השואה השקטה –שואת יהודי רומניה וגיא ההריגה טרנסניסטריה

352

ליקט וערך , עמי סלנט , עורך האתר "רגעים היסטוריים"

טרנסניסטריה (1942) – בצבע הכהה בצד ימין למעלה

באדיבות ויקיפדיה ושחר לוי

יחודה של שואת יהודי רומניה היא בכך שיהודי רומניה היו קורבנות המשטר הרומני הפשיסטי – משטר אשר הקדים בחקיקת חוקי הגזע שלו את הוועידה הידוע לשמצה, וועידת ונזה הגרמנית.

טרנסניסטריה אינה אומרת דבר לרוב הישראלים – אותה גם לא תמצאו על המפות. גם אם יראו לכם את הארץ החקלאית היפה והדשנה המשתרעת בין נהר הדנייסטר לנהר הבוק  שבאוקראינה, קשה יהיה לדמיין את הזוועות הנוראיות שהתחוללו על אדמתה.

רק עשרות קברי האחים, שרידי 130 מחנות ההרג, מחנות העבודה והגטאות הפזורים על אדמתה, מספרים את סיפורה של האדמה רווית דמם של כ – 120  אלף יהודי אוקראינה ו – 160 אלף יהודי בוקובינה ובסרביה (מקור).

טרנסניסטריה הפכה לסמל של רצח המונים, קורבנות המשטר הרומני הפשיסטי ומשתפי הפעולה האוקראינים.

אזור טרנסניסטריה נמסר לרומניה על-ידי היטלר בתמורה להצטרפותה למלחמה נגד ברית המועצות. האזור משתרע בין שני נהרות- הדנייסטר והבוג, בפינה הדרומית-מערבית של אוקראינה.

זמן קצר לאחר כיבוש האזור בידי רומניה בקיץ 1941 החל גירוש יהודי בסרביה, בוקובינה וצפון מולדובה לשטחים אלו, כשעל הפעולה  מנצח משתף הפעולה עם הנאצים יאן אנטונסקו, ראש ממשלת רומניה. מתוך כ-185,000  מגורשים נספו כ-90,000 יהודים בתקופת שהותם בטרנסניסטריה.(מקור).

הרומנים, ולא הגרמנים, הם שביצעו את מרבית מעשי ההרג. רומניה העצמאית הייתה בת בריתה היחידה של גרמניה שהייתה מעורבת ישירות ברציחות ההמוניות (המיליציה הקרואטית הייתה מעורבת אף היא במעשי הרג המוניים של יהודים ושל סרבים, אולם בקרואטיה שלטה ממשלת בובות שכוננו הנאצים). אף שהממשלה והצבא הרומניים החלו לצעוד בנתיב "הפתרון הסופי" בלהט רב, מרגע שחדל הניצחון הנאצי להיראות ודאי, הם החלו להפגין הססנות ולבחון את האפשרויות העומדות לפניהם. ככלל, רומניה אימצה מדיניות עצמאית ביחס לבעלות ברית אחרות של גרמניה, כפי שמעידה "המדיניות היהודית" שלה. הממשלה התנגדה לתביעות הנאצים לגרש את יהודי רומניה הוותיקים (מאזור הרגאט) למוקדי ההריגה בפולין. במובן זה הושפע גורל היהודים ברומניה, ובמידה פחותה גם בטרנסניסטריה, משיקולים פוליטיים ומדיניים.  

מקור  : פרופסור דליה עופר , השואה בטרנסניסטריה: הרצח והתגובה היהודית

 בניגוד למיעוטים משתפי פעולה אחרים, דוגמת האוקראינים בשאר חלקי אוקראינה הכבושה או הליטאים ששימשו כוחות עזר לאיינזצגרופן, כאן היו משתפי הפעולה המתכננים, היוזמים והמבצעים גם יחד. הכוחות האוקראיניים היו למעשה זרוע מבצעת של האס-אס, והרומנים תרמו את הצבא ואת יחידות האבטחה הממלכתיות שלהם.

בצילום : הגירוש של היהודים 9 לאוקטובר 1941

על-פי מיפקד התושבים שנערך ב- 1930, היו 206,958 יהודים בבסראביה ו- 107,975 בבוקובינה – 314,933 יהודים בסך הכול. אבל במיפקד שנערך ב- 1 בספטמבר 1941 עמד מספר היהודים בשני האזורים על 126,434. מה קרה לשאר 188,499 היהודים?

כ- 40,000-30,000 יהודים ברחו עם הסובייטים (כמה מהם נתפסו שוב באודסה). כ-160,000-150,000 נרצחו. איינזצגרופה D הייתה אחראית לאזור בסראביה, שכלל את הקהילות היהודיות הגדולות של קישינב ובלז. אולם את מרבית מעשי ההרג ביצעו הצבא הרומני והיחידות הנספחות. אותם יהודים ששרדו את מעשי הטבח של קיץ 1941 נכלאו בארבעה מחנות בבסראביה ובשני מחנות נוספים בבוקובינה הצפונית (כ- 64,000 איש), וזמן קצר לאחר מכן גורשו לטרנסניסטריה.

הגירושים המאורגנים העיקריים לטרנסניסטריה החלו ב- 6 באוקטובר 1941 ונמשכו עד ינואר 1942. חלק הארי מבין 118,847 היהודים מבסראביה, מבוקובינה ומדורהוי גורשו לקצה הצפוני של טרנסניסטריה, שהעיר הראשית בו הייתה מוגילב. גל הגירושים השני, שכלל את 4,650 היהודים הנותרים, התנהל בקיץ 1942, וגל שלישי, שכלל 2,238 מגורשים – בספטמבר 1942. בגל זה גורשו יהודים ממרכז רומניה (אזור הרגאט) שנענשו על מה שהשלטונות כינו פשעים פוליטיים. במהלך שנת 1943 גורשו כמה מאות יהודים לטרנסניסטריה כצעד עונשין, ביניהם המנהיג הראשי של יהודי רומניה, ד"ר וילהלם פילדרמן, שגורש לגטו במוגילב ביולי 1943. מספרם הכולל של היהודים שגורשו עלה על 130,000. היחס הבלתי-אנושי והתנאים המחרידים שמהם סבלו המגורשים מתוארים לפרטים ביומנים, בספרי זיכרונות ובדוחות שונים. גודל האכזריות האנושית, הצעדים שננקטו כדי להשפיל אלפי חפים מפשע, הסבל הנורא שנאלצו לחוות היהודים המגורשים – כל אלה מעוררים זעזוע עמוק. הדרכים לטרנסניסטריה היו זרועות גופות שטרם נקברו או לחלופין כוסו בשלג. את הגירושים לטרנסניסטריה ניתן בהחלט לכנות "מצעדי מוות".

חיי היומיום בגטאות ובמחנות

את שהייתם של המגורשים בטרנסניסטריה, במשך קרוב לשנתיים וחצי, אפשר לחלק לשלוש תקופות. הראשונה, מסתיו 1941 ועד אביב 1942, הייתה התקופה הקשה ביותר בעבור כל המגורשים, ובמהלכה מתו למעלה משליש מהם. התקופה השנייה נמשכה מקיץ 1942 ועד אביב 1943. בתקופה זו התפתח הארגון הפנימי והתייעל; המגורשים פיתחו מידה מסוימת של כושר מחיה ויכולת עבודה. סיוע מן הקהילה היהודית הרומנית החל להגיע באופן סדיר יותר, והאינטרסים הפוליטיים של הרומנים החלו להשתנות. התקופה השלישית, מקיץ 1943 ועד מרס 1944, עם שובם של הסובייטים, הייתה חדורה תקווה יחסית ועם זאת מסוכנת ביותר. בעקבות הנסיגה עשו החיילים הגרמנים את דרכם חזרה דרך האזור. הם תקפו יהודים בגטאות ובמחנות וגרמו אבדות רבות בנפש. לעומת זאת, התוכניות להחזיר יתומים וקבוצות נוספות לרומניה החלו לשאת עתה פרי. לפיכך, בכל תיאור של החיים ב- 117 הגטאות והמחנות יש לתת את הדעת על תקופות אלו וכן על מצבים רבים ושונים ששררו בגטאות ובמחנות הרבים.

בעבור הפרט היו חיי היומיום תלויים בעיקר בגורמים חיצוניים – קרי, הצווים שהוציאו הרשויות הרומניות וטבעו הגחמני של השלטון המקומי. אולם גם גורמים פנימיים מילאו תפקיד חשוב בעיצוב גורלו של היחיד, דהיינו אישיותו של הפרט ואפשרות הפיכתה של ה"קולוניה" לקהילה יהודית, תכלית שלשמה נדרשו תחושת שייכות והזדהות קבוצתית עמוקה.

מבנה קהילת המגורשים ודפוסי התנהלותה היו שונים באופן ניכר מכפי שהיו בקהילותיהם הקודמות. חייהם היו עתה שונים בתכלית מן החיים שניהלו קודם לכן, אולם ניסיון העבר סייע במאמציהם ליצור חיי קהילה. קיומו של מנהיג מקובל, שנהנה מסמכות מסוימת או ניחן בכריזמה, שיפר את המצב. מנהיג סתגלן, בעל כושר אלתור ויכולת להשיג סיוע ולשפר את התנאים, היה גורם מכריע במאבק להישרדות.

מאמציו של ד"ר מאיר טייך, ראש קהילת סוקיבה, ממחישים את הדברים האמורים לעיל. כשלמד ד"ר טייך מראש עירו על הגירושים הקרבים, החל להכין את קהילתו לקראת הלא-ידוע. הוא ניסה להשיג מידע רב ככל האפשר לגבי המסלול, ובדק כיצד אפשר להקל ולרכך את התלאות הצפויות. הוא הצליח להשיג אמצעי תחבורה לאנשי קהילתו והצילם מן הצעדות הקטלניות. הוא השיג היתר להישאר זמן מה במוגילב ואיתר מקומות מחסה. הוא הקדים את אנשי קהילתו והגיע לעיר סרגורוד שבה היה אמור לקום הגטו ימים מספר לפני הקבוצה, וכך עלה בידו להכין בעבורם מקומות דיור.

ד"ר טייך לא היה הדוגמה היחידה. באופן טבעי הפכו אנשים מסוגו לראשי קהילות, לא בעקבות הצבעה, אלא כתוצאה מן המצב. אולם במקומות קטנים רבים מונו ראשי הגטאות בידי הפרפקט או בידי ראש העיר, ובכמה מן המקרים שירתו אישים אלו את הממונים עליהם ולאו דווקא את בני קהילתם. מעמדו של ראש הקהילה יצר בעיות אתיות ומעשיות רבות. קודם הזכרנו את משימתם הרשמית של ראש הקהילה ושל הוועדה שפעלה לצדו, כלומר – לספק את מכסת האנשים הנדרשת לעבודות כפייה. מרבית חברי הקהילה ניסו להתחמק מן העבודה, שהייתה מפרכת והיה בצדה שכר עלוב אם בכלל. במרבית המקרים היו אתרי עבודות הכפייה מרוחקים מאוד מן הגטו והעובדים חיו בתנאים קשים. חלק מאתרי עבודות הכפייה היו נתונים תחת פיקוח גרמני, ורבים מן העובדים בהם נרצחו לאחר השלמת העבודה המיועדת.

במובן הזה דמתה משימתו של ראש הקהילה לתפקיד היודנראט בגטאות מזרח אירופה לפני הגירוש למחנות המוות. רבות משאלות המוסר שהטרידו את המנהיגים היהודים האלה היו דומות. כיוון שנאלצו לספק את מכסת העובדים המבוקשת, נדרשו תקנות לרישום ולפטור מעבודות כפייה. בכמה מן הגטאות נקבעו תקנות שוויוניות מחמירות ביותר כדי להבטיח השתתפות הוגנת בכוח העבודה. אולם תמיד היו יוצאים מן הכלל, ואכיפת החוקים עוררה עוינות רבה בקרב חברי הקהילה. סוגיה זו, יותר מסוגיות אחרות, המחישה את חוסר השוויון בקהילה, שכן רשת קשרים הייתה גורם חשוב ביותר בהגדרת מעמדו של היחיד בקהילה. מעטים, שהיו בעלי אמצעים, הצליחו להשתחרר מעבודות הכפייה תמורת תשלום. אולם מרבית היהודים היו עניים, ומעט המזון שהרוויחו בעבודתם היה אמצעי ההישרדות היחיד שעמד לרשותם. מי שהיו לו קשרים הדוקים עם ראש הקהילה או עם חברים מסוימים בוועדה הצליח לעתים קרובות להשיג עבודות קלות יותר, במנהלה או בשירותי הסיוע והרווחה. בסרגורוד, במוגילב ובכמה גטאות נוספים היו, בדרך כלל, בני עירו של ראש הגטו גם חברי הוועדה ומחזיקי התפקידים המרכזיים. במקרים רבים היו אלו אף בני משפחתו או חבריו הקרובים. עימותים בין קבוצות שונות ותלונות על ניצול המעמד נשמעו לא אחת, הן בזמן ההוא והן בעדויות מאוחרות יותר.

הוועדות וראשי הגטאות שלטו בחיים מהיבט אחר. הרומנים לא התעניינו בחיים הפנימיים של קהילות היהודים, אולם הם החילו איסורים כלליים על עזיבת תחומי הגטו, על תנועת היהודים, ועל יצירת קשרים עם אנשים (בכלל זה בני משפחה) בגטאות ובמחנות אחרים. כמו כן הוטל איסור על כל סוגי התקשורת (מכתבים, חבילות, עיתונים וכדומה). למרות זאת שמרו הוועדות ויחידים על קשר עם בוקרשט בדרכים בלתי-חוקיות, באמצעות שירותיהם של אנשי סגל הצבא ואנשי עסקים שהפיקו רווח נאה מתפקידם כשליחים. הצעירים בגטאות פרסמו עיתונים משלהם והמשיכו לקיים פעילות ציונית פוליטית, כדי לשמר גילויים מחייהם בעבר ולהתגבר על תחושות הבדידות והייאוש. קיימות עדויות לכך מגטאות דורין וסרגורוד, וכן עדויות בעל-פה על קיומם גם בגטאות אחרים.

מספרם הרב יחסית של הניצולים בטרנסניסטריה בהשוואה למספרם בשטחים שבכיבוש גרמני ישיר מוכיח כי למרות התנאים הקשים, האכזריות וההתנהגות הבלתי-אנושית, העובדה שלא הייתה בנמצא תוכנית השמדה שיטתית אפשרה את הישרדותם של כ- 40 אחוזים מן היהודים.

  מקור : פרופסור דליה עופר , השואה בטרנסניסטריה: הרצח והתגובה היהודית

למאמר המלא של פרופסור דליה עופר באתר מט"ח ויד שם

ראו גם :

מעדותה של חנה זלצר על גירוש יהודים מעבר לנהר הדנייסטר אל העיר מוגילב

ראו גם : סיפורי החיים של ילדים יהודים בתקופת השואה ברומניה באזור טרנסניסטריה

סיפורי החיים של ילדים יהודים בתקופת השואה ברומניה באזור טרנסניסטריה

ראו גם : יהודים על הגדה המערבית של נהר הדנייסטר לפני גירושם לטרנסניסטריה, 10 ביוני 1942

ראו גם :עדויות נוספות של ניצולי שואה  מאזור טרנסניסטריה

1
· · · · ·

תגובות

  • אני ממש נרגשת והמומה לקרוא את המאמר מכיוון שהוריי הם ניצולי מחנה טרנסיסטרייה ז"ל וכל חיי שמעתי הרבה על המחנה הזה שבחיים לא אשכח את כל הזוועות שהם עברו .תודנ

    אתי גורפינקל 19 באפריל 2020 19:18
  • שבת שלום,
    מאוד התרגשתי לקרוא את המאמר של גירוש היהודים מרומניה לטרנס- ניסטריה (מעבר לנהר ניסטריה), למחנות עבודה.
    אימי עבדה במתפרה ואבי בכריית מנהרות.
    סבתתי נורתה למוות בצעדת המוות מכיוון שכוחותיה לא עמדו לה.

    חיים אביב 2 במאי 2020 13:01

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *