ילדי המלחמה 1948-1944

בסקירה זו ליקטנו וערכנו כמה סקירות על הספר ההיסטורי החשוב  ילדי המלחמה 1948-1944 .

 "ילדי המלחמה 1948-1944 – ילדים מספרים על השואה". עורך: חנן אלשטיין. מפולנית: ענת זיידמן, מיידיש: בני מר, מגרמנית: חנן אלשטיין, מרוסית: פטר קריקסונוב. הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות ספרים. 389 עמ', 78 ש"ח.

כמיליון ילדים יהודים חיו בפולין לפני השואה. אחריה נשארו מהם בחיים כחמשת אלפים בלבד.

באוגוסט 1944, מייד לאחר השחרור מן הכיבוש הגרמני בידי הצבא האדום, נוסדה בלובלין הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית של פולין. משימתה הראשונה במעלה היתה איסוף תעודות וגביית עדויות, מתוך הכרה בצורך הדחוף בתיאור מפורט של האירועים הנוגעים להשמדת היהודים בפולין. עד מהרה ניסחה הוועדה שאלון מקיף לגביית עדויות, סמוך מאוד לאחר התרחשות האירועים, שעה שהזיכרון עדיין היה טרי, ראשוני.בכל מקום בפולין שנמצא בו ריכוז של יהודים, החלו נציגי הוועדה– ובהם היסטוריונים, משפטנים וחוקרי ספרות – לערוך ראיונות גם עם הפגיעים והשבריריים ביותר, התמימים ביותר, בקרב היהודים שנשארו בחיים: הילדים.

בקובץ זה מובא מבחר מתוך מאות עדויות ילדים, אשר תורגמו מפולנית, יידיש, גרמנית ורוסיתונשמרו מאז בארכיון של המכון ההיסטורי היהודי בוורשה. יחד הן מצטברות לכלל תמונה נרחבת ועשירה על קורותיהם, התנסויותיהם ועולמם של ילדים יהודים בשואה. הילדים, הנערות והנערים, בקשת שלמה של גילאים ורקעיםשונים, מספרים,כל אחד בלשונו שלו, על הנעשה בגטאות, במחנות לעבודות כפייה ובמחנות השמדה. הם מתארים את הרעב, את תנאי הקיום הנוראים, את האקציות ואת הניסיונות למצוא מחבוא בגטו ומחוצה לו. הם מספרים על סכנת ההלשנות והסחיטות, על ההישרדות באמצעות מסמכים מזויפים, על נסיבות החיים בעליות גג, במרתפים ובבורות באדמה, על עזרה שנמנעה מהם, על תמיכה נועזת מצד יחידים או ארגונים, ועל המניעים וצירופי המקרים הייחודיים שהוליכו להצלתם. הם מגוללים זיכרונות מחייהם בערים, בכפרים ובמחנות פרטיזנים ביערות.

והם מספרים גם על חוויות חיוביות: רגעים של נחמה, של שמחה על הסיוע הקטן ביותר, האהבה למושיעיהם הפולנים הנוצריים, ובהם יחידים ומוסדות הכנסייה הקתולית בפולין.

ילדי המלחמה הוא מסמך מרתק, ראשוני וחשוב מאין כמוהו, המציע הצצה ל"אוצר המילים" המקורי של השואה.

לאתר ההוצאה לאור של ידיעות ספרים  

55 עדויות מתוך 7300 עדויות

" הספר הזה מציג לנו 55 עדויות שונות של ילדים שונים, מכלל ילדי החברה שסבלו אז – בעלי רקע שונה, בעלי עדה ומוצא שונים ובעלי חוויות שונות ויחודיות לכל אחד מהילדים שבסופו של דבר מתנקזים לכדי עדות אחת קשה וקורעת לב. העדויות הללו נאספו לתוך הספר הבודד הזה מתוך 429 עדויות של ילדים ומתוך סך של 7300 עדויות בסך הכל. העדויות נגבו על ידי 3 ניצולי שואה בעצמם שראו בהתנדבותם באיסוף העדויות חובה מוסרית בתיעוד המעשים הנוראיים של הנאצים הפושעים. העדויות נגבו בעזרת חוברת ובה הסבר פסיכולוגי מנחה וכן שאלון לאכוונת גביית העדות – כך שקבלת העדות מהילד לא תהיה יותר טראומטית ולא תגרום נזק נוסף למוסר העדות – שכן יש לזכור, כי הזכרונות עודם בשלים וטריים ואך זה עתה נחוו ויש צורך רב בהתחשבות בנפשם העדינה של הילדים שאותם מתשאלים. על כן הניצולים שהיו אחראיים על תשאול הילדים עברו בדיקות ואף היו מחוייבים להצהיר כי הם אכן מסוגלים להתחשב במצב הילד ולגבות את העדות בדרך הכי מוסרית ומותאמת שיכולה להיות".

ביקורת של ראיה פרינוב על ילדי המלחמה 1948-1944

החשיבות ההיסטורית : זיכרון טרי יחסית

 השתלטות הנרטיב המעובד, המתוקן, על הזיכרון נעדרת מהספר "ילדי המלחמה  1948-1944 – ילדים מספרים על השואה", שראה אור בימים אלה בהוצאת ספרי עליית הגג, ומכאן גם עיקר כוחו וייחודו. בקובץ, שערך חנן אלשטיין, מוצע מבחר של 55 עדויות ילדים, שנגבו בשנים 1944-1948 על ידי הוועדה ההיסטורית היהודית בפולין, והן שמורות במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. האוסף תורגם לעברית מהמסמכים המקוריים (מפולנית, מיידיש, מגרמנית ומרוסית), אולם המבחר עצמו זהה למקבץ עדויות מתורגמות שהופיע בגרמניה ב-2008, כפי שנכתב בהקדמה לספר (ולכן לא לגמרי ברור לי ההבדל בין הספר הגרמני לישראלי, מלבד אולי פתח הדבר מאיר העיניים (..

עדויות הילדים הנכללות בקובץ חושפות זיכרון טרי יחסית, כן מאוד, ישיר ולפעמים תמים עד אימה. מטבעו זהו זיכרון שחסרה בו הבנה או ראייה כוללת של ההתרחשויות, עוד פחות מכפי שאפשר למצוא בעדויות של מבוגרים מאותה תקופה. רבים מהטקסטים רצופים שיבושים לשוניים ועובדתיים, כפי שכותב אלשטיין בהקדמה, ולא פעם עולה מתוכם היגיון ילדי של ממש. הנה, למשל, קטע קצר מתוך עדותו של סברין דוברצקי, שנולד ב-1936:

"אחרי חודש באו גרמנים וזרקו אותנו מהדירה. אסור היה לנו לקחת כלום, אפילו לא את הצעצועים שלי, כי לגרמני גם היה ילד והוא רצה את כל הצעצועים שלי לילד שלו. אני הייתי אז קטן, אבל אני התפלאתי, אני לא ידעתי אם זה גנב או שודד, גנב גונב הכול ובורח, אבל זה שהיה פה גם עוד אמר לנו להסתלק, אני חשבתי שהוא שודד מגעיל."

כמיליון ילדים יהודים עד גיל 14 חיו בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. על פי האומדן, רק כ-28 אלף שרדו, ומתוכם כ-5,000 ילדים בלבד ניצלו על אדמת פולין, רובם בזהות נוצרית שאולה. הם הסתתרו במנזרים ובבתי משפחות נוצריות, בערים ובכפרים וביערות, נאלצו להפנים זהות חדשה ולהתכחש לעברם ולמשפחתם. בסוף המלחמה שבו לא פעם אל החברה היהודית ואל שרידי משפחתם תוך התנגדות גדולה. במחקר "בחסדי זרים" של הד"ר נחום בוגנר, שראה אור ב-2001 (הוצאת יד ושם), הוא טוען כי היו ילדים שסירבו לעזוב, גם אחרי שהמצילים הסכימו למסור אותם והוסדר התשלום בעבורם. מבחינת הארגון היהודי שפעל להוצאתם מידי מציליהם, טוען בוגנר, ילדים שניצלו והוריהם לא שרדו היו בבחינת נכס לאומי, שיש להחזירו ליהדות בכל מחיר ובכל דרך אפשרית.

"אחרי השחרור בשנת 45' אני לא ידעתי שיש יהודים", מספר שייעק נוסנבאום, שנולד ב-1934, "אני חשבתי שרצחו את כולם. הלכתי לכפר שלנו לשאול אם הם לא ראו את אמא שלי. הם אמרו לי שהם לא יודעים איפה היא. הלכתי שוב לעבוד בשביל איכר אחר והייתי שם עד עכשיו, עד 24 באוקטובר 1947. הרווחתי חמשת אלפים לחודש, הייתי נוסע עם הפירות לעיר. היו לי חיים חופשיים. היה לי טוב. לפעמים חשבתי על המשפחה שלי."

רבים מן הראיונות בספר החשוב הזה מסתיימים במבט אופטימי, בשמחה על הימים האלה בבתי הילדים בפולין, על החופש ולעתים – על מעט הקרובים שנמצאו בחיים. בי הם הותירו בעיקר הכרה, כמעט לקח, כי בכל מקום שישנה אכזריות קיימים גם גילויי אחריות והצלה, ואת האחריות הזאת צריך לגלות גם עכשיו, כאן.

רונית רוקאס היא מתרגמת, עורכת וכותבת ספרי ילדים ונוער. ספרה האחרון, "הנסיכה זוהרה", ראה אור בהוצאת טל מאי / ידיעות ספרים.

"העולם כל כך יפה, ואותי צדים כמו חיה"

        מאת : יצהר ורדי, עיתון "הארץ" , מוסף הספרים.

"כשפלשו הטנקים הגרמניים לעיר הפולנית טַרְנוּב היתה לִילָה מִיטְלֶר בת שש. "לא ידעתי מה זה גרמנים. המלחמה היתה בשבילי חוויה מרגשת. התלהבתי למראה הטנקים". ההתלהבות שככה עד מהרה, כשהילדה הקטנה נחשפה לאכזריותו השרירותית של הפולש. "את יותר מדי יפה, אנחנו לא צריכים יהודיות כל כך יפות", אמרו הגרמנים לאחת השכנות לפני שירו בה. בקיץ 1942 הוקם הגטו, ולילה זוכרת היטב את רוֹמלמן, התליין הנורא של הגטו, שהסתובב בכפפות לבנות, אימן את בנו בן השמונה בירי ביהודים, ונהג לומר לכל אחד מקורבנותיו "תסתובב, זה לא כואב". אם היתה זו אשה, היה אונס אותה קודם.

לילה ניצלה הודות לאדם ושמו סְטְשַׁלְקוֹבְסְקִי, שעבד לפני המלחמה כמסיק בבית החרושת של אביה והיה "חייב לו טובה". סטשלקובסקי הוציא את המשפחה מהגטו ובנה לה בונקר בביתו הפרטי. בבונקר היה אסור לזוז ולדבר, אולם מאחר שבאותו בית השתכנו גרמנים, איש לא ערך בו חיפושים".

"הילדה לאה גולדברג, למשל, איבדה את אמה ואחֵיה זמן קצר אחרי כניסת הס"ס לעירה ונותרה "בודדה כמו אבן". חוֶדוֹר סדֶחוֹ, אוקראיני חבר הכת השטונדיסטית, הציל אותה ביודעו שבכך הוא מסכן את חייו. "אם יהרגו אותי, זה הכל מאלוהים", אמר לה. בהמשך נפלה לאה בידי לאומנים אוקראינים שונאי יהודים, שהעבידו אותה בתור סניטרית בבית חולים. האוקראינים האלה נהגו להרוג ילדים בסכינים או בחנק ולבתר את גופם של פרטיזנים. באחד הימים ניסה לאומן אוקראיני שיכור להרוג אותה, אבל היא חטפה ממנו את האקדח, ירתה בו וברחה אל המושיע שלה, חוודור סדחו, שלא הכזיב גם הפעם.

בעדותה של גולדברג ניכרים שניים מהמוטיבים החוזרים בעדויותיהם של רבים מהילדים: היחשפות מוקדמת לאכזריות בוטה אך גם לחסדים גדולים וקטנים מצד תושבים לא יהודים; והיצמדות כמעט אובססיבית לעובדות, ללא פאתוס וכמעט ללא רגש. אפשר רק לשער את הסיבות לאותו צביון עובדתי: עצם הסיטואציה ה"תִשאולית" של מעמד מתן העדות, הפוסט־טראומה שעדיין לא עוּבְּדה, ואולי גם היחסמות ערוצי הרגש באותן שנים איומות – "היום אני כבר לא בוכה יותר, הלב שלי כל כך התקשח", כפי שמסבירה גיזלה שולברג.

אין להסיק מכך שאין כאן שום גילויי רגש. חוּוָה וייכר, שנמסרה כשהיתה בת תשע למשפחה ארית, קינאה מאוד "בילדות שגרות בבתים והן לא יהודיות. אני ידעתי שרוצחים את היהודים כי הגרמנים לא אוהבים אותנו, אבל לא ידעתי למה". דורה זוֹבֶּרמן זוכרת היטב את הדברים שאמרה אמה בעקבות מות האח הצעיר – "יותר טוב שהוא מת ככה מאשר שהגרמנים היו מענים אותו למוות" – וגם את הבדידות והאימה בשנים הבאות: "הלכתי בשדות, השיבולים היו גבוהות. אני חשבתי לעצמי שהעולם כל כך יפה, ואותי צדים כמו חיה".

גיזלה שולברג שמעה בעצתה של איכרה פולנייה להתפלל כל הזמן "בשביל שהאל היהודי שלי יעזור לי". פֶּפָּה בראוּן ניצל בזכות מכר אוקראיני ושמו לוּצ'קו, שחפר למשפחה היהודית בור מחסה שגודלו 5 על 1.5 מטרים, ואחר כך בקתה ביער.

סָלָה זילברבאום זוכרת את הפולנייה שהסגירה את הוריה לגרמנים, אבל גם את כל המכרים שסייעו לה ולאחיה: איש הס"ס שהציל אותה בסלקציה ולקח אותה לביתו, השכנה לשעבר שחבשה את פצעיה והאכילה אותה, מכרה אחרת שנתנה לה גרביים, נעליים ושמלה, וזוג פולנים שאירח אותה בביתו ואף הביא אותה לבית חולים בטענה שהיא בתם.

"העולם כל כך יפה, ואותי צדים כמו חיה" ( יצהר ורדי) .

גישה הומניסטית נדירה

 העדויות של הילדים המצויות בקובץ נגבו במשך ארבע שנים, עד 1948, בארבע שפות, והן תורגמו על ידי ארבעה בהתאמה: חנן אלשטיין (שגם ערך את הקובץ) מגרמנית, ענת זיידמן מפולנית, פטר קריקסונוב מרוסית, בני מר מיידיש. יש כאן מידע רב על אתרים, עיירות, ערים, מחנות ריכוז, אבל גם על התנהגות אנושית, על הפולנים והאוקראינים וגם היהודים. אבל מה שמבדיל את העדויות הללו מספרי זיכרונות רבים של ניצולים שהיו ילדים בשואה, היא הטריות שלהן. הן לא נמסרות בקול מבוגר, לא הועברו דרך מסננת הזיכרון או נמסכו בעשן הזמן.

המראיינים היו יהודים, בהם סוציולוגים, היסטוריונים חובבים, מחנכים, פדגוגים, חוקרי ספרות ואפילו רואי חשבון. לדברי אלשטיין, כל עדות תלויה במראיין, במידת הקשב שלו – ובמקרה של ילדים עוד יותר. לדבריו, גם המראיינים הם אנשים ששרדו, "ואפשר להתרשם מהרגישות שלהם. הם הבינו שחשוב לרכז מידע והיסטוריוגרפיה, גם לצורך הנצחה וזיכרון", אבל מעבר לכך, "נעשה כאן ניסיון חשוב להביא את הקולות של הילדים, להקשיב לשפה שלהם, לא לתקן אותה, לא להכשיר אותה הכשרה היסטוריוגרפית, היסטורית, אידיאולוגית או נרטיבית". הוא מציין זאת אל מול עדויות מאוחרות של ניצולי שואה שנגבו בישראל. "עדויות רבות במשך השנים נטבעו בחותם עיצוב ברור של נרטיב ישראלי", הוא מבהיר, "נרטיב שהוא חינוכי ואפילו לאומני, שספג אינדוקטרינציה. העדים עיבדו את הסיפור שלהם, הוא עוצב על פי דפוסים ישראליים".

אמנם אין כאן תמלול ממש, אלא פרוטוקולים של המראיינים שרשמו את העדות. כלומר, נעשתה עריכה כלשהי, אבל המראיינים לא תיקנו טעויות לשוניות, טעויות בלוגיקה או טעויות היסטוריות, והחומר הרוטט הזה, החי, היא מעלתן של העדויות.

אפשר להניח שגם עם המראיינים נמנו כאלה שהיו בעלי אינטרסים לאומיים וחינוכיים שונים. היו בהם עובדים בבתי הילדים, כאלה שהיו פעילים באיתור ילדים יהודים. אבל מחוברת ההדרכה שכלולה בספר מתברר שהאינטרסים הללו נדחקו. מה שהדריך את המראיינים היא גישה הומניסטית וטיפולית בלבד. "הם הבינו שאין מי שידבר בשמם של הילדים, אין מישהו שיספר את סיפורם, והם רצו לעזור להם", אומר אלשטיין. "לכן אחת מחברות הוועדה אומרת שהעלאת הזיכרונות אולי קשה אבל זה חשוב כטיפול לנפש".

הגישה ההומניסטית הזאת היא נדירה. "המראיינים לא מעוניינים רק להבין את התמונה. הם נותנים לילדים יד חופשית כדי לשחרר אותם מעול הזיכרונות", מוסיף אלשטיין. "קשה למקם את העדויות בתוך אחד מנרטיבי הזיכרון הציוני או הלאומי. ולכן עולה ממנו אנושיות עצומה. הסיפור שמספרים הילדים הוא נורא אישי. יש דפוסים מסוימים של רדיפה והצלה, אבל אתה לא מקבל רק אינפורמציה, אלא המון עולמות פנימיים מערכים רגשיים של ילדים. וזה משמעותי יותר מהסיפור הגדול".

רציתי את אמא

בקובץ נכללות עדויות של ילדים צעירים אף יותר מאנה פרנק או ילדים אחרים שיומניהם התגלו. בני שמונה ואפילו פחות. צעיר המעידים הוא ילד בן חמש. הם מדברים על החיים ועל הרגשות שלהם. הכאב נוכח, אך יש גם רגעים של נחמה ושל שמחה. אף על פי שילדים אולצו להתבגר מוקדם בשואה, הילדות נוכחת. הצורך לשחק לא קהה.

עדותו של גרינר שפסל, בן תשע או עשר בזמן מתן העדות, היא קצרה יחסית, אבל עשירה בהתייחסות לרגשות, מה שנעדר בתיאור היבש והעובדתי של בני עשרה מקרב העדים הצעירים. הוא נולד בזמושץ' שבפולין. יום אחד, לאחר שהגרמנים נכנסו לעיר, הוא מספר, "איש אחד דפק לנו על החלון ואמר לפאפא לברוח". כאן מתחילה מסכת של ניסיונות להעביר את המשפחה למקומות מחסה, שלא צלחה. המשפחה התגלתה ונלקחה למחנה, חוץ מגרינר עצמו שהוסתר מבעוד מועד אצל פולנים. "הגרמנים באו למחנה. פאפא הבין שהם רוצים להרוג את כל היהודים אז הוא ברח, אבל אחותי והאחים שלי לא הספיקו לברוח. הגרמנים לקחו אותם, גירשו אותם והרגו אותם. פאפא בא אלי וסיפר לי את הכל. בהתחלה הוא לא רצה לספר, אבל אני ראיתי שהוא נורא עצוב, ואני כל הזמן בכיתי שאני רוצה לאמא. אז הוא סיפר לי הכל".

הילד נשאר אצל המשפחה הפולנית. "אבא בא לבקר אותי כל היום. לי הוא אמר שאני אהיה ילד טוב, שאני אשמע בקולו של הפולני ושאני לא אצא לחצר. פאפא הביא לי אקדח צעצוע, מפוחית ועוד צעצועים. כל היום ניגנתי במפוחית. בחדרון ליד היו שפנים ואני אהבתי לשחק אתם. הרבה פעמים בכיתי בלילה. הייתי נורא עצוב, נורא רציתי שיהיה אתי מישהו מהמשפחה שלי. הרבה זמן פאפא לא בא אלי יותר. אז הבנתי שהגרמנים הרגו גם אותו.

"פעם אחת ישבתי בבית והסתכלתי מהחלון. ראיתי איך מובילים משם הרבה יהודים עם ילדים. לחלק מהם לא היו ידיים. לאיפה לקחו אותם, אני לא יודע. אני כל הזמן רציתי לבכות, אבל בכיתי רק מתי שאף אחד לא היה בבית או בלילה".

השפה חופשית, תוך כדי שיחה ואולי אפילו משחק. זה לא תשאול. לדברי אלשטיין, מהעדויות ניכר שחלק הילדים לא ידעו היטב פולנית ושיידיש היתה שפת אמם. לעתים ניכר שהדוברים הצעירים נבוכים, המומים או אומרים דברים שאינם מבינים. כך גם כשהם מעירים ביובש על מות אחד ההורים. "אחרי המלחמה חלקם בטראומה, חלקם משחזרים סיסמאות פוליטיות ויש גם פאתוס", אומר אלשטיין. "אבל לרוב, מהעדויות לא משתקף אינטרס אידיאולוגי. הילדים העדים הם גלויים, לא מחושבים. הם טבעיים".

רוב הילדים אינם עסוקים בנקמה. הם גם לא מביעים שנאה או כעס. יוצאת דופן הנקה גרינברג, בת 16, שחיתה בעת מתן העדות בבית הילד באוטבוצק. כשהיא מספרת על היחס הגרוע של הפולנייה שהתחבאה בביתה, לאחר שזו פיתתה אותה להודות ביהדותה, היא פולטת: "היא ניצלה אותי בצורה איומה. על כל דבר קטן היא כעסה עלי, קופה מגעילה".

בעדויות בולט העדר הרחמים העצמיים, אומרת דר. "רואים המון כוחות". אלשטיין מציין כי מהעדויות עולה שחלק מהילדים כלל לא רצו לחזור לחיק היהדות, עניין שנדיר למצוא בעדויות המוכרות עד כה.

 מקור וקרדיט : עיתון " הארץ" , מה סיפרו ילדים על השואה מיד לאחריה ( תמר רותם)

4