הנפילה של פרס

103

ליקט , סיכם וערך: זיו יופה , המייסד והמנהל של קבוצת הפייסבוק היסטוריה ללא צנזורה


#היסטוריה_ללא_צנזורה
, פרק 176.

לאחר התבוסה הנוצרית בקרב הירמוך ב-636, רוב רובה של סוריה נפלה תוך זמן קצר לכיבוש הג'יהאדיסטי. כעת החליטו הפולשים להחזיר את תשומת לבם ל-פרס, מערכה שנדחתה עקב הצורך להתמודד עם הצבא הביזנטי בירמוך. יחד עם זאת, רבים מהלוחמים שלהם לא היו מעוניינים בכך, וכפי שכותב ההיסטוריון המזרח תיכוני בן המאה ה-10 א-טברי: "החזית הפרסית הייתה בין החזיתות הצבאיות השנואות והקשות מבחינתם, בגלל עוצמת הריבונות של הפרסים, הכוח הצבאי שלהם, עוצמתם והכפפתן של אומות אחרות תחתיהם." לבסוף, היה זה הח'ליף עומר עצמו אשר נדרש לבצע פנייה דתית לאנשיו:

"החג'אז [מדבריות ערב] הוא לא בית עבורכם למעט מקום לחיפוש מזון, התושבים שלו לא שורדים למעט בעזרת זאת. היכן המהגרים האימפולסיביים למען הבטחת האל? צעדו בארץ שאלוהים הבטיח לכם בספר שתהיה שלכם, כי הוא אמר 'שיגרום [לדתנו] לנצח את כל הדתות האחרות'. אלוהים הוא זה שמעניק ניצחון לדתו, מחזק את עוזרו ומתחייב לעמו את ירושת האומות. היכן הם העובדים הצדיקים של האל?"

רבים מהמזרח תיכוניים אכן נענו לדבריו של עומר, והוכיחו את דבריו. עוד מוקדם יותר פגשו הפולשים בקרב בוואיד על הפרת בעיראק כוח פרסי גדול בהרבה, ולפי המקורות שלהם השמידו לחלוטין את הצבא המקומי והרגו 100 אלף מאנשיו בזמן שאיבדו 100 בלבד. בנובמבר 636 פגשו שוב הפולשים כוח גדול המצויד הרבה יותר טוב מהם ב-אלקאדסיה בדרום-מרכז עיראק.

30 אלף הפרסים אשר עמדו מול 7 אלף (כנראה) ערבים זלזלו רבות בכוח הקטן יותר המצויד בנשק וחצים נחותים יותר. "אין לכם לא עוצמה ולא נשק. מה הביא אתכם לכאן? תחזרו אחורה!" הערבים ענו: "לא נחזור. אנחנו לא מסוג האנשים שחוזרים לאחור." הפרסים ביקשו לקבל שליח בכדי שיסביר מדוע פלשו. בתגובה שלחו הג'יהאדיסטים לוחם בשם אל-מוגירה אשר הסביר למפקד הפרסי, רסתם פרגז, אודות דתו, ואמר: "אם תהרוג אותנו, ניכנס לגן העדן; אם נהרוג אתכם, תיכנסו לאש המדורה או שתשלמו את המס". הפרסים עזבו אותו בבוז וחזרו לשורות הקרב.

עם זאת, המלך הפרסי, יזדגרד השלישי, התעניין יותר. הוא הזמין את המשלחת של הערבים לחצרו ושאל אותם באשר לרצונם. כאשר נכנסו הג'יהאדיסטים המחוספסים, עטויי גלימות וסנדלים כפריים ונושאי שוטים, אנשי החצר הפרסיים המבושמים והמפוארים נדהמו באותה מידה שבזו להם. יזדגרד, לעומת זאת, היה בוטה ושאל אותם מדוע פלשו לארצו ולשם מה הם צרכים אותה. אחד מאנשי המשלחת, אל-נומאן אבן מוקרין, סיפר לו בתגובה על הנביא אשר הבטיח הטבות בעולם הזה ובעולם הבא, ואשר איחד את כל שבטי חצי האי ערב, בין אם ברצון או לא. הוא "הורה לנו להתחיל עם העמים הסמוכים אלינו ולהזמין אותם לצדק". "לכן אנו מזמינים אתכם לאמץ את דתנו. זו דת שמאשרת את כל הטוב ודוחה את כל הרע. אם אתה תסרב להזמנה שלנו, עליך לשלם את המס. זה דבר רע, אך לא גרוע כמו האלטרנטיבה; אם תסרב, זו תהיה מלחמה". יזדגרד זעם: "אם לא המנהג שלא להרוג שליחים, הייתי הורג אתכם. אין לי שום דבר בשבילכם". "הפרסים יענישו אתכם בחומרה כדוגמה לאחרים".

אולם אין זה קרה. בקרב אל-קאדסיה הפרסים שוב הובסו באופן טוטאלי. השליטה הג'יהאדיסטית על עיראק הייתה עתה מלאה, והלוחמים שלהם המשיכו לפעול נגד מה שנותר מהאימפריה הסאסאנית של הפרסים ורדפו את הכוחות הפרסיים אל תוך פרס עצמה. עוד ב-636 הם כבשו את הבירה האימפריאלית קטסיפון, נכנסו לארמון הלבן של המלך, החליפו את כס המלכות בבמה, הכריזו על דתם וביצעו שם את תפילת יום השישי.

לאחר כיבוש בצרה, פקד הח'ליף על סגנו אוטבה אבן ע'זוואן להציע לנכבשים את אותן האפשרויות שהציע גם ח'אלד אבן אל-וליד לנכבשים במערכה הקודמת בעיראק: להמיר את דתם, לשלם את מס הג'יזיה באופן משפיל, או למות. כך, הייתה כבר רוב פרס כנועה לג'יהאד. עומר הכריז: "האימפריה של המאגים נכחדה היום ועתה לא תהיה להם שום אדמה לפגוע בנו בכל אופן שהוא". עם זאת, הוא גם דאג להזכיר ללוחמיו שיכולתם להחזיק בטרטוריה שכבשו ויכולתם לכבוש נוספות קשורה ישירות לאמונתם ואדיקותם הדתית. כך גם היכולת להחזיק או לתפוס כוח פוליטי.

אחת האימפריות הגדולות בהיסטוריה נפלה תוך זמן קצר לאחר מספר קרבות בלבד. הסיבות לכך הן קודם כל שהפרסים בדיוק סיימו 10 שנים קשות של מלחמה נגד הביזנטים ועל כן היו מוחלשים מאוד. שנית, בתקופה ההיסטורית הזאת עניין אותם יותר פיתוח מדעים מאשר מסעות צבאיים כמו במאה ה-5 לפנה"ס, ועל כן השקיעו פחות בתחום. אכן, חשוב לזכור שהחלק הארי של המדענים האסלאמיים של מה שקרוי "תור הזהב" היו בפועל פרסים.

מקורות:

Abu Ja’far Muhammad bin Jarir al-Tabari, The History of al-Tabari, State University of New York Press.

Akbar Shah Najeebabadi, The History of Islam, vol. 1, Darussalam, 2000.

 לפוסט המקורי בקבוצת היסטוריה ללא צנזורה , בניהולו של זיו יופה

0
· · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *