הקצינים הגרמניים שכשלו מול גנרל אלנבי במלחמת העולם הראשונה

1944

שניהם היו גנרלים גרמנים בכירים , מטובי המפקדים של גרמניה בימי מלחמה העולם הראשונה  , אבל שניהם , כל אחד בתורו , כשל מול גנרל אלנבי בקרבות על ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה .

"טוחן העצמות של ורדן " 

הראשון והבכיר מבין השניים היה אריך פון פאלקנהיין (גרמנית: Erich von Falkenhayn)  , גנרל  פאלקנהיין , ראש המטה של הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה , בחר  לנקוט בדרך של מלחמת התשה מחושבת לאורך החזית המערבית. שיאה של מערכה זאת היה בקרב ורדן שנערך בתחילת 1916.

מטרתו של פאלקנהיין, להקיז את דם הצבא הצרפתי, עלתה בידו, אולם בתוך כך הקיז הצבא הגרמני את דמו שלו. כ-250 אלף חיילים גרמנים נהרגו בחודשים הראשונים של המערכה בוורדן ופאלקנהיין זכה לכינוי "טוחן העצמות של ורדן". הנחתו כי לגרמנים יהיה יתרון במלחמת התשה התבדתה ובריטניה וצרפת הצליחו להחליף את ההרוגים והפצועים ב"חומר אנושי טרי" (מינוח שהיה בשימוש בזמן המלחמה). אחרי הכישלון בוורדן וכשלונות נוספים בקרבות אחרים, הוחלף פאלקנהיין באוגוסט 1916 ותחתיו מונה הינדנבורג.

לאחר כיבוש בגדאד על ידי הבריטים במרץ 1917, היה הפיקוד העות'מאני, בראשותו של שר המלחמה התורכי , איסמאיל אנוור פאשה, נחוש בדעתו להחזיר לעצמו את השליטה בבגדד. לשם כיבושה מחדש, הוקם קורפוס אילדרים (אילדרים – מכת ברק בטורקית) שהוקם על ידי מיזוג הארמייה השישית הקיימת עם הארמייה השביעית החדשה. כוח זה היה אמור להתמקם במסופוטמיה העילית ולהתקדם דרומה בשני ראשים, לאורך הפרת והחידקל. כמפקד קורפוס אילדרים מונה פון פאלקנהיין שהגיע לטורקיה ב-7 במאי 1917. נלוו אליו כ-100 קצינים גרמנים והוא צויד ב-5 מיליון מרקים גרמניים‏ 

General der Infanterie von Falkenhayn. 207-17

General der Infanterie von Falkenhayn.

לאחר שסייר בחזיתות השונות במזרח התיכון ונפגש עם מפקדי הכוחות העיקריים, שלח פון פאלקנהיין דו"ח לברלין ובו טען כי כיבוש בגדד יהפוך לאפשרי רק לאחר יצוב החזית בארץ ישראל. בהתאם לדו"ח שלו, החל פון פלקנהיין לשלוח יחידות שתגברו את מערך הכוחות העות'מאני בארץ ישראל.

כיבוש באר שבע ועזה

לאחר שבספטמבר הוחלט על ביטול המתקפה על בגדד, פקד פאלקנהיין על הארמייה השביעית לנוע במהירות דרומה, מחאלב אל באר שבע, ולתקוף שם את הבריטים באגפם המזרחי. תוכניותיו לא עלו יפה. תנועת הרכבות לא הייתה יעילה מספיק ובעת שהבריטים תקפו בהפתעה את באר שבע ב-31 באוקטובר 1917, עדיין לא הגיעו חלק מהכוחות אל יעדם. גם בעזה היו הכוחות העות'מאנים בעיצומה של התארגנות מחדש בעת שקו ההגנה עזה-באר שבע הותקף. בעת קרב באר שבע שהה פאלקנהיין בחאלב והגיע אל אזור הקרבות רק ב-4 בנובמבר.

בשבועות שקדמו להתקפתם, השקיעו הבריטים מאמצים רבים בהטעיית הצבא עות'מאני. הן על ידי שתילת מידע מוטעה בפרשת "התיק של ריצ'רד מיינרצהגן"‏‏‏[, הן על ידי ריכוז כוחות סביב עזה וירי ארטילרי כבד על העיר והן על ידי הסתרת תנועת כוחותיהם מאזור שלאל אל באר שבע. מאמצים אלו נשאו פרי וההתקפה על באר שבע הפתיעה את הטורקים.

הנסיגה לירקון וכיבוש ירושלים

לאחר הנסיגה מבאר שבע ומעזה, עברה מפקדת הארמייה השביעית לבית לחם ומפקדת קורפוס אילדרים עברה לירושלים, למתחם אוגוסטה ויקטוריה. מיד לאחר כיבוש באר שבע, התקדמו כוחותיו של אלנבי שכבשו את העיר לצפון מזרח ושם נבלמו על ידי כוחות של הארמייה השביעית. הכוחות שהתקדמו לצפון מערב, נתקלו בתילים המבוצרים של קו עזה – באר שבע, ובמשך עשרת הימים הראשונים של נובמבר נערכו קרבות על התילים עד אשר כולם נכבשו על ידי כוחותיו של אלנבי. בשלב זה, העדיף הפיקוד העות'מאני להתמקד בהגנה על ירושלים ומבואותיה והסיג את הארמייה השמינית לאזור הפנימי של שפלת יהודה.

במובנים רבים ייצג פאלקנהיין את הקצונה הפרוסית הבכירה. הוא דגל בהשקפה מילטריסטית ובז לשאיפה לדמוקרטיה ולמוסד הפרלמנט. כמו כן היו לו כישורים ויכולת בתחום הצבאי והפוליטי. בספרו, German Strategy and the Path to Verdun (2005), טוען המחבר, רוברט פולי, כי גישת "מטחנת הדם", שיישם פאלקנהיין בעת שכיהן כראש המטה הכללי של הצבא הגרמני, הועתקה בהצלחה על ידי מפקדי מדינות ההסכמה שנהנו ממשאבים עדיפים. במובן זה, שיטתו של פאלקנהיין הביאה באופן עקיף לכך שמדינות הציר נוצחו במלחמה.

כמצביא, היו לפאלקנהיין גם כשלונות וגם הצלחות. המתקפה שיזם בקרב ורדן הייתה כישלון ובאופן דומה ניתן להעריך גם את כשלונו בהגנה על ארץ ישראל

גנרל פאלקנהיין ומניעת גירושם של יהודי ארץ ישראל

לזכותו של פאלקנהיין נזקפת מניעת גירושם של יהודי ארץ ישראל במחצית השנייה של 1917. לאחר גירוש תל אביב שהתבצע באפריל 1917 (טרם הגעתו של פאלקנהיין לאזור), רצה ג'מאל פאשה לגרש את היהודים מירושלים וממקומות אחרים בארץ ישראל באופן דומה לגירוש שבוצע בארמנים. ההיסטוריון הולגר אפלרבך, שכתב את הביוגרפיה של פאלקנהיין ב-1994, טוען שהתנגדותו הנחרצת של פאלקנהיין לגירוש היא שהביאה לביטול היוזמה העות'מאנית.

הגנרל הגרמני השני שכשל מול אלנבי היה הגנרל הגרמני ממוצא יהודי, אוטו לימן פון זאנדרס

Otto_Liman_Von_Sanders

אוטו לימן פון זאנדרס נולד בפומרניה. הוא היה בנו של בעל אדמות פרוסי ממוצא יהודי. בשנת 1874 הצטרף לצבא כצוער. הוא התקדם בדרגות עד שבשנת 1908 הוא קיבל דרגה של גנרל-מאיור, ובשנת 1911 הוא הועלה לדרגה של גנרל-לויטננט ומונה למפקד הדיוויזיה ה-22, שהייתה מוצבת בקאסל.

בשנת 1913 הוענק לפון זאנדרס תואר אצולה לרגל חגיגות 25 שנה לעליית הקייזר וילהלם השני לשלטון. באותה שנה הוא מונה לראש משלחת הצבא הגרמני לאימפריה העות'מאנית.

בתפקידו כראש המשלחת הצבאית הוא ניסה לבצע רפורמות בצבא העות'מאני במטרה להעביר אותו תהליך של מודרניזציה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ואחרי כמה מן המפלות המוקדמות בשדה הקרב העות'מאנים איפשרו לקצינים הגרמנים לקחת חלק יותר משמעותי ומרכזי בפיקוד הצבא.

פון זאנדרס מונה למפקד הארמייה החמישית בשנת 1915 ופיקד עליה בזמן קרב גליפולי שבו הצליחו הכוחות הטורקים להדוף את הפלישה הצרפתיתבריטית, קרב זה נחשב להצלחה הגדולה ביותר של הצבא העות'מאני במלחמת העולם הראשונה.

על חלקו בניצחון פון זאנדרס עוטר בפור לה מריט עם עלי האלון אחד מהעיטורים הגבוהים ביותר של האימפריה הגרמנית.

פון זאנדרס מונה למפקד הכוחות העות'מאנים בארץ ישראל בשנת 1918, בזמן זה הם כבר ספגו תבוסות מידיו של הצבא הבריטי בראשות גנרל אדמונד אלנבי ולכן פון זאנדרס נקט מדיניות הגנתית של התבצרות והחזקה בשטח הנוכחי שבידי הכוחות העות'מאנים.

קרב מגידו

הצבא העות'מאני היה בפיקודו של אוטו לימן פון סנדרס הגרמני. חיל האוויר הטורקי היה בנחיתות מוחלטת ולחיל האוויר הבריטי הייתה למעשה שליטה מוחלטת באוויר.

ב-17 בספטמבר החל אלנבי בפעולות הסחה כדי להסתיר את כוונתו להבקיע את קווי ההגנה העות'מאניים במרחב השרון בחזית המערבית ליד הים. יחידות בריטיות החלו לצעוד בגלוי במהלך היום במזרח החזית על גבעות הירדן, ובלילה הן חזרו בחשאי במשאיות לנקודת ההתחלה, וכך נוצר הרושם שהצבא הבריטי מרכז כוחות גדולים למתקפה. בנוסף, פורסמו ידיעות כוזבות על כך שהצבא יערוך מרוץ סוסים בעזה ב-19 בספטמבר. להגברת אפקט ההסחה החלו יחידות קומנדו בריטיות לתקוף את העות'מאנים ליד הירדן, וסייעו להן כוחות ערביים בפיקודו של לורנס איש ערב ממזרח לירדן.

capecorps

ב-19 בספטמבר לפנות בוקר, פרצו הבריטים בעזרת כוחות רגליים וחיל פרשים בחזית המערבית. הם הצליחו להפתיע את הטורקים, אף על פי שעריק הודי שעבר יום לפני כן לצד העות'מאני סיפר להם על התוכנית, שכן העות'מאנים לא האמינו לו. הבקעת המערכים הטורקים התבצעה, לאחר הרעשה ארטילרית מאסיבית, במרכזו של קו ההגנה באזור חרבת טבסור (רעננה של היום) על ידי דביזיות רגליות הודיות. המערך הטורקי הקדמי על מפקדותיו בטירה ובטול כרם קופל במבצע "פתיחת הדלת" כשהכוחוות המבקיעים צפונה פנו מזרחה. המאמץ הרכוב פרץ באזור ארסוף לאורך קו החוף לעבר ואדי ערה וממנו דרך מגידו לעמק יזרעאל, חיפה, נצרת עפולה ובית שאן.

בתוך כמה ימים הבקיעו הבריטים את הקווים העות'מאניים בסיוע חיל האוויר הבריטי, ששיתק את המפקדות, פגע בקווי התקשורת והפציץ שיירות עות'מאניות שנסוגו. אלנבי כיתר את העות'מאנים שהחלו לסגת לכיוון הצפון.

אחרי קרב מגידו התנהלו שני קרבות נוספים: ב-21 בספטמבר 1918 התרחש הקרב בנחל תרצה, וב-23 בספטמבר 1918 נכבשה חיפה. כך באה לקיצה המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. הסיום הפורמלי היה עם כיבוש דמשק ב-30 בספטמבר 1918. זמן קצר לאחר מכן נכנעה האימפריה העות'מאנית לכוחות הברית.

בעקבות הניצחון קיבל אלנבי תואר אצולה, "הוויקונט הראשון אלנבי ממגידו".

מקורות המידע

אריך פון פאלקנהיין – ויקיפדיה

אוטו לימן פון זאנדרס – ויקיפדיה

דני אשר, ‏ההונאה במבצעי אלנבי לכיבוש ארץ ישראל, מערכות 329, אפריל 1993, עמ' 20-27

2
· · · · · · ·

תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *