כמה נקודות מבט לגבי אירועי מלחמת יום הכיפורים בחזית המצרית

292

מאת: ד"ר דני אשר  ( תא"ל במילואים וקצין מודיעין בכיר לשעבר בצה"ל )

אודות ד"ר דני אשר

מדי שנה ועם התקרבותנו ליום השנה למלחמת יום הכיפורים מתפרץ השיח בנושא לרשתות החברתיות, בדגש על הפייסבוק. הכותבים , חלקם לוחמים שלקחו חלק בקרבות המשתפים את כולנו בחוויותיהם מהמלחמה ובהרהורים אודותיה. אחרים ,מקרב כל שכבות הגיל, כולל צעירים ששמעו על המלחמה מהוריהם, מגבשים דעה, שואלים שאלות, משיגים השגות ומציעים (לרוב בדיעבד) הצעות. בכל אלו ניתן להבחין, כחוט השני, ברצון כנה להבין את שארע, למצוא את האשמים, לשאול שאלות הבהרה ושוב לבקש בחינה מחודשת של העובדות ואולי אף להפיק לקחים. הקו המחבר את רוב המתייחסים, מעבר לחוויות האישיות, לעיתים קשות ביותר, הוא הבורות באשר לעובדות.

במאמרי זה אתייחס בעיקר לאירועים בחזית הדרומית אל מול המצרים שצלחו את תעלת סואץ בדרכם ליישם את תוכניתם, לבצע את מטלותיהם ולהשיג את מטרות המלחמה שלהם. הצגת האירועים והעובדות מתבססת על מחקר ארוך שנים שערכתי וסיכמתי בספרי "לשבור את הקונספציה" ,שיצא לאור לפני למעלה מ-17 שנים. (זכה בפרס יצחק שדה לשנת תשס"ד – 2004 ) המחקר מתרכז בעיקר בכוונות המצריות ובדרך בה פעלו ליישומם. מחקרים רבים נוספים שביצעתי בכוונה להבין את פעילות שני הצדדים במהלך המלחמה, עסקו בעיקר בפעילות כוחותינו. בהזדמנות אחרת אגיב על ההשגות והפעילות של הסורים ושל כוחותינו בחזית הצפונית, גם זאת בהתבסס על ספרי "הסורים על הגדרות".

המחלוקות בעיקרן נובעות מאי הבנה של מטרות המלחמה המצריות האסטרטגיות כפי שהוגדרו ע"י נשיא מצרים סאדאת, ותורגמו לעשייה הצבאית ברמה האופרטיבית ובזו הטקטית, ע"י מפקדי הצבא ברמות השונות, עוד לפני פרוץ המלחמה ובמהלכה.

המטרה המרכזית של המלחמה, הייתה שבירת הקיפאון שנוצר בתהליך המדיני ליישוב המשבר המזרח=תיכוני, קיפאון שמקורו בהמשך קיומו של המצב "לא שלום ולא מלחמה", שהתפתח באזור כבר במהלך מלחמת ההתשה. ההחלטה לפתוח במלחמה התקבלה על-ידי סאדאת לאחר תקופה ממושכת של התלבטויות בשאלה המרכזית: באיזו דרך עליהם לנקוט. הבחירה הצטמצמה, בסופו של דבר, לדרך של מהלך התקפי להישגים מוגבלים בסיני, מהלך שבו תופעל העוצמה הצבאית במלואה.

ההנחיות של הדרג המדיני המצרי למתכנן הצבאי, הצביעו על ארבע "המטרות האסטרטגיות" אשר היוו את הבסיס לתוכנית המבצעית: לאלץ את ישראל להילחם בו-זמנית בשתי חזיתות; לגרום לצה"ל אבדות רבות שישראל לא תוכל לעמוד בהן; לאלץ את ישראל למלחמה ממושכת; ולעודד את הסולידריות הערבית. מטרות אלו תורגמו להנחיה אסטרטגית" מהנשיא סאדאת לשר המלחמה. המשימות שהוטלו על הצבא היו: להסיר את מצב הקיפאון הנוכחי בחזית הלחימה ולשבור את הפסקת=האש; לגרום לאויב אבדות גדולות ככל האפשר; ולשחרר את האדמה הכבושה בשלבים בהתאם להתפתחות היכולת ואפשרויות הצבא.

בפני המתכנן המצרי עמדו בעיות ברמה האופרטיבית כמו: עליונות אווירית של ח"א הישראלי, יכולת תמרון משופרת של הכוח המשוריין היבשתי, מערך הגנה סדור עם עתודה חזקה בעורפו וכן הצורך להישאר דרוך ומוכן להגן מפני מתקפת נגד ישראלית מקבילה. המצרים התחמקו מקרב בתנאים אליהם שאפה ישראל. הם הכתיבו תנאים משלהם. ברמה הטקטית נאלצו המצרים להתמודד עם סוגיות מורכבות כמו: מכשול התעלה, סוללת העפר המזרחית, מתקני ההצתה, המעוזים וביתרון הצה"לי במספר הטנקים, בשרידותם, בניידותם ובכוח האש שלהם. המצרים התאימו את הפתרונות לתוכנית המבצעית שעיקרה העתקת מערכת הגנה מצרית ממערבה לעברה המזרחי של תעלת סואץ.

כדי לממש דרך זו בחרו לבנות "ראשי גשר" בעומק של 8 – 12 קילומטרים , מתוך כוונה שכוחות צה"ל יתנפצו עליה. בדרכם ויתרו המצרים על הרחבת שליטתם בגדה המזרחית אפילו על השטח שעד לפתחות המעברים ההרריים של המתלה והג'ידי בטווחים של 30 – 40 ק"מ מהתעלה.

המלחמה התפתחה בהתאם לתוכניות המצריות. צה"ל שחיכה להתקדמות מצרית שתוכל להביא לעליונות הצבאית שלו לידי ביטוי, המשיך לחכות כל תקופת "הבלימה". צורך מצרי להפגין סולדריות לסורים שנהדפו ע"י צה"ל עד כמעט 40 ק"מ מדמשק חייב אותם ב-14 באוקטובר, לחרוג מתוכניתם הבסיסית, ולצאת במעט ובצורה מהוססת מראשי הגשר המוגנים. צה"ל ובעיקר הכוחות המשוריינים שלו פגעו בשריון המצרי הנחות שחזר והתארגן לאחר שנפגע, בראשי הגשר.

רבים מהמפקדים והלוחמים שלקחו חלק בקרבות מציגים כיום את פעילותם ככזו שמנעה התקדמות מצרית. חריגות מעטות מקווי ה-12 ק"מ כמו ניסיונות הנחתה של כוחות קומנדו בעורף הישראלי לבידוד שדה הקרב או הטלתה של חטיבת נחתים אמפיבית דרך האגם המר והתקדמות כוחות קטנים שלה עד לטווח של 14 – 15 ק"מ מהתעלה משמשים דוגמה להצלחה של כוחותינו לבלום התקדמות מצרית עם פרוץ המלחמה, ולא היא. אלה חריגים המצביעים על הכלל שלא להמשיך להתקדם. כך על פי התוכנית המצרית ולא בהכרח בשל פעילות צה"ל.

אחרים טוענים שפינוי המעוזים ערב המלחמה או מיד כשפרצה היה מביא לשיבוש ההתקפה המצרית ומאפשר לצה"ל להכות נגד בצורה מוצלחת יותר. אך המתכנן המצרי לא יחס חשיבות לרוב מעוזי צה"ל ובחר לרתק אותם באש ולאגפם במהלך הפותח של הצליחה. רק במספר קטן של מעוזים שלא ניתן היה לאגפם, תקפו המצרים חזיתית. כל המעוזים האחרים (להוציא בודפסט) נפלו במהלך הימים הבאים, בדרך כלל כשטוהרו מאחור.

נושא נוסף שחוזר ועולה כל פעם מחדש היא השאלה מדוע לא הפעילו כוחותינו את "אור יקרות", מערכת ההצתה של מי התעלה. צה"ל, הגם שבנה והציב מספר מערכות כאלה מתחת לסוללת העפר בגדה המזרחית של התעלה, נוכח בחסרונות שונים המפריעים באחזקתה ובהפעלתה והחליט לוותר על תרומתה המבצעית. ב=28 בפברואר 1971, נערך" ניסוי אמיתי" של הצתת דלק על מי התעלה, (בו לקחתי חלק) שמטרתו העיקרית הייתה הצגת האיום למצרים עצמם. בפועל נשמרה כשירות הפעלה מינימלית רק בשני מתקנים. כדי לעמוד על מידת כשירותם של המתקנים הפעילו המצרים סיורים הנדסיים שתוצאותיהם הוכיחו שכל המערכות שנבדקו (להוציא את אלה שנבנו במוצבים עצמם) הן מערכות דמה. גם אם התכוונו להצית את הנותר הרי שהשפעתו הייתה מינימלית ולו רק בשל העובדה שהמצרים לא צלחו אל מול המעוזים.

המלחמה לא התפתחה רק ע"פ התוכנית המצרית. צליחת צה"ל, כיתור הארמייה השלישית והגעה לק"מ ה-101 מקהיר אמנם הפתיעה את המצרים, אך לא שינתה את התעקשותם להחזיק בחלקים נרחבים של הגדה המזרחית. התעקשות זו היא שאפשרה להם, לאחר המלחמה, בהתאם לתוכניתם, לאלץ את צה"ל לסגת בשלבים ללב סיני ולקבל בהסכם שלום את כל יתרת שטח שכבשנו מידיהם במלחמת ששת הימים.

מקור וקרדיט : ד"ר דני אשר ( תא"ל במילואים )

אודות ד"ר דני אשר

1
· ·

תגובות

  • המחבר טועה בטענתו על התעקשות המצרים להחזיק בגדה המזרחית.
    לארמיה השניה המצרית לא היתה סיבה לסגת מהחלק הצפוני של הגדה המזרחית. לעומת זאת, הארמיה השלישית המצרית אכן היתה צריכה לשקול נסיגה מהחלק הדרומי של הגדה המזרחית, אבל ההתקדמות הישראלית בעורף הארמיה השלישית היתה מהירה, ונסיגת הארמיה השלישית במצב כזה היתה יכולה ליהפך לבריחה בפניקה, כלומר עדיף היה למצרים לא להסיג את הארמיה השלישית.
    במקום לסגת הנשיא המצרי סאדאת טלפן בפאניקה למנהיג הסוביטי ברז'ניב באמצע הלילה בדרישה לאולטימטום סוביטי לישראל והפסקת אש *מידית* . ואכן בתוך כיומיים הסוביטים והאמריקאים כפו הפסקת אש על ישראל.

    טעות גדולה עוד יותר היא הטענה שהחזקת המצרים בגדה המזרחית היא שגרמה לנסיגת צה"ל.
    אין לכך שחר.
    ישראל נסוגה אך ורק בגלל הלחץ האמריקאי, שניצלו את ההזדמנות לישם את מדיניותם הקבועה מאז מלחמת ששת הימים והיא שישראל תחזור לקוי 1967 עם תיקונים קלים תמורת שלום \ הפסקת הלחימה.
    בנוסף, חרם הנפט הערבי גרם בין השאר לתורים בתחנות דלק בארה"ב (!) והוסיף לחץ על הממשל האמריקאי.
    לממשלת ישראל לא היתה ברירה. לאחר המלחמה ישראל היתה חיבת אספקה אמריקאית דחופה של מטוסי קרב, נשק ותחמושת, וישראל חתמה על הסכמי נסיגה.

    יהודה ק 17 בספטמבר 2021 3:22

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *