הימים הנוראים של פלוטניצה: השואה שלפני השואה

282
השבוע לפני מאה שנה שלח גנרל רוסי-פולני מסר חד משמעי ליהודי מזרח אירופה: כאן אין לכם עתיד • מלחמת השמד נגד היהודים התחוללה בכל מערב רוסיה המתמוטטת • היא כמעט נשכחה מן הזיכרון, אבל שיטותיה, האידיאולוגיה שלה ומספר קורבנותיה הקדימו את השואה ב-20 שנה ורמזו על הבאות

עיקרי דברים מתוך המאמר של  יואב קרני , ספטמבר 2020 , עיתון גלובס

בצילום למעלה : הגנרל הפולני אוקראיני בולאק באלחוביץ שהיה אחראי לפוגרומים רבים ואכזריים ביהודים.

בימים הראשונים של חג הסוכות תרפ"א, אוקטובר 1920, בדיוק לפני מאה שנה, פרצו גברתנים מן המיליציות של הגנרל הפולני סטניסלב בולאק-באלאחוביץ אל ביתו של יוסף לייב פיבובוז, הקברן של פלוטניצה. יוסף לייב היה כבן 70 שנה. הם גררו אותו אל אחד משלושת בתי הכנסת של העיירה, ותלו אותו מן התקרה, סמוך לארון הקודש.

בין 1918 ל-1921 התחולל רצח-עם לכל דבר. בפעם הראשונה בתולדות אירופה, צבאות סדירים, וכמובן גם לא סדירים, עסקו בהשמדה שיטתית של אוכלוסייה יהודית. מאות קהילות יהודיות נחרבו. אף כי אין לנו היסטוריה מלאה ומוסמכת של רצח היהודים, הערכות מעמידות את מספר הטבוחים על 50 אלף עד 200 אלף. עשירית מיהודי אוקראינה נכחדו. מאות אלפים נפגעו פיזית, בין אם זה בפציעה, בגדיעת אברים, או באונס. בין הנשחטים היו אלפי ילדים.

דם יהודי עמד לזרום באירופה 20 שנה אחר כך בכמויות שלעומתן החוויר כל טבח קודם. אבל חלק מן האקטים של רצח היהודים לפני 100 שנה היו שווי-ערך כמותיים של השואה. בעיר אחת באוקראינה, פאסטוב, נשחטו בתוך שלושה ימים 1,500 יהודים. זה מעמיד את פאסטוב בשורה אחת עם האקציות של האיינזצגרופן, יחידות המוות הניידות של האס.אס, במהלך השואה.

לפחות חלק מן ההיסטוריונים אמנם רואים במאורעות ההם הקדמה לשואה, לא רק במובן המכאני של השמדה המונית, אלא גם במובן הרעיוני. במרוצת מלחמת האזרחים הרוסית, שנאה פרימיטיבית רבת-דורות ליהודים התמזגה עם שימושים פוליטיים מודרניים.

הכול השתמשו בה להצדקת מעשיהם: קציני "הצבא הלבן" (כך נקראו המתנגדים העיקריים של מהפכת 1917), האטאמאנים הקוזאקיים, הלאומנים האוקראיניים, האנרכיסטים "הירוקים", המיליציות הפולניות; אפילו "האדומים", אם גם במידה פחותה בהרבה. הכול החזיקו את "היהודים" אחראים לקריסתה הרת האסון של המדינה הרוסית. מתנגדי האדומים הצביעו על נוכחותם הניכרת של יהודים בקו הראשון ובקו השני של ההנהגה הבולשביקית (אם כי היו הרבה יותר יהודים במפלגות שמאל שהתנגדו לבולשביקים).

"הלבנים" מגלים את "החיידק היהודי"

"הם תמיד שטמו את היהודים", כותב פיטר קנז, היסטוריון של מלחמת האזרחים הרוסית. "עכשיו, האנטישמיות שלהם הגיעה אל ממדים פתולוגיים… היא נולדה מן הצורך להסביר, פחות לאחרים ויותר לעצמם, מדוע המהפכה התחוללה.

"הקצינים הריאקציוניים הטילו את עיקר האחריות על היהודים הנוכריים. הם היו המיקרובים, שהרסו את המבנה הפוליטי הבריא של רוסיה הישנה… האנטישמיות לא הייתה רק מרכיב בהשקפת עולמם; היא הייתה הציר. היא, והיא לבדה, אפשרה להם להבין את התוהו-בוהו שסביבם. במובן הזה, לפחות, הקצינים הלבנים היו מבשרי הנאצים", כותב קנז.

הוא מצטט שם דוח, שהוגש ב-1919 לשירות החשאי של הצבא הלבן, אשר בשיא כוחו שלט בחלקים ניכרים של דרום רוסיה ואוקראינה, ואיים על מוסקבה עצמה. בעל הדוח כותב: "הכרח הוא לנטרל את המיקרוב – את היהודים… כל זמן שהיהודים יורשו לעשות את מעשיהם המזיקים, החזית תעמוד תמיד בסכנה".

שימוש הלשון הזה, המזהה את היהודים כ"מיקרוב", נעשה אחר כך לחם חוקם של הנאצים. 

האנטשימיות של מפלגת הקדאטים הרוסית

זה קרה במיוחד במפלגת הקאדטים. היא הייתה הרוח החיה במהפכת פברואר 1917, שהפילה את הצאר, והחליפה אותו בממשלה פרלמנטרית קצרת ימים. הקאדטים היו ליברלים, ותמכו ברפורמות. הם אמנם היו פטריוטים רוסיים, אבל נזהרו מפני לאומנות.

שנתיים וחצי אחר כך, נובמבר 1919, בקעו קולות אחרים בהחלט מוועידת הקאדטים בעיר חרקוב. בוויכוח על "השאלה היהודית", הצירים קראו ל"תשובות חדשות" על השאלה הישנה. הם היכו על חטא שלא היו לאומנים די הצורך, הם הטילו על היהודים את האחריות לייסוריהם שלהם, דרשו מהם לטהר את שורותיהם ממהפכנים ומשמאלנים (בהנחה המסולפת שהיתה רשות יהודית מרכזית, והיא יכלה לאכוף את רצונה). במיוחד, היהודים נתבעו לציית ללא עוררים.

ההיסטוריון היהודי-רוסי הבולט אולג בודניצקי, שהרבה לכתוב על התקופה הזו, מצטט את אחד הצירים בוועידת הקאדטים, ששמו היה קויאנדר. הוא הוציא את המרצע מן השק. "צבא המתנדבים (זה היה שמם הרשמי של הלבנים) צועד על אהבתו לרוסיה ועל שנאתו ליהודים", אמר קויאנדר. "אם תקרעו מידי הצבא את שנאת היהודים, תתעורר הסכנה שגם אהבת רוסיה תיקרע מידיו".

"רוסיה כולה נפלה לפוגרום"

מלחמת האזרחים הרוסית, צריך להטעים, עלתה בחיי הרבה יותר רוסים מיהודים, מה שהביא רוסים רבים לטעון כי "רוסיה כולה נפלה קורבן לפוגרום", וממילא גורלם של היהודים לא היה גרוע מזה של אחרים. ואמנם, לנין הנחה את פקודיו לחסל מעמד חברתי שלם: מלוא המעמד של בעלי רכוש ברוסיה. מלחמת השמד הייתה לבולשביקים עם המעמד הבינוני, שהוא חוט השדרה של כל חברה מודרנית. מטרתם הייתה להרוס מן היסוד, כדי לבנות חברה חדשה. הם עשו כן בהצלחה מקפיאת דם.

בין המחסלים היו שמות יהודיים מפורסמים, כולל תלייניה של משפחת המלוכה (היא לא נתלתה כמובן, אלא נורתה). היהודים האלה היו רחוקים מכל זיהוי עם מורשתם. התווית של "מהפכה יהודית" הייתה זדונית ומופרכת. אבל עצם נוכחותם הקלה על מצדיקי האנטישמיות הרצחנית לאפיין את המהפכה כקנוניה יהודית רב יבשתית נגד העם הרוסי.

גנרל בלחאוביץ עם קציניו , הרגו אלפי יהודים בפוגרומים

זיהוי הבולשביזם עם "היהדות הבינלאומית" נמתח מאותו הזמן כחוט השני במחשבה הפוליטית וברטוריקה של הימין האירופי.

המשטרה החשאית של הצאר, האוכראנה, זייפה את ׳הפרוטוקולים של זקני ציון׳ בשנים הראשונות של המאה ה-20. אבל תפוצתם הייתה מוגבלת מאוד, גם ברוסיה, גם בחו"ל. צורכי התעמולה של הצבא הלבן במלחמת האזרחים העניקו עדנה לפרוטוקולים. הגרסה המקורית וגרסאות-בנות שלה קיבלו מקום של כבוד בעלוני הלבנים ובכרוזיהם. עדות-ראיה אחת מן הימים ההם מתארת את המנהיג העליון של הלבנים, אדמירל קולצ׳אק, שבסיסו היה בסיביר, יושב בקרון הרכבת שלו ומתעמק בעותק של הפרוטוקולים.

"הלבנים" פוגשים את היטלר

הלבנים נחלו את תבוסתם הסופית בתחילת 1921, והתפזרו לכל רוח. רבים מהם גלו לאירופה. הם נפוצו על פני כל היבשת, מוורשה עד ברלין ועד פאריס. הם מילאו קרנות רחוב באיסטנבול ובבלגרד. אחדים הגיעו גם ליבשת אמריקה. הם הפיצו את גרסתם על מלחמת האזרחים, ואגב כך הם הפיצו את כתבי הפלסתר שלהם על היהודים.

היסטוריונים אחדים סבורים, שהם הציגו את הפרוטוקולים של זקני ציון לראשוני הנאצים בגרמניה; ושהיטלר עצמו פיתח את העניין הכפייתי שלו ביהודים רק בעקבות שיחה עם אחד מדוברי הלבנים, שאיתו נפגש במינכן ב-1919. התאוריה הזו שנויה במחלוקת, אבל אין כל ספק שהיה קשר הדוק, לפחות לזמן מה, בין הלאומנים הגרמניים ללאומנים הרוסיים. לפי חוקר אחד, הטוען הגולה לכתר הרוסי, הדוכס הגדול קיריל, דודנו של אחרון הצארים, העניק סובסידיות להיטלר (מייקל קלוג, "השורשים הרוסיים של הנאציזם").

להמשך המאמר של יואב קרני בעיתון גלובס

ראו גם :

הרפובליקה הפולנית השנייה והפוגרום בקאמין-ק – Kamin-Koshirsky

ראו גם :

'מפעל לאומי זה אי־אפשר להעמיד על החמלה והרחמים': תגובתם של היישוב והתנועה הציונית לפוגרומים באוקראינה בשנים 1918-1920 ,

ברוסיה גורשו בעת מלחמת העולם הראשונה  מאות אלפי יהודים מאזורי הגבול אל פנים רוסיה , תוך סבל , עקירה והרס של המסגרת הציבורית היהודית . אחר כך באה מהפכת פברואר , שביטלה את תחום המושב ופתחה אפשרויות חדשות בפני היהודים . אך עוד בטרם הספיקו להתאושש מן הנפלאות אשר חזו עיניהם , וכבר התחוללה המהפכה הבולשביקית , ובעקבותיה מלחמת האזרחים ברוסיה . הפוגרומים שבאו עם הצבאות הלבנים , ובמיוחד עם חילותיו של פטלורה בדרום רוסיה , היו מן הקשים שבפוגרומים עד אימת השואה , מבחינת היקפם והפגיעות בנפש שגרמו . התמוטטות השלטון האוסטרי בפולין , יחד עם התקוות הלאומניות 

גנרל בלאחוביץ וחייליו אחרי פוגרום בעיירה יהודית 1918

הטבח שהתחולל ביהודי אוקראינה בתקופת מלחמת האזרחים היה אחד האירועים האלימים והאכזריים בהיסטוריה של העם היהודי מאז ימיו של בוגדן חמלניצקי בשנים ת"ח ות"ט (1648-1649 )באוקראינה. יהודי מערב אירופה ויהודי ארצות הברית הבינו את גודל האירוע והשעה ונחלצו לעזרת הניצולים. הם הושיטו להם עזרה חומרית ונפשית, ופעלו בזירה הדיפלומטית כדי למצוא פתרון לעשרות אלפי הפליטים היהודים שבאחת איבדו את רכושם ואת ביתם. זו היתה תגובה נמרצת והחלטית, שהעידה על ערבות הדדית ועל סולידריות יהודית כלל עולמית.

ערב רב של חיילים מצבאות שונים ואינטרסים מנוגדים נלחמו זה בזה, והיו לחלק בלתי נפרד מהנוף האוקראיני של תקופת מלחמת האזרחים: הלאומנים האוקראינים בראשות פטליורה; גדודי פרטיזנים אוקראיניים שכרתו עמו בריתות, הצטרפו אליו ובגדו בו; חיילי הצבא האדום; חיילים פולנים שחברו אל פטליורה; גרמנים בעלי בריתם של האוקראינים ואחר כך גם אויביהם; חיילי הצבא הלבן בפיקודו של דיניקין; והאוכלוסייה המקומית, שחברה אל כל מי שנלחם בבולשביקים. הדבר היחיד שאיחד את כל הכוחות הלוחמים היה השנאה ליהודים והרצון לפגוע בהם. את 40 אחוזים מהפוגרומים ביצעו כוחותיו של פטליורה ובעלי בריתו; 25 אחוזים מהם איכרים וכנופיות מקומיות; 17 אחוזים — הצבא הלבן בראשות דניקין; 8 אחוזים — הסובייטים; ו–10 אחוזים ביצעו הצבא הפולני וצבאו 3 של האטמן גריגורייב. מספר הנרצחים בפוגרומים הוא סוגיה שנויה במחלוקת. כבר בשנות העשרים נעשו כמה ניסיונות לאמוד במדויק את העיירות שחרבו ואת היהודים שנרצחו. מספר הנרצחים נע בין 30,000 קרבנות בהערכות שמרניות ל–200,000 יהודים בהערכות מרביות.

Funeral of a man killed during the pogrom in Ivankiv (today: Kyiv oblast), 1919. YIVO archives

אליאס חפץ, שהיה בתקופת מלחמת האזרחים יושב ראש ועד הסיוע הכלל אוקראיני, שפעל בחסות הצלב האדום, מסר בספרו 'שחיטת היהודים באוקראינה ב–1919 'שמספר הנרצחים גדול בהרבה מהמצוין בדו"ח. לדבריו, לא הובאו בחשבון יהודים שנרצחו בכפרים קטנים או יהודים שנסו מביתם והוכו ונרצחו ביערות, בדרכים ובתחנות הרכבת, וכן לא נספרו יהודים שהושלכו מאניות לנהרות אוקראינה ואלה שמתו ברעב וממחלות. את מספר נרצחי הפוגרומים העריך חפץ בכ–120,000. אליעזר דוד רוזנטל העריך את מספר הנרצחים ברבע מיליון!!.

בז'יטומיר התרחשו שלושה פוגרומים, כל אחד אכזרי ואלים יותר מקודמו: שניים בחודשים ינואר ומרס 1919 ואחד ביוני 1920.י13 קהילת ז'יטומיר לא רק נשדדה ונבזזה, אלא הפורעים גם התעללו בכ–400 מיהודי העיר לפני שרצחו אותם: ]…[ הקוזקים התפרצו אל המעונות, חדרו אל המרתפים, סחבו את היהודים שנפלו בידיהם והרגו אותם בלי חמלה. מבית החולים הוציאו הקוזקים שבעה יהודים והובילו אותם אל הנהר טעטערוו. שם הרגו אותם ביריה ]…[ הנהר מנענע בגליו את היהודים הנטבעים ]…[ בבית הקברות, בחדר המתים, מונחות צבורות שורות, שורות של גופות מקרטטות. הקרובים של הנהרגים עוברים בסך להכיר את ההרוגים. עם הקבורה צריכים לחכות. כך היתה הפקודה. ובין כך ריח–תעוב מהפגרים הנשחטים מתפשט בעיר. הריח הרע התקים במשך שמונה ימים ]…[ בבית–הקברות שוכבות נשים צעירות בבטנות מרוטשים, שדים כרותים, ערמות של גופות נתערמו זו על גב זו, טורים של ברחוב הקיובי ראה סליבורדסקי ילד חי יונק שדי אמו המתה…14 ראשים, גופות… אצל הגופות של ההורים מונחות גופותיהם של ילד..

יהודי פינסק אחרי פרוגרום 1919

אחד המאפיינים של הפוגרומים באוקראינה היו מעשי האונס ההמוניים בנשים היהודיות בהיקף שהחברה היהודית לא הכירה בעבר. ה'סופות בנגב' (1881-1882 ) עמדו בעיקר בסימן של שוד, ביזה והרס. בפוגרום קישינב (1903 ) נאנסו על פי העדויות נשים, ובפוגרומים של 1904-1906 בדרום רוסיה נרצחו כ– 3,000יהודים, אבל לא ידוע על מעשי אונס המוניים וניצול הפוגרומים לתקיפה מינית של נשים יהודיות. הפוגרומים בתקופת מלחמת האזרחים היו אכזריים הרבה יותר, וכל הצבאות הלוחמים עינו ואנסו נשים יהודיות רבות:

מקום מיוחד תופסים בפרעות של צבא המתנדבים אנוסי נשים. בכל הפרעות הקודמות לא נאנסו הנשים במספר רב כזה ובאכזריות איומה כזו. לא היה אף פוגרום אחד שהפרועים המתנדבים לא טמאו בנות ישראל. יש עירות, שבהן נאנסו ממש כל הנשים למקטנה ועד גדולה. גיל הנשים — בין זקנה מופלגת ובין ילדות רכה — לא שמש תריס מפני הנבלה. מתוך התבהמות גסה והשחתת–דרך מפליאה יש שהיו מאנסים זקנה בת ששים ובו במעמד טמאו ילדה בת עשר. היו מקרים, שאנסו זו בצד זו אם ובתה ונכדתה. אנסו לעין הבעלים, האבות והאחים. מי שנסה להגן על העלובות התחייב בנפשו. היו הרבה מקרים של אנוס בצבור: כמה עשרות חיילים וקוזאקים ענוי או שדעתה נטרפת עליה.17 מתעללים באשה אחת.

אלתר דרויאנוב, שאת הכרך השלישי של כתב העת רשֻמּות: מאסף לדברי זכרונות לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל שראה אור בברלין ייחד לפוגרומים, נגע בהרחבה באונס הנשים.

להלן כמה עדויות מהרשימה 'צרור של פרוטוקולים' כמו שפרסמן דרויאנוב: בעשרים ושמונה ביולי — מספרת ס…ש…, אלמנה, בת עשרים ושמונה, פועלת בבית חרושת — התחילו באים לחצרנו קוזאקים וכולם שדדו וגזלו. אחת השכנות הרוסיות הזהירה אותנו, את הנשים היהודיות שבחצרו, שהקוזאקים מתכוננים לבוא בלילה כדי להתעלל בהן. לפיכך ברחו כל הנשים ורק אני היחידה לא יכולתי לעזוב את ביתי מפני ילדי שהיה חולה במלחת האדמת. אלמנה, אם לילד חולה, עניה ומדוכאה — האמנתי, שאעורר עלי את רחמי האכזרים — ונשארתי בבית. ובלילה פרצו אל חדרי שלושה קוזאקים ושברו והרסו את כל כלי ולקחו את החפצים היקרים ביותר ואחר כך ידיהם, בכיתי, התיפחתי… התעללו בי, ענוני וזהמוני. אנסוני… לשוא היו כל תחנותי, שהתחננתי לפניהם לבל יגעו בי . לשוא נשקתי את ידיהם בכיתי, התיפחתי… התעללו בי, ענוני וזהמוני.

קורבנות הפרוגרום היהודים בקייב 1920

שאלת אלפי הנשים האנוסות נעשתה באוקריינה לפרובלימה לאומית תיאורים קשים אלו אינם רק עדות מזעזעת מתקופת מלחמת האזרחים, אלא גם סוגיה מגדרית שמיעטה ההיסטוריוגרפיה לעסוק בה. למעשי האונס ההמוניים נגד הנשים היהודיות היו השפעות חברתיות ומוסריות מרחיקות לכת. האלימות נגד נשים היתה ממכלול אסטרטגיה של פגיעה ביהודים, שהיתה רחבה הרבה יותר מהיותם קבוצה אתנית נבדלת באוקראינה. הרוצחים שדדו, בזזו שרפו ורצחו, אבל הפגיעה ביהודי לא יכלה להיות שלמה בלא חילול גופן ונפשן של אשתו ובנותיו. בעשותם את אותם מעשים מחרידים השלימו הרוצחים את מלאכתם. הם לא רק רצחו יהודים והביאו לידי הכחדתם מאדמתה של אוקראינה, אלא בד בבד גם אנסו את נשותיהם, טימאו אותן בזרעם, והשלימו את מלאכת הנישול של היהודים וההשתלטות עליהם. אונס הנשים היהודיות נועד להשפיל, לבזות ולבייש לא רק את הנאנסות, אלא גם להעצים את פגיעותם ואת תבוסתם של הגברים היהודים, שחזו באונס הנשים והבנות ולא עשו דבר. לפוגרומים היו השפעות הרות גורל על יהודי אוקראינה. קהילות יהודיות ששגשגו ופרחו לפני המלחמה נעלמו כלא היו אחריה. מקרב 48 יישובים יהודיים שנבדקו באוקראינה ב–18 מהם לא נשאר ולּו יהודי אחד. ב–14 יישובים הצטמקה האוכלוסייה היהודית ב–90 אחוזים, בחמישה יישובים קטן מספר היהודים ב–70-90 אחוזים; ובעשרה יישובים ב–20-70 אחוזים. הנזק לרכוש היה רב.

תיאורי הזוועה המובאים לעיל לא נועדו לזעזע את הקורא, אלא בעיקר להעמידו על חומרת האירועים במזרח אירופה בכלל ובאוקראינה בפרט. לא היו אלה פרעות במתכונת הישנה של 'הסופות בנגב', קישינב או אודסה, אלא מעשי רצח בהיקף ובאכזריות שלא הכירה החברה היהודית. זו היתה 'שואה קטנה', שהמיטה אסון כבד על יהודי אוקראינה. מאמר זה מבקש לטעון שאירועי הדמים האלה לא קיבלו בהיסטוריוגרפיה הציונית את תשומת הלב המחקרית הראויה כאירוע מכונן בהיסטוריה של העם היהודי בעת החדשה בכלל ובהקשר של ההגירה לארץ ישראל בפרט. מלחמת האזרחים המיטה אסון כבד על יהודי מזרח אירופה בכלל ואוקראינה בפרט, והפכה את המדינה לבית קברות המוני ליהודיה. בגין הפוגרומים נהפכו עשרות אלפי יהודים לפליטים, ילדים ליתומים ונשים לאלמנות. על רקע מציאות זו יש לבחון את תגובתו של היישוב בארץ ישראל ואת עיצובה של מדיניות העלייה לארץ.

מקור :

ד"ר גור אלרואי , 'מפעל לאומי זה אי־אפשר להעמיד על החמלה והרחמים': תגובתם של היישוב והתנועה הציונית לפוגרומים באוקראינה בשנים 1918-1920 , עיונים בתקומת ישראל, כרך 23 ( 2013 , עמ' 411-4

2
· · · · · ·

תגובות

  • האם מצב זה מתואר כסופות בנגב.

    חנה סדן 28 בספטמבר 2020 10:22

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *