחזר תחת אש כבדה שהומטרה משני בנייני משטרה מבוצרים על אם הדרך, מאויישים בלוחמי הלגיון הערבי.
מדי פעם בפעם , כאשר נעצרה השיירה מסיבה כלשהי, היה דיין יורד מהרכב שנסע בו, ניגש קדימה ברגל לברר מה הסיבה לעיכוב ומאיץ ביחידות החוד להוסיף לשעוט קדימה. " קולי כבר היה צרוד ולא נשמע", סיפר. כאשר בקרב נהרגו תשעה מלוחמי הגדוד ו17 נפצעו. כל כלי הרכב נפגעו , ואת מקצתם , ובכלל זה הזחל של דיין עצמו , היה צריך לגרור או לדחוף לאורך כל הדרך. זחלים נפגעו מרימוני יד שהושלכו לעברם מהבתים שבצדי הדרך. תגובת האש שירקו הג'יפים והזחלים עוררה בעיר לוד תדהמה ופניקה. כאשר היו דיין ולוחמיו בדרכם חזרה צפונה מהתופת הם ראו את לוחמי הפלמ"ח נכנסים בריצה אל תוך העיר ומשתלטים עליה.
הפשיטה על לוד בראייה אסטרטגית צבאית
אין ספק שהפשיטה הנועזת של דיין ואנשיו ללוד מוטטה את הגנת העיר וסללה לחטיבת הרגלים את הדרך לכיבושה. המחיר לא היה קל. דיין נזכר במראה הגדוד חוזר לבסיסו: " הסיפורים ותיאורי הקרבות האחרונים נשמעו מרהיבים, אבל מראה הגדוד, או מה שנשאר ממנו , לא היה מרשים כלל". כמו כל מפקדי הגדודים של צה"ל במלחמת העצמאות , גם לדיין לא היה כל ניסיון או הכשרה מוקדמת להפעלת יחידות גדולות במלחמה. הוא פעל על פי האינסטינקט והטמפרמנט שלו. אפשר להניח שאילו היה בעל רקע צבאי מקצועי , לא היה מסתכן ולא היה פורץ את עומק מערכי האוייב בלי סיוע או הכנה קפדנית. לא היה שום תחכום מקצועי במה שעשה, וכפסע היה בינו ובין אסון כבד, אך ההצלחה היא הקובעת, לוחושיו והעזתו של דיין הביאו לו הצלחה ותהילה.
מקור המידע וקרדיט :
מרדכי בר-און , משה דיין , קורות חייו 1915-1981 , עם עובד, 2014. עמודים 64-69
ראה גם : סא"ל שי קלפר , "מנהיגות המג"ד בשדה הקרב בעבר , בהווה ובעתיד", מערכות , 434.
בצילום למטה : משה דיין מתדרך את הכוחות לפני הפשיטה על לוד
כותבים "שעט קדימה" ולא שאט. המילה שאט שמורה לצירוף "שאט נפש" המקבילה לגועל.