לונדון : לשרוד בין גלי המגפות במאה ה16 וה17

210

במהלך המאה ה-17 פגעו מספר מגפות בעיר לונדון. בשנת 1603 פגעה מגפה בעיר והרגה כ-38,000 מתושביה, בשנת 1625 הרגה מגפה כ-63,000 מתושבי העיר, ובשנת 1636 הרגה המגפה כ-23,000 מתושבי העיר.

כאמור, בראשית המאה השבע-עשרה לא הייתה לונדון במצב טוב. מגיפות הדבר חזרו בכל הפראות והעיר הצומחת במהירות הוכתה שוב שוב בעקבות גלי מגיפת הדבר בשנים 1592, 1603, 1625, 1630, 1636, 1637 – קיץ אחרי קיץ, תיאטראות לונדון נסגרו, הרחובות התרוקנו, ומי שיכול היה לברוח לפנים המדינה ברח.  ככל שהגלים האלו היו קשים כולם היו הקדמה לגל מגיפת הדבר הקשה ביותר בשנת 1665, העיר הוכתה אז ע"י ההתפרצות הגדולה והאחרונה, שכונתה מאוחר יותר פשוט המגיפה הגדולה (EILEEN SPERRY 2020 ).

המגפה הגדולה (Great Plague) הייתה מגפת דבר שפקדה את העיר לונדון בירת אנגליה בין השנים 1665–1666, ובמהלכה מתו כ-100,000 מתושבי העיר (20%). למעשה, אחוז תושבי העיר שמתו במהלך המגפה היה קטן מאלה שמתו במהלך מגפת המוות השחור שפגע באירופה בין השנים 1347–1353, והמגפה זכתה לכינוי "המגפה הגדולה" בשל היותה האחרונה במגפות שפגעו בעיר לונדון (מקור).

ככל הנראה המגפה הגיעה לאנגליה מהולנד, בספינות שהביאו כותנה מאמסטרדם. העיר אמסטרדם עצמה נפגעה במגפה בין השנים 1663–1664 ומתו כ-50,000 מתושביה.

המגפה פגעה לראשונה באזור המספנות של נמל לונדון במזרח העיר, באזור כנסיית סנט גיילס שבשדות. באזור זה חיו עניים רבים בתנאים סוציו אקונומיים נמוכים, וייתכן שפטירות קודמות כתוצאה מהמגפה לא נרשמו או לא נרשמו ככאלה. התיעוד הראשון למגפה הוא מותה של רבקה אנדרוז ב-12 באפריל 1665.

ביולי 1665 הגיעה המגפה אל העיר לונדון עצמה. המלך צ'ארלס השני ומשפחתו עזבו את הבירה ועברו לאוקספורדשייר. נציגי הרבעים השונים של הסיטי של לונדון (האלדרמן) נשארו למלא את תפקידם כמו גם הלורד ראש העיר של לונדון, סר ג'ון לורנס, אולם מרבית החנויות והעסקים נסגרו עקב בריחת התושבים מהעיר.

בעיר נשארו אנשי הדת, הרופאים והרוקחים, אשר ראו מחובתם להישאר ולטפל בחולים. בין הנשארים המועטים בעיר היו סמיואל פיפס והנרי פו ( מקור).

סמיואל פיפס מתאר את התקופה ביומנו:

נשארתי בסיטי עד שמספר המתים מידי שבוע הגיע ל-7,400, מהם 6,000 מתו מהמגפה, אין נשמע בעיר רעש מלבד צלצול פעמוני הכנסיות יום ולילה; עד אשר יכולתי להלך לאורך רחוב לאמבר ולא לראות יותר מעשרים איש בעוברה מקצה אחד של הרחוב עד לקצה השני, ולא יותר מחמישים אנשים בהולכי עד הבורסה המלכותי; עד שמשפחות שלמות, בנות עשר או שתים עשרה נפשות יחד נפטרו כולם; עד שרופאי שלי, ד"ר ברנט, אשר לקח על עצמו להגן עלי מן המגפה, ואשר שרד אף שביתו שלו נאטם, אולם לבסוף נפטר בעצמו מן המגפה; עד אשר הלילות, אף שהתארכו, לא היו ארוכים דיים לקבור את כל גופות הנפטרים ביום הקודם.

מקור :  מכתב של סמיואל פיפס אל לידי קרטרט

Two men discovering a dead woman in the street during the Great Plague of London, 1665. Wellcome Collection.

הרופאים שנותרו בעיר  לונדון ניסו לרפא את החולים בלא הצלחה. מספר רופאים נשכרו על ידי שלטונות הסיטי, אשר במקביל הסדירו את קבורת הנפטרים. בשל מספר הנפטרים הרב, ועל אף הניסיון לבצע קבורה מסודרת, נקברו רבים בקברי אחים. במקביל הורו שלטונות הסיטי על הרג הכלבים והחתולים בעיר – החלטה אשר הביאה להגברת המגפה מאחר שאוכלוסיית העכברושים ועליה הפרעושים נושאי החיידק, גדלה. דניאל דפו העריך כי כ-40,000 כלבים וכ-200,000 חתולים הומתו.

השלטונות הורו על הדלקת מדורות ברחובות, אשר בערו יום ולילה, מתוך אמונה שהמחלה עוברת בריחות רעים, וכי המדורות יפיגו ריחות אלה. במדורות נשרפו תבלינים כגון פלפל שחור ולבונה בניסיון להפיג את הריחות, ותושבי העיר נקראו לעשן טבק.

המגפה פגעה בעיקר בעיר לונדון, אך גם הכפרים שסביבה נפגעו, ומתו כ-75% מתושביהם.

המגיפה הודברה ע"י השרפה הגדולה של לונדון

באביב 1665 החל לעלות מספר הנפטרים בהדרגה. מספר המתים עלה מ-1,000 נפטרים בשבוע ביולי 1665 ל-6,000 בשבוע באוגוסט, ו-7,000 בשבוע בספטמבר. במהלך חודשי חורף 1665 הייתה ירידה במספר המתים ובפברואר 1666 פחת מספר המתים והמלך וחצר המלוכה שבו אל העיר.

המגפה המשיכה לפקוד את העיר בצורה מתונה עד ספטמבר 1666, כאשר ב-2 בספטמבר 1666 החלה השרפה הגדולה של לונדון אשר הרסה את הסיטי, ובמקביל הביסה את המגפה.

וויליאם שייקספיר ומגיפות הדבר

 המגפה מכה באירופה, משתוללת באנגליה. השלטונות מצווים על התושבים להסתגר בבתים. בתי השעשועים והתיאטראות נסגרים. שחקנים מוצאים את עצמם מובטלים ומנסים לגרד עבודות חדשות. אנחנו במאה ה־16, ואחד מן המובטלים שנפגע קשות מהמגפה הוא המחזאי והשחקן וויליאם שייקספיר (דורי פרנס , 2020 ).

אפשר לומר שחייו של שייקספיר החלו בצל המגפה: כשהיה בן שלושה חודשים הכה הדֶבר את אנגליה הכפרית, והוריו, ג'ון ומרי, שאיבדו בגלי מגפה קודמים את שני ילדיהם הגדולים, הגיפו את הדלתות והחלונות וסגרו את עצמם בביתם שבסטרטפורד, כדי להגן על הילד וויליאם.

הילד גדל ועבר ללונדון, שם היה לשחקן וכותב מחזות. אבל במהלך הקריירה התיאטרלית שלו שבה המגפה להכות מדי כמה שנים ושיתקה כל פעם את חיי התיאטרון. בני התקופה לא ידעו מה הגורם שמפיץ את המחלה, אבל הבינו כי התקהלויות של אנשים מאיצות את התפשטותה. מועצת העיר של לונדון הצביעה על התיאטראות כגורם להדבקה המונית, והורתה לסגור אותם לפרקי זמן ממושכים.

התפרצות חמורה במיוחד התרחשה בלונדון ב–1593. התיאטראות נסגרו ל–14 חודשים, ולפחות 10,000 מתושבי לונדון מתו במחלה. כשהם נפתחו מחדש, העלה שייקספיר את הטרגדיה שלו על שני האוהבים, שמתרחשת באיטליה. למעשה מותם של רומיאו ויוליה הוא תוצאה של המגפה: המכתב של יוליה, שנועד ליידע את רומיאו שהיא לא מתה באמת, לא הגיע לידיו של האהוב כי על השליח נאסר לצאת מן העיר עקב המגפה, והוא הושם בבידוד.


ויליאם שייקספיר. נולד אל תוך מציאות של מגפה William Shakespeare 1600

את מחלה בבשר שלי

בכל פעם שהמגפה שבה לתקוף נאלצו אנשי התיאטרון למצוא להם מקור פרנסה אחר. ב–1593, כשהתיאטרון היה מושבת וסגור, שייקספיר כתב ופירסם את הפואמה הפסטורלית, רומנטית וטרגית "ונוס ואדוניס" — היצירה הראשונה שלו שיצאה לאור בדפוס, והפכה מיד ל"רב מכר" (היא הודפסה שוב ושוב, ב–15 מהדורות).

באין תיאטראות פתוחים, להקות תיאטרון נאלצו לכתת את רגליהן בסיבובי הופעות מפרכים ברחבי אנגליה. אחד מגדולי שחקני הדור, אדוארד אלן, כתב באוגוסט של אותה שנה מבריסטול לאשתו ג'ואן, שאותה הוא מכנה בחיבה "עכברה שלי", עצות ואזהרות בנוגע למגפה: "שמרי שהבית יהיה נאה ונקי, כפי שאני יודע שתעשי, וכל ערב שפכי מים לפני הדלת ובחצר האחורית, והחזיקי בחלון מלאי טוב של צמח פֵּיגם, המכונה גם צמח החסד, ואיתו את חסד אלוהים שיושג בתפילות, ואם כך תעשי אין ספק שהאל ברחמיו יגן עלייך".(דורי פרנס , 2020 ).

בימי חייו של שייקספיר היו עוד כמה התפרצויות משמעותיות של המגפה (הן נמשכו בהפוגות למעשה עד שנת 1666, 50 שנה לאחר מותו). זו של 1603 היתה מזעזעת במיוחד. צלבים אדומים צוירו מעל דלתות של בתים שבתוכם היה אחד מבני המשפחה נגוע, ואותו בית היה נתון בהסגר.

זו היתה השנה שבה מתה המלכה אליזבת, והמלך ג'יימס עלה על כס המלכות. תהלוכת ההכתרה המפוארת שלו בחוצות לונדון בוטלה, וטקס ההכתרה היה מצומצם ומוגבל במשתתפים, עקב המגפה שהשתוללה בחוץ. באוגוסט בלבד היו כ–2,000 מתים בשבוע, ספטמבר גבה 10,000 קרבנות. בתוך חודשיים נספתה למעשה עשירית מאוכלוסיית לונדון (שמנתה אז 200,000 נפשות). המשפחה המלכותית ואזרחים בעלי אמצעים (כולל רופאים, שהיו נחוצים מאוד למלחמה במחלה) נמלטו מן העיר לאזורים כפריים. חלקם נטשו מאוחר מדי, ומתו בדרך. כפי שניסח זאת מחזאי בן התקופה: "התרופה הראשית היא לברוח רחוק ולשוב מאוחר". (דורי פרנס , 2020 ).

באמצע מאי נסגרו שוב התיאטראות בלונדון, כמעט לשנה שלמה, וכותבי המחזות נאלצו למצוא דרכי פרנסה אחרות. נראה שדווקא שייקספיר, שכבר היה מבוסס כלכלית, לא הפסיק לכתוב באותה שנה, ועבד על חומר חדש כדי שיהיה מוכן כשייפתחו התיאטראות מחדש: בזמן ההוא נוצרו שתי הטרגדיות האפלות והמחרידות ביותר שלו, "מקבת" ו"המלך ליר" — שם פונה המלך לבתו גונריל במילים "אַת מחלה שבבשר שלי, שאין להתכחש לה: היא שלי. את פצע מגפה, מורסה, גידול ממאיר אשר מרעיל לי את הדם".(דורי פרנס , 2020 ).

שטיפת ידיים, בידוד וחמלה

המחזאי שהפך לרופא, תומס לודג', היה מאלה שנשארו בלונדון, ובשיאה של ההתפרצות פירסם "מסה על המגפה". במבוא הוא מתאר אותה כ"אפידמיה שקוטלת באלימות כל אדם בלי להתחשב בגיל, מין, מבנה, דרך חיים", ובין התסמינים הבולטים — שיעול קשה וקוצר נשימה. הפרק השלישי מדריך את הבריאים איך להישמר מהידבקות. "חובתו של כל אדם שלא לפקוד מקומות או אנשים נגועים, ולא לאפשר לכאלה לנשום עליו… הכלל הראשון בהישמרות הוא לטהר את האוויר מליחות רעות, ריחות, סירחונות, רקב. לשם כך הכרחי לייצר אדים טובים בבתינו, ולבשם את הבית כולו על חדריו באדי רוזמרין, ערער, ורדים מיובשים, לבנדר וכדומה, הן בערב והן בבוקר". לודג' ממליץ גם למרוח צמחי מרפא על הגוף, מעורבבים במי ורדים, ובעיקר — "לרחוץ ידיים, להרטיב את המצח והנחיריים, ואת מפרקי הזרועות, כי ריח טוב ובריא מרתיע את הארס והזוהמה שבאוויר".(דורי פרנס , 2020 ).

A cart for transporting the dead in London during the great , London.

עד כאן בנוגע לרמה האישית. ברמה העירונית, כותב לודג', "מדיניות והקפדה מרבית אינן רק כדאיות אלא הכרחיות, כי המחלה שמביאה המגפה וההדבקה שתוקפת עיר ממיטות עליה הרס טוטאלי… המגפה מדרדרת את מרבית האזרחים למצב נואש ומחפיר, ומביאה רעב ודלות. לכן חובת הממונים על העיר לדאוג לחולים, לשמור שהעיר תישאר בריאה, שהאזרחים יהיו בטוחים, יוכלו לתקשר זה עם זה ולהמשיך בעסקיהם, כי בכך תהיה תועלת ציבורית לכלל".(דורי פרנס , 2020 ).

לודג' מדגיש כי אלה שנתקפים במחלה חייבים להישמר סגורים או להישלח לבתי חולים, "פן יפיצו את ההדבקה אם יתרועעו עם הבריאים וינשמו עליהם או יגעו בהם; יש לבודד אותם מן הבריאים. עם זאת אין לכפות בידוד כזה לפני שנוודא באמת שהמדובר אכן בַּמחלה, ושהמחלה היא מן הסוג שדורש בידוד. שכן באמת דבר נורא הוא להפריד את הילד מן האב והאם, את הבעל מן האישה, ואם אומר את דעת מצפוני בעניין, אין לנקוט את האמצעי הזה ללא החלטתו של רופא מוסמך. וגם במקרה של הדבקה, חשוב לנהוג באנושיות באלה שמורחקים… לאפשר להורים או ידידים לתמוך בהם ולגלות חמלה. כי, לומר את האמת, אחת הסיבות הראשיות למוות (מעבר לסכנת המחלה) היא האימה והפחד שלהם בראותם איך נשלל מהם כל סיוע, ואיך הם נעקרים מידי הוריהם וחבריהם להשגחת זרים שהם לא פעם קמצנים או קרים בהתמסרות לטובתם".

לדעת לודג', אף שהנוהג המקובל הוא בידוד של 40 יום, יש לשקול כל מקרה לגופו ולא להכביד שלא לצורך עם כולם. עם אלה שנדבקו במגפה יש להקפיד על פרק הזמן הזה, ואף להרחיב אותו ליתר ביטחון, ו"לשמור אותם בהסגר 20 יום נוספים — סך הכל 60 יום — לפני שיורשה להם לשוב לבתיהם, או לבוא במגע חברתי עם אחיהם האזרחים; להחליף את בגדיהם, לקחת את הבגדים הישנים ולשרוף אותם, שכן שמירת פריטים כאלה היא מסוכנת מאוד, ולאחר שהמגפה שוככת, היא מתחילה מחדש ללא סיבה ניכרת לעין בדיוק בגלל מקרים כאלה… אם החולים הם עניים ומרוששים, יש לספק להם צדקה מטעם העיר. ואם הם עשירים, יש לתת להם כל סיוע הכרחי לתקופת הסגר, עד ליום שבו ישתחררו ויוכלו לתת פיצוי על מה שקיבלו".(דורי פרנס , 2020 ).

המגפה האחרונה בימי חייו של שייקספיר התחוללה ב–1609–1610. במהלכה בן ג'ונסון כתב את הקומדיה הפרועה שלו "האלכימאי", המתרחשת בבית בפרבר לונדוני שבעליו ברח מן העיר לתקופת המגפה, ושני נוכלים משתלטים על ביתו ומקיימים משם מסחר ענף במיני תרופות פלא מזויפות. זו קומדיה שמתארת אוכלוסייה במצב של חרדה ואזרחים לכודים. ג'ונסון התכוון שהיא תוצג בזמן אמת, תוך כדי המגפה, אך המצב החמיר כל כך שהתיאטראות נסגרו שוב, והוא נאלץ לערוך את הבכורה באוקספורד. זו דוגמה נדירה, אולי יחידה, שמחזאי כלשהו בן אותה תקופה מתייחס על הבמה למגפות בלונדון.

שייקספיר, כמנהגו, מעולם לא הגיב באופן ישיר על האירועים, אבל אם מתעקשים למצוא רמזים, הרי ש"סימבלין", המחזה שכתב באותה שנה, עמוס בענייני רפואה: המלכה מבצעת ניסויים ברעלים על כלבים וחתולים, והרופא הטוב מכין לגיבורת המחזה, אימוגן, סם שינה, מרקחת דמוית רעל, והפעם — שלא כמו יוליה במגפה הראשונה (וכדי לסיים את הדברים האלה בצליל של תקווה) היא מתעוררת לחיים, ובזמן (דורי פרנס , 2020 ).

ראו גם :

השרפה הגדולה של לונדון 

מקורות וקרדיט

"המגפה הגדולה של לונדון", ויקיפדיה , אוחזר בתאריך 4 למאי 2020
דורי פרנס . "המגפה המיתה רבבות והותירה מובטלים רבים. אחד מהם היה שייקספיר",  מוסף "הארץ" 28 לאפריל 2020 .
David  Fathers ."London's Seen Much Worse Than Coronavirus: Remembering The Great Plague Of 1665" , The Londonist April 2020.
חייו של סמיואל פיפס – סקרנות ותאוות חיים
All diary entries -The Diary of Samuel Pepys
EILEEN SPERRY . Plague in the Age of Twitter ,  March 17, 2020 '

0
· · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *