היום בהיסטוריה : אסירי אושוויץ-בירקנאו מוצאים ל"צעדת המוות" עם התקרבות הצבא האדום

346

ב-18 בינואר 1945, מספר ימים לאחר פתיחת המתקפה הרוסית, הוחל בפינוי מהיר של כ-66,000 אסירים (רובם המכריע יהודים) מאושוויץ ומהמחנות המסונפים לו. פינוי האסירים נעשה באנדרלמוסיה מוחלטת, ורבים מהאסירים יכלו לנצל זאת ולהסתתר בשטחי המחנה הנטושים על מנת שלא להצטרף לשיירות היוצאות. אולם רובם של האסירים העדיף להתפנות מן המחנה ולא לחכות בו עד לבוא הצבא האדום, כפי שהסביר זאת אחד האסירים:

"אחד מידידי הקרובים במחנה […] בא אלי בליל הפינוי והציע מחבוא משותף. בדרך מן המחנה למפעל "אוניון" נמצא, לדבריו, מקלט עזוב, שיכוסה רק למחצה […] כוונתו הייתה לצאת את המחנה עם אחת השיירות ואחר הספירה להתחמק בסמוך לשער, ובחשכת הלילה להגיע למקום המרוחק מעט מן המחנה […] הפיתוי היה חזק מאוד. בכל זאת, אחרי ששקלתי והפכתי בדעתי, העדפתי לצאת עם חברי ולחלוק בכל את גורלם"

ישראל גוטמן  [עורך], אנשים ואפר: ספר אושוויץ-בירקנאו, מרחביה: ספרית הפועלים, 1957, עמ' 168

האסירים הובלו במסע רגלי מזורז לוודז'יסלאב ומשם הועברו ברכבות משא למחנות שונים (גרוס-רוזן, בוכנוואלדדכאו ומאוטהאוזן). יותר מכ-15,000 אסירים נרצחו ונהרגו באותו המסע.

פינוי רשת מחנות אושוויץ-בירקנאו נמשך עד לשבוע האחרון של ינואר 1945. לאחר פינוי המחנות המרכזיים (אושוויץ, בירקנאו ואושוויץ-מונוביץ), נמשך פינוים של תתי-המחנות הרבים של אושוויץ הפזורים ברחבי שלזיה עילית.  בכמה מן המקרים, במקומות עבודה קטנים שבהם היו רק כמה עשרות אסירים, נמלטו אנשי הצוות הגרמנים והשאירו את האסירים לנפשם.

באחת היחידות החיצוניות של רשת המחנות הושארה קבוצה כזו שמנתה כ-100 אסירים, לרוע מזלם עברה במקום קבוצת אנשי אס אס שהייתה בדרכה לנוס מערבה ומשנתקלו באסירים רצחו אותם עד לאחרון שבהם.

 מקור

רעמי התותחים של הצבא הרוסי המתקדם נשמעו כבר מרחוק, אולם, למרצחים הנאציים לא הייתה שום כוונה לאפשר לאחרוני האסירים שנותרו באושוויץ להשתחרר. בג’ בשבט תש”ה (18.1.1945) הורו הגרמנים לקרוב לשישים אלף אסירים לצעוד עשרות קילומטרים בשלג ובקור אל תחנת רכבת סמוכה. אסירים מעטים ניצלו את המהומה כדי להימלט, אולם רובם היו תשושים מדי מלגלות התנגדות. בתחנה הועלו האסירים על קרונות משא שפיזרו אותם במחנות הריכוז שעדיין נותרו בשליטת הגרמנים. לפחות שליש מהצועדים מתו במהלך הדרך כתוצאה מחולשה, מהקור וממחלות, או שנרצחו בידי השומרים הגרמניים. שיטת “צעדות המוות” חזרה על עצמה בכל מחנות הריכוז שאותם ביקשו הגרמנים לרוקן לפני תבוסתם. רבבות רבות של אסירים יהודיים נרצחו במהלכן רגע לפני השחרור. רבים מאלו שהגיעו בסוף המסע הקשה למחנות במערב גרמניה, לא הצליחו להחזיק מעמד ונפטרו עוד לפני שהגיע הצבא האמריקאי המשחרר….

מקור

במוזיאון יד ושם מעריכים שבעשרת חודשי המלחמה האחרונים 200 אלף עד 250 אלף אסירים נרצחו או מתו ברעב, מקור או ממחלות בצעדות שנמשכו עד כניעתה של גרמניה, ב-8 במאי. ארכיון ארולסן מכיל שלושה כרכים של רשימות ומפות, שבהם משורטטים מסלולי 74 צעדות מוות והמרחק בין הכפרים. לצדם מצויינים ביובש אירועי הפצצה של אסירים או רכבות, בלי להבהיר אם נעשו בידי גרמנים או בעלות הברית.

אחד התיקים מתחקה אחר העברתם ב-18 בינואר 1945 של 3,000 אסירים, יהודים מהונגריה, צרפת, פולין וגרמניה – ממחנה בירקנאו עד גפרססדורף, עיירה הנמצאת כיום בתחום צ'כיה. הם חצו ברגל וברכבת מרחק של כ-500 ק"מ ועברו דרך 20 יישובים. מהתיק עולה ש-300 עד 400 מהם נהרגו במיקולאי, כ-50 ק"מ מבירקנאו – סיבת המוות אינה מצוינת. ב-21 בינואר, כאשר הם הגיעו לראטיבור, מספרם הצטמצם בחצי, וכעבור שלושה חודשים הגיעו רק 280 מכלל 3,000 האסירים ליעדם.

מקור  

לטענת  פרופסור בלטמן, עם צעדות המוות מאמצע 1944 נפתח פרק חדש בתולדות הג'נוסייד הנאצי. במלים אחרות, צעדות המוות הן לא אפילוג אלא דרמה חדשה ולא כל כך מוכרת בהיסטוריה הנאצית.

 מהרגע שיצאו האסירים את המחנות הם עברו לממד אחר, לא מוגדר, שבו לא ברורה יותר מסגרת המערכת, מי האחראי, מי המפקד, מהן פקודותיו ועוד. אפילו לרוצחים עצמם לא היה ברור האם מטרת צעדות המוות היא חיסול כל הצועדים, חלקם או אף אחד מהם.

אי אפשר ואף אסור לנתק את צעדות המוות מהפרקים הקודמים של ההיסטוריה של הג'נוסייד הגרמני-נאצי. ובכל זאת, זהו פרק חדש. לפי בלטמן זה מקרה מיוחד של טבח ג'נוסיידי, המבוסס על מה שהוא מכנה "קהילה חסלנית מקומית" שמנתה אנשי אס-אס, שוטרים, אנשי מפלגה מקומיים, חברי היטלריוגנד, אזרחים ועוד. אחד ממאפייניו של ג'נוסייד זה היה הדה-צנטרליזציה המוחלטת של תהליך הרצח. "נראה כי בכל השנים שבהן ביצעו הנאצים את רצח העם", מסכם בלטמן, "לא ניתנה סמכות כה נרחבת בידי כל כך הרבה פרטים שהיו רשאים להחליט על דעתם בלבד אם לבצע את הרצח או להימנע ממנו". בכך מתייחד הג'נוסייד שבוצע במסגרת צעדות המוות מההיסטוריה הקודמת של הפתרון הסופי ומשאר הג'נוסיידים שביצעו הנאצים, ואף ממקרים אחרים שנהוג להשוותם לשואת היהודים ובראשם הג'נוסייד הארמני שהתבסס בעיקרו על צעדות מוות.

צעדות המוות היו שלב כה ניהיליסטי ושרירותי של ג'נוסייד עד שהן התקיימו למעשה ללא כל הנחיה מפורשת מפיקוד עליון ולעתים אף בניגוד לרוח ההוראות שניתנו. ההנהגה הנאצית האחראית לג'נוסייד, ובראשה הימלר, לא אסרו רצח זה אבל גם לא דרשו אותו מפורשות.

במחקרו ביקש פרופ' בלטמן לבחון את דרך ביצוע רצח האסירים בחודשים האחרונים של המלחמה בהשוואה לרצח השיטתי שנעשה במהלך המלחמה. "בתקופה זו הבירוקרטיה של הרצח כבר קרסה ואלפי האסירים שנותרו היו נתונים להחלטות שרירותיות, בלתי מתוכננות ובלתי נשלטות של שומרים" אומר פרופ' בלטמן. "מה שקרה זה בעצם דה-צנטרליזציה של מנגנון המוות". במצב שנוצר התגבשו קבוצות חדשות של רוצחים המורכבים משומרי המחנות שכבר אינם כפופים לשום גוף. אליהם הצטרפו גורמים שונים: פונקציונרים מפלגתיים, מיליציות עממיות מקומיות, חברי תנועת הנוער ההיטלריסטי ואזרחים.

לדברי פרופ' בלטמן, "נוצרה קהילת רוצחים חדשה שלא הייתה קיימת בזמן המלחמה, קהילה שאינה מתייחסת בהכרח לסוגיית 'הפתרון הסופי' והאידיאולוגיה הנאצית האנטישמית אינה הדבר העיקרי שמניע אותה. שיקוליו העיקריים של ציבור רוצחים זה הוא הגנת המשפחה והקהילה מפני האסירים שעשויים לנקום את סבלם. כדי להבין את היווצרותה של קהילות רוצחים אלה צריך להבין את המציאות החברתית בגרמניה ערב הכניעה. מדובר בחברה מתפרקת, שטופת אלימות שחיה 12 שנים במציאות פוליטית ואידיאולוגית שהכשירה ונתנה לגיטימציה לרצח של כל מי שנתפס כאויב".

שאלה מעניינת נוספת שנבדקה במחקר היא מדוע לא רצחו הגרמנים את האסירים מיד אלא שלחו אותם בצעדות מוות. פרופ' בלטמן חקר ומצא כי הייתה הוראה של הימלר לפנות את מחנות הריכוז כדי שהאסירים לא יפלו אסירים בידי האויב ויחשפו כל מה שהתרחש במחנות. הוא ניסה לשמור על האסירים היהודים כקלף מיקוח במו"מ שניסה לנהל עם מעצמות המערב. ואולם כל השיקולים האלה קרסו נוכח המציאות שבה הקשר עם מקבלי ההחלטות ברייך התרופפו והתנתקו בשל המצב הצבאי בגרמניה בסיום של המלחמה.

מקור 1: מחקר: צעדות המוות יצרו דור חדש של רוצחים בגרמניה

פרופ' דניאל בלטמן מהמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית: "שיקוליו העיקריים של ציבור רוצחים זה הוא הגנת המשפחה והקהילה מפני האסירים שעשויים לנקום את סבלם"

קישור

מקור 2  :

צעדות המוות, 1944-1945 דניאל בלטמן. הוצאת יד ושם, 666 עמ',

ראו גם :

צעדות המוות (ינואר-מאי 1945): מי אחראי למה? דניאל בלטמן

0
· ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *