המהפכה החקלאית של שלהי ימי הביניים

145

מאת : סיון ירט , דוקטורנט להיסטוריה

Sivan Jeret

בצילום הפתיחה : חריש עם מרחשה הרתומה לסוס עם רתמת צוואר; תיאור חודש אוקטובר מספר השעות העשירות מאוד של הדוכס ברי

לפני כמה ימים כל העולם חגג את ליל כל הקדושים כחג המציין את הסתיו, אז הינה כמה מילים על המהפכה החקלאית של שלהי ימי הביניים

עבור החקלאים (בימי הביניים וגם בימנו אנו) תקופת הקיץ והסתיו הינה העסוקה ביותר במהלך השנה – במקביל לעבודה הקשה, התקיימו פסטיבלים הקשורים אל פעולות החקלאות. זמן קציר המספוא הלך יד ביד עם חגיגות היפוך הקיץ (Solstice) ב-21 ביוני; תקופת גז הכבשים נעשה בזמן ירידי הצמר בחודש יולי; קציר החיטה במקביל לחגיגות מלכת הקציר (באנגליה); בציר הענבים נערכו בזמן ירידי היין השונים בחודש ספטמבר; החריש והכנת החלקות לחורף ולעונה הבאה במהלך חודש אוקטובר.

פסיפס הינטון סנט. מרי (Hinton St Mary) מהמאה הרביעית לספירה בעיר דורסט באנגליה, מקור ויקיפדיה באנגלית

הפסטיבלים אפשרו מנוחה משגרת העבודה הקשה והם אפשרו לקהילות השונות, אפשרות להיפגש ולחזק קשרים חברתיים (כמו: חתונות ועוד) – במקרים רבים, כל קהילה הציגה את תוצרתה ואלו משכו סוחרים. הפסטיבלים והחגיגות, ביסודם, הם חגיגות פגאניות, שעם הזמן הן קיבלו משמעות נוצרית.

בתחילת דרכה הנצרות התבססה, על אוכלוסיית השוליים של החברה העירונית הרומית (עניים, עבדים משוחררים, נשים ועוד). הנצרות קסמה לאוכלוסייה זאת, אם בשל מסר הגאולה שהיא נשאה ואם בזכות תחושת ההשתייכות לקהילה. למרות הרדיפות (כמו: בתקופת הקיסר דקיוס), הנצרות עשתה נפשות גם בשורותיה של האריסטוקרטיה הרומית; ולראייה: ערב קרב גשר מילביוס, ניתן היה למצוא נוצרים בפמלייתו של קונסטנטינוס הגדול [1].

קציר החיטה עם מגל על ידי גברים תיאור חודש אוגוסט בכתב היד של המלכה מרי (Queen Mary Master) מקור הספרייה הבריטית (The British Library)

זה היה אקט של מרידה, אם בשל התערבות המרכז האימפריאלי בהתנהלות של הכנסיות המקומיות והפיכתן למינות; ואם בשל ההעלמות הלגיונות הרומאים מהמחוזות הכפריים אל המרכז האימפריאלי והחדירה של בני השבטים הגראמניים – גם, תרמה לחזרה אל הפגאניזם; חזרה זו, אפשרה למיתוסים מהתקופה הפרה רומית, לעלות אל פני השטח.

לדוגמא בסיפורי המלך ארתור (במחזור הסיפורים הקנונים שנכתבו במאה ה-15 על ידי סר תומאס מלורי), ניתן להבחין באלמנטים שנשארו מהמיתולוגיה הקלטית בריטית – כמו: החזרת חרבו של ארתור (אקסקליבר) אל הגבירה באגם מנהג המזוהה עם העולם הקלטי. על פי הממצא, שהועלה מנהרות שונים באנגליה, הוא הפסיק רק במאה ה-14. מחזור הסיפורים של המלך ארתור, מכתב עם המיתוס הגראמני ביוולף (Beowulf), המשתמש בחרב קסומה בשם 'חרוטינג' (Hrunting), נגד אמו של גרנדל (Grendel) בקרב מתחת לאגם.

הנזירות לקחה על עצמה את המשימה של ניצור המרחב הכפרי – עבורה המרחב הכפרי, נתפס כשממה (רוחנית) ומקום חסר תרבות (נוצרית). זו היתה קריאת הקרב של הנזירות, שרצתה להציג את עצמה כ'אליטה צבאית' הנלחמת בצבאו של ישו. הדים לתפיסה זו, אפשר למצוא בכתבי יסוד של מנזרים רבים. כתבים אלו מתארים את המאבק להכניס את האיכרים, שנתפסו כ'אזרחים' (הפרשנות השנייה של המילה פגאני) תחת כנפיה של הכנסייה – למרות שהם היו כבר נוצריים.

משבר המאה השלישית שינה את פני האימפריה הרומית, לא רק את הרכב האוכלוסייה בשל נדידת העמים – היא גם את סוג האוכלוסייה. שינוי נוסף היה המעבר מחברה אורבנית לחברה אגררית. המציאות בחלק המערבי של האימפריה, היתה שתאי השלטון האורבניים נהרסו ורק הגרעינים האורבניים של העיר שמרו על חיותה; ובמקומה עלתה התרבות הכפרית – בעוד שהמזרח שמר על האופי האורבני שלו.

בין הסיבות לתופעה זאת: נטל המיסים והרס מערכת הכבישים של האימפריה ועוד. כל אלה הובילו לירידה בביטחון האישי, בערים ובדרכים המובילים אליה – והתוצאה היתה הניתוק של העיר מהעורף הכפרי שלה. סיבה נוספת להרס התאים האורבניים, הינה הקריסה של החקלאות הרומית. עיבוד אינטנסיבי של הקרקע הביא לדלדולה ולכן, היא לא יכלה להניב את התוצרת הנדרשת להזין את הערים הרומיות. הפגיעה בתזונה של החברה הרומית, הגבירה את החשיפה של התושבים למחלות ולמוות.

חריש עם מחרשה שרתומה לזוג שוורים אחד ליד השני, עם רתמת כתף; מקור הבלוג Grace for the Race.

קהילות הכפריות היו קהילות מבודדות, המכונסות בתוך עצמן והן חיו על התוצרת החקלאית שלהן. מרביתה של האוכלוסייה הכפרית היתה צמיתה (Serfs), שנדרשה להעניק מספר ימי עבודה (במהלך החודש) בנחלות האדון (הסניור) – בנוסף על עיבוד חלקת הקרקע שהושכרה לה על ידי הסניור (אם בתחילה עבור חלק מתבואה ולאחר מכן עבור כסף) – יתר האוכלוסייה, התבססה על איכרים חופשיים בעלי נחלות אישיות.

שיטת עיבוד הקרקע, בתקופת ימי הביניים, כמעט ולא השתנתה מהתקופה הרומית. מחזור הזרעים התבסס על מחזור של שתי חלקות, בו חצי שדה נזרע בתבואת חורף (חיטה, שעורה, שיבולת שועל ועוד); והחלק השני הושאר לגידולי בר שנאכלו על ידי בעלי חיים של האיכר (דבר שהעניק רמה מסוימת של דישון לאותן חלקות).

זה היה מחזור זרעים קצר עבור החלקות ובמרבית המקרים, הוא לא העניק לאדמה את הזמן הנדרש להתאושש ולכן, במקרים רבים, אדמות רבות בכפרים נעזבו וננטשו (דבר שעולה מסקרים ארכיאולוגיים שונים ברחבי אנגליה).

התפריט התזונתי של האיכרים בתקופה זו, התבסס על דגנים, ירקות ושורשים ופירות וגרגרים מהיער. הבשר סופק בעיקר מחיות הבית והוא נצרך, לעיתים נדירות בעיקר בתקופת החגים. בשל החשיבות של התוצרת של בעלי החיים הללו לכלכלה של המשפחה מחד ומאידך, התפריט הכנסייתי (במיוחד בתקופת צום הלנט). מקור נוסף של בשר בתקופה הזו היו דגי הנהר המתוקים (בשל קושי רב בהובלת דגי הים באותה תקופה), אבל מהאיכר נדרש לקבל מהסניור המקומי אישור כדי לדוג בנהר.

החל מהמאה ה-11 ועד לאמצע המאה ה-14, אפשר להבחין במהפך הדמוגרפי באוכלוסיית אירופה והסיבה נעוצה, בשלוש מהפכות חקלאיות (שחלקן התחילו בתקופה הקרולינגית).

המהפכה הראשונה, המעבר מרתמת עול (כתף) לרתמת צוואר, שאפשרה לרתום סוסים למשאות כבדים (כמו: המחרשה הכבדה, כרכרות ועוד) – תוך התייחסות לכושר הנשיאה של הסוס, גדול יותר מזה של השור. רתמת הכתף, שתוכננה לרתימת שוורים ולכן היא לא התאמה לאנטומיה של הסוסים; היא לא אפשרה לסוס לנשום מחד ומאידך, הרתמה חייבה את הסוס למשוך את העגלה בעזרת הכתפיים שלהם ולא לדחוף (כמו עם רתמת הצוואר).

המעבר לרתמת הצוואר, אפשרה את הקשירה של בעלי חיים בעזרת יצול (Whippletree). דבר, שהגדיל את חלוקת המשקל בשל העבודה שלא נדרש לזווד בעלי החיים רק בצורה מזווגת (עם רתמת העול) אלא היה ניתן לזווד את בעלי החיים בצורה טורית; דבר שהגדיל את הטווח הפעולה של החקלאים.

המהפכה השנייה, היתה נטישת המחרשה הקלה ומעבר למחרשה הכבדה. המחרשה הקלה נבנתה מעץ, לכן היא לא יכלה לחרוש את האדמות הכבדות של צפון אירופה והיא נרתמה לשוורים ברמת עול (או כתף) – דבר שמנע עיבוד של תאי שטח גדולים. המחרשה הכבדה יצרה תלמים עמוקים יותר מהמחרשה הקלה, בשל להב הברזל שהותקן בה; עזרה להפצת החקלאות באדמות הרטובות של צפון אירופה (במיוחד באדמות ביצה ויערות מבוראים). מחרשה זו נגררה על ידי סוסים וכדי להקל על חריש בקו אחיד וישר, נוספו למחרשה גלגל או שני גלגלים.

המהפכה השלישית והחשובה מכולם, היתה המעבר למחזור של שלושה שדות, בו החלקה מחולקת לשלוש – חלק אחד התבסס על זריעת תבואות חורף (כמו: חיטה, שעורה, שיבולת שועל ועוד); באביב חלק אחד נזרע בקטניות (כמו: אפונה, עדשים, שעועית ועוד), לגידולים אלו, יש ערך תזונתי גבוה מחד ומאידך הם נתפסים כמדשנים טבעיים; והחלק שלישי אינו נזרע, והחיות משק הבית רועות עליו – דבר שאינו מביא לדילול הקרקע, אלא מעשיר אותה.

על שלוש המהפכות הללו, חשוב להוסיף את השימוש בטחנות מים או רוח, אלו היו אמצעים מכאניים, שעזרו לנזק אדמות ביצה (דבר שהגדיל את השטח החקלאי שעובד) וגם הקל, בפעולות חקלאיות (כמו טחינה של החיטה לקמח) שבעבר לקחו זמן רב יותר.

מהפכות אלו הביאו להגדלת ההיצע החקלאי ויצירת השווקים החקלאיים מחד ומאידך, הן שימשו כאחד הגורמים של דחיפה ומשיכה אל העיר. החידושים הללו אפשרו את הגדילה הדמוגרפית של אירופה ואת הצמיחה המחודשת של המסחר הפנים אירופאי והם הניחו את היסודות ליצירה של מערכות המסחר המודרניות; אם על ידי היצירה של השווקים המתמחים, היצירה של חוזי המסחר המודרניים ועוד.

הפסטיבלים הכפרים שהתבססו על המסורות הפגאניות היוו את הבסיס לחידוש המסחר, לו רק בשל הקביעות העונתית שלהם; גם בשילוב עם תנועת השלום האלוהי שהחלה במאה ה-10 ועד המאה ה-13, שהחזירו את תחושות הביטחון בדרכים ואלו אפשרו את הפריחה המחודשת במסחר.

גידול אוכלוסייה, היה אחד הגורמים לדחיפה של אנשים מהכפר לעיר; גידול שייבלם בתקופת המוות השחור – לאחריו, אירופה תעבור שינויים חברתיים מהותיים; החל משיטת הצמיתות, הממשל, הכנסייה ועוד.

[1] אביעד קליינברג. הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה. תל אביב, 1995, ע' 50.

מקור וקרדיט לסקירה : הפוסט של סיון ירט בקבוצת הפייסבוק אתנאום : תרבות , היסטוריה , דתות ואמנות

גבירת האגם מספרת לארתור על אקסקליבר אוברי בירדסלי (Aubrey Beardsley‏), שלהי המאה ה-19, מויקיפדיה.
0
· · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *