המלחמה של איוואן – סקירת ספר (2)

648
המלחמה של איוואן
מחברת: קתרין מרידֵייל, הוצאת עם עובד ספריית אפקים, 2009, 418 עמודים

סקירת הספר מאת יעקב אחימאיר

לא המהלכים הצבאיים, קווי החזית, האסטרטגיה של מצביאי הצבא האדום, נדונים בהרחבה בספר זה, אלא מעקב אחר החייל, הקצין הזוטר, בלחימתם. כאן מוצגים הבטים של מלחמה אכזרית, לא כפי שנראו מחדרי הפיקוד הגבוה, מבעד למשקפות, מנקודת המבט של מפקדי הגייסות. זהו סיפורה של המלחמה מגובה המגף, מגובה אבזם-החגורה, לא משולחן המפות. והלא גם אנחנו, אזרחי המדינה, מתוודעים אט אט לחיילים הללו, אשר בזקנתם הגיעו גם אלינו מברית המועצות, ואחת לשנה הם, הווטראנים, צועדים ברחובה של עיר, חזותיהם נפוחים בצדק מגאווה, והם צועדים שחוחים, לא רק מחמת גילם, אלא גם מעומס המדליות והצל"שים שהוענקו להם על השתתפותם במלחמה. את סיפורם מספרת מרידייל. אלה מיליוני חיילים – כולם "איוואן" – שגדלו ובגרו על ברכיה של המהפכה הבולשביקית, ומצביאיהם עוד הספיקו לחוות את שלהי שלטון הצארים ואת מלחמת האזרחים שלאחר המהפכה. הם ידעו על ה"לבנים", מתנגדי המהפכה, ועל מצדדיה ה"אדומים". וגם אם שמו של מייסד הצבא האדום, טרוצקי, הגולה הדחוי שנרצח הרחק במקסיקו שנה לפני פרוץ המלחמה בחזית הרוסית לא היה ידוע כל כך, הרי כולם-כולם ידעו את שמו של שולח רוצחו, סטאלין, המצביא העליון. הם ידעו, ושנאו, את משטר-האימים שסטאלין הנהיג בבית. הם סגדו – ושנאו. ואכן, וזהו ציטוט, "היו (לוחמים) שעדיין חלמו להיכנע (לצבא הגרמני). האשליה שבסופו של דבר יתברר שהפאשיזם אינו נורא יותר לסלאבים מהמשטר של סטאלין, היה בה מן הפיתוי לחיילים הרעבים והמותשים האלה", מציינת המחברת.

הפיתוי של "איוואנים" רבים היה להיכנע. מדוע? כי בעורף הם הותירו משקים שיתופיים שבעבר היו בחזקת הפרט, לא בחזקת הכלל (זו גם היתה מלחמה שבה דור שלם נפגש עם הקפיטליזם, לראשונה מאז הופל שלטון הצארים), וכמובן החיילים ידעו על משטר-האימים, על הגולאגים, הממתינים גם להם: כי חלילה להם אם ישובו הביתה מן החזית והם נושמים, ולא יסיימו את המלחמה כגוויות בקבר אחים אי שם. ועל כן היו מחשבות של עריקה אל קווי האויב הגרמני. ועל כן, כפי שמתואר בספר, סוכני המשטרה החשאית עקבו, ריגלו ממש, אחר החיילים, אחר מוצא פיהם, כדי לחשוף גילויים של אי נאמנות, אם לא בפה, הרי אפילו בלב, אפילו במחשבה.

והיו גם יחידות מיוחדות שתפקידן היה לקטול את העריקים, לקטול כל סממן, ולו הקלוש ביותר, של בגידה אפילו לפני התממשותה. "איוואן" היה אפוא בעת ובעונה אחת גם מי שמוכן להקריב את חייו למען המולדת, וגם מי שעומד לבגוד בה. אבל הרי אותה דמות חצויה התגלמה באישיותו של סטאלין, על כל המשגים שעשה. הוא הרי לא היה איש צבא מיומן. ועם זאת, וכך אנו קוראים בין השורות של הספר, מצביא-הניצחון, עד כדי מסקנה, בעקבות הקריאה – בספר שלא הוכתב מלמעלה, כמובן – כי אלמלא סטאלין, ייתכן שברית המועצות היתה נכנעת לאויב הגרמני. הנה תיאור מופלא שכתבה המחברת על השניות שבדמותו של סטאלין בימי ראשית המלחמה: "המבוגרים לא סלחו מעולם על הבגידות של שנת 1929, על ייסורי העוני והאובדן. ועכשיו סטאלין מאכזב אותם שוב. ואולם הצעירים, והמיליונים שראו עכשיו באור חדש את העולם שלהם, לאחר שחבריהם נהרגו לנגד עיניהם, השתוקקו למעט נחמה עם סיומו של החורף. זה התהליך שבאמצעותו הפך המנהיג לסמל של הערצה, הדמות הקבועה היחידה שהבטיחה הצלה נשארה חזקה… ובעצם הוא ייצג את גן העדן האבוד הזכור מעולם שנעלם. הוא היה קמע, שם, שהיו שתיעבו אותה בחדרי חדרים. ואולם בחשכה הזאת מוטב היה למצוא משהו להאמין בו ובלבד שלא למות בצער ובבדידות מוחלטת". איזה ניתוח היסטורי, פסיכולוגי-קיבוצי, מופלא ממש, של הקמע, סטאלין שמו. זו הדואליות שבדמותו של סטאלין, בעיני ה"איוונים". הקמע שלא נסדק גם לאחר המלחמה, לאחר הניצחון.לס

לסקירה המלאה של יעקב אחימאיר

1
· · ·

תגובות

  • מלחמתו של איוון כולל סקירה שת חלקן של נשים בצבא ואת מסכת ההטרדות, האונס והסקסיזים שנאלצו לעבור בשירותן הצבאי, למרות השוויון המגדרי לכאורה.

    שמעון גילר 1 במאי 2021 9:08

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *