בית אשל במלחמת העצמאות – עדויות

6629

מאת ami

10 שנים לפני

במהלך מלחמת העצמאות עמד היישוב המבודד במצור במשך כשנה. במהלך המצור הוסדר קשר אווירי בין בית אשל לאזורים האחרים שבידי ישראל.

עם פלישת הצבא המצרי לבאר שבע, ב- 19/5/1948, היו ביישוב 45 חברים ו- 19 לוחמי פלמ"ח, עם מעט נשק. ב- 20 במאי, הופגז היישוב ב- 200 פגזים ונגרם לו הרס כבד. לאחר ההפגזה, התכוונו המצרים לפלוש קרקעית, אולם תקלה בנשק גרמה להם לנפגעים רבים והם החליטו שלא להקריב חיילים נוספים.

במשך חמישה חודשים הופגז היישוב הנצור ללא הפסק, אולם המגינים היו מחופרים היטב ולא נכנעו.

עם שחרור באר שבע במבצע "משה" באוקטובר 1948, (בו לא נטלו חלק מגיני היישוב), היה המקום הרוס ברובו, וחבריו עברו להקים את מושב היוגב בעמק יזרעאל.

הקמת היישוב

היישוב הוקם בתור אחד משלושת המצפים שהוקמו בנגב בשנת 1943. תפקידיהם היו לבחון את התכנות קיום חקלאות בנגב ולבחון את אופן המחיה באזור. היישוב עלה לקרקע באוגוסט 1948 כ-2 ק"מ מזרחית לבאר שבע. המייסדים קבוצה של עליית הנוער יוצאי אוסטריה שהתחנכו בכפר ויתקין ועברו הכשרה בשימרון, ליד נהלל. בניגוד לקיבוצים רביבים וגבולות, תושבי בית אשל שאפו להקים במקום מושב עובדים. היישוב התבסס על ענפי הפלחה, לול, גן ירק קטן וענפי מלאכה שונים, עיבוד צמר כבשים, פחחיה, ועוד. מעת העלייה לקרקע סבל היישוב ממצוקת מים קשה.

תחילת המלחמה

בדצמבר 1947 הותקף היישוב השכן נבטים על ידי כמה מאות אנשי כנופיות מכפרי דרום הר חברון. הפורעים הונסו על ידי אלתור הפעלת מטוס קל שהיה בו בזמן בבית אשל ועליו העמיסו מקלע ורימונים ואיתם גירשו את המתקיפים. הנגב נותק ממרכז הארץ וגוש נבטים בית אשל שהכביש אליו עבר דרך באר שבע נותק מההתיישבות שממערב לבאר שבע. שיירות אספקה היו צריכות להגיע באיגופים הולכים וגדלים דרך גבולות, רביבים וביר עסלוג'. לאחר התלבטויות רבות הוחלט לפנות מהמקום למרכז הארץ את הילדים והאמהות, בעזרת קצין בריטי ידידותי מייג'ור בורן. המפונים הועמסו על שיריוניות של הצבא הבריטי והועברו על ידם תוך עקיפת באר שבע ודרך חאן יונס עד ניר-עם ומשם לכפר ויתקין

בחודש מאי 1948 במהלך הפלישה המצרית וקרבות מלחמת העצמאות, היישוב בית אשל היה מנותק, נתון במצור ממושך ושרוי תחת הפגזה בלתי פוסקת מצד חיל המשלוח המצרי. מיד לאחר הפלישה המצרית התמקם כח מרגמות ותותחים מצרי בקרבת היישוב ופתח בהרעשה עזה בה נהרג מפקד המקום משה אלברט מקיבוץ עין חרוד. חברי היישוב יחד עם אנשי הפלמ"ח ותגבורת מתנועת המושבים התחפרו עמוק באדמה וספגו במשך 5 חודשים הפגזות כבדות ביותר. לאחר שהבינו שבית הביטחון הדו קומתי מהווה נקודת מכוון לתותחים המצריים, פוצצו אותו חברי המקום. אספקה הובלה במטוסים גדולים למינחת שהוכשר לכך ביישוב נבטים ומשם בלילה על הגב הובלה לבית אשל. אספקת המים הייתה מהבאר שבמקום, באמצעות משאבה שלמרבה המזל לא התקלקלה בכל התקופה. היישוב החזיק מעמד עד כיבוש באר שבע על ידי צה"ל. באוקטובר 1948, נכבשה באר שבע, וגוש נבטים בית אשל חובר שוב למדינת ישראל. לאחר תום הקרבות, ולאחר שהובהר להם שאין בתוכנית להשלים את קו המים המזרחי, ולפיכך אין אפשרות לפיתוח חקלאי, ובכוונת המוסדות לרכז את המאמץ ההתיישבותי ממערב לבאר שבע, החליטו החברים לעבור לעמק יזרעאל והניחו את היסוד למושב העובדים היוגב.

השדים של בית אשל

פרק 113- יוסקה הררי חלק 5 – הנגב הנצור במלחמת העצמאות

מומלץ מאד להאזין להקלטת זיכרונותיו של לוחם הפלמ"ח סא"ל יוסקה הררי , איש חטיבת הנגב של הפלמ"ח.

קישור ישיר

מקור וקרדיט : אתר קטעים בהיסטוריה

צילומים נדירים

בית אשל: שדה וקרב בערבות הנגב ( אתר YNET , 2005 ) .

הבהקי זיכרונות מתקופת בית אשל

כתב: דודיק איש שלום ( איש הקבוצה הראשונה)

בית אשל הייתה למעשה נתונה במצור .

"התקופה בכלל לא הייתה קלה .עדיין המנדט הבריטי וחוקיו שלטו בארץ , התנועה עם נשק הייתה כרוכה בסכנה של החרמת הנשק ומאסר . ואילו הצבא והמשטרה המנדטורית לא עשו דבר כדי לאפשר תחבורה בכבישי הנגב ולא סיפקו הגנה לישובים מפני מתנכלים. בית אשל הייתה למעשה נתונה במצור" .

לאחר פינוי הנשים והילדים היו ביישוב בין 40 ל-50 אנשים כולל חברי המושב ולוחמי הפלמ "ח.

הקשר היה באמצעות שיירות שהביאו מזון ומצרכים חיוניים אחרים. ככל שהתקדם הזמן הפכו השיירות ליותר ויותר בלתי סדירות. בהתאם, השתנה תפריט האוכל שהתבסס יותר ויותר על שימורים. ירקות ופירות טריים הפכו לנדירים עד שפסקו.

כשירדנו לנגב לקחנו אתנו את הביגוד האישי שלנו בלבד שהיה די מינימאלי, אחרי הכול ירדנו בידיעה שאנו יורדים לתקופה קצרה. עדיין לא היו מדים והבגדים שהבאנו אתנו שיצאנו ל"הכשרה" והתגייסנו לפלמ"ח, היו עיקר ה"גרדרובה" שלנו. הפלמ"ח היה חסכן בעניין זה, לבוש שנשחק לא הוחלף. סדינים וכלי מטה אחרים לא היו קיימים. מגבות היו בצמצום אם בכלל.

אני לא זוכר אם היה חשמל במושב, בצריף שלנו לא היה חשמל. לתאורה השתמשנו ב"פנסי שדה" שהפיצו אור דלוח, שהלך ונחלש ככל שאהיל הזכוכית כוסה בפיח. אור רמזים שלמעשה לא איפשר הרבה פעילות.

לא היינו מעודכנים על הנעשה "בארץ", רדיו לא היה, טלפון היה חזון נפרץ בכל מקום באותם ימים, ובבית אשל על אחת כמה וכמה, לא היה. העיתונים שקבלנו היו בני שבועות. הקשר עם הגדוד והחטיבה היה באמצעות מכשיר קשר ששידר וקלט אותות מורס.

את מעט הידיעות על המתרחש קיבלנו דרך מכשיר זה, בהתחשב בעמל הטכני של העברת ידיעות עיתונאיות במורס והפענוח, מטבע הדברים הן היו מתומצתות ולא היה בהם כדי לספק את האינפורמציה שהייתה חסרה לנו.

הקשר שלנו עם המשפחות היה שירות הדואר המנדטורי. והגיע אלינו באמצעות השיירות. ככל שפיסקי הזמן בין שיירה לשיירה התארכו הפך הקשר להיות בלתי מספק. בשלב מסוים קבלנו היתר לשלוח ד"ש באמצעות מכשיר הקשר לתחנת השידור של ההגנה שהייתה עדיין מחתרתית.

בצילום : נחום שריג מפקד חטיבת הנגב של הפלמ"ח בהתייעצות עם לוחמי הפלמ"ח

הפלישה המצרית

דוצ'ה ואני יצאנו לחופש, במצוות הרופא, בסוף חודש אפריל. איחרנו את השיירה, הגדולה והאחרונה לירושלים. שהינו בת"א כמה ימים וחזרנו להכשרה בנוה – ים. כשהגיעו הידיעות הראשונות על הפלישה המצרית אחרי ה – 72 במאי, החלטנו לחזור לבית אשל. כרגיל היוצאים מבית אשל הן לחופש והן מסיבות אחרות לא חזרו אליה. אנחנו חשבנו כי חובה עלינו לחזור. החזרה הייתה תהליך ממושך של מועדי שיירות.

לבית אשל לא הייתה שיירה. לבסוף אחרי גלגולים הצטרפנו לכוח תגבור שיצא בלילה ברגל מחצרים ) אז קלטה(.

הגענו, למיטב זיכרוני, יום או יומיים אחרי ההפגזה הראשונה. ההרס היה טוטלי. הצריפים ומבני המשק חרבו וחלקם נשרף. בית הביטחון היה מנוקב ועשה רושם שעומד להתמוטט. פרץ שכב פצוע, משותק.

חברינו היו עסוקים בביצורים ובסיפור חוויות ההפגזה וניסיון התקיפה המצרית. על אף החוויה הקשה של מותו של משה אלברט, שללא ספק היה המפקד המוערך ביותר בכל שהותנו בבית אשל, פציעתו של פרץ בזמן חפירת הקבר לאלברט וההרס המוחלט ,לא הייתה אוירה של דכדוך.

עד התקיפה המצרית הייתה בית אשל מוקפת בכמה עמדות מקורות שהיו מחוברות ביניהן בתעלות קשר. העמדות היו ממוגנות כהלכה והיו מסוגלות לעמוד בפני פצצות מרגמה.

היישוב כולו היה חשוף לאש מקלעים ורובים מהעמדות של המצרים בבאר שבע. תנועה שלא בתעלות הקשר הייתה מסוכנת.

אחרי ההפגזה, הועמקו תעלות הקשר, תעלות חדשות נחפרו כך שכל היישוב היה מקושר באמצעותן.

לוחות פח ששמשו את מבני המשק שנהרסו, שימשו לדיפון התעלות ולבונקרים שנחפרו חלקם ליחיד וחלקם שהיה ) D4 גדולים יותר.( כל עבודות החפירה האלו נעשו בידיים. בדרך נס לא נפגע הטרקטור )בולדוזר ) במושב. בעזרתו הועלה סוללת עפר מסביב ליישוב שהגנה מפני אש שטוחת מסלול. וכן חפר מקלטים מרכזיים גדולים. העיסוק בביצור ושיפורו היו חלק מיומנו כל זמן השהות.

יום או יומיים אחרי שהגענו, דוצ'ה ואני, הגיעה שיירה גדולה למדי שעשתה איגוף רציני ומסעה ארך לפי מיטב זכרוני כ 79 שעות . הביאה אספקת מזון, חומרי ביצור ותגבורת של לוחמים אנשי כפר בילו. השיירה ככל הנראה הפתיעה את המצרים, כי הספיקה לפרוק ולעזוב לפני שהם הגיבו. בשיירה זו פונה פרץ לבית החולים. למיטב זכרוני זו הייתה אחת השיירות האחרונות שהגיעו לבית אשל.

השיירה עזבה וההפגזות חזרו. ומאז הופגזנו מדי יום ביומו. ההפגזות לא היו סדירות לא בזמנים ולא בכמות והשתרעו על כל שעות היממה. לפעמים 3 פצצות ולפעמים עשרות רבות. בעיקר היו אלה הפגזות של מרגמות. בפני ירי של תותחים תעלות הקשר נתנו הגנה מספקת, מפני המרגמות תלולות המסלול, לא היינו שומעים את הנקישה של יציאת הפצצה , הייתה קריאה "פקוש" ) אני לא יודע מאיפה הגיעה המילה(- והיה לנו זמן של 51 שניות להגיע לבונקר. בתחילה, שעוד השתמשו בתותחים, הזמן בין הנקישה להגעה היה של כמה שניות ושהות בתעלת קשר נתנה הגנה. לו היה בידינו היינו מעדיפים תותחים על מרגמות, אבל כאמור המצרים בחרו אחרת.

להקת הכלבים המפוארת של בית אשל החלה להוות בעיה. בכל הפגזה הם היו "מאבדים את העשתונות" מתפרצים לעמדות ולבונקרים ולא אפשרו פעילות. לא היה מנוס אלא לחסל את הכלבים וכך מצאה הלהקה את סופה. את אוכמה לא נתנו להמית. זה היה מאבק. המחסל רצה להשית את הדין גם עליה. אנחנו בשלב הראשון החבאנו אותה ואח"כ לא אפשרנו לו להיכנס לתחומנו ואילו אוכמה למדה מהר מאוד לא לנדוד ברחבי היישוב. אוכמה גם הסתגלה מהר להפגזות. לקריאה "פקוש" הייתה נכנסת עם צבי למקום מוגן.

כשצבי עלה מהנגב הוא לקח את אוכמה אתו.

למרות סוללת העפר עדיין הייתה אפשרות למצרים לצפות על הנעשה ביישוב ובכל פעם שנדמה היה להם שיש תנועה הייתה נפתחת אש מקלעים על היישוב. פעם כדי לנסות הרמתי כובע על מקל מעל הסוללה, מייד הייתה תגובת ירי מקלעים לשעה ארוכה.

המציאות הזו העבירה אותנו לחיים מתחת לפני הקרקע. בתעלות ובבונקרים. שם אכלנו, שם דברנו, שם נחנו, שם ישנו.

המציאות הזו העלתה בעיות, בעיקר בעיות של היגיינה אישית וקבוצתית. בהפגזה נשרפו הצריפים שלנו כולל הציוד האישי שכלל את הבגדים, השמיכות ומזרוני הקש. ובמשך תקופה, מה שלבשנו היה פחות או יותר כל מלאי הבגדים שלנו.

היה מחסור תמידי באוכל. היו רק שימורים בעיקר סרדינים וזיתים. שום מצרכי אוכל טריים ומהשימורים את הזולים ביותר. היה חישוב של ערך הזיתים בתחילה נקבע ש 74 זיתים שווים לביצה, ככל שהלכו ותמו הזיתים ערכם עלה ל 1 זיתים, ל 2 זיתים ולבסוף שלושה זיתים שווים ביצה. ביצים כמובן לא ראינו. הייתה מאפיה והיה אופה טוב למדי, היה צריך רק קמח. האוכל היה מתוקצב בקפדנות. בתוך תעלות הקשר היו גומחות בהם אוכסנו מנות אוכל וסיגריות לשעת חירום. מדי פעם היינו נעזרים בהם – גם אם לא הייתה הצדקה של חירום, היינו פשוט רעבים.

שיירות עם אספקה היו מגיעות לנבטים, ומנבטים בתחילה במשוריין אלינו. אחרי שהמשוריין נהרס במארב שעוד יסופר בו, היו אנשי נבטים נושאים על גבם את המצרכים חצי הדרך, ואנחנו את החצי השני.

בקרב על כיבוש משטרת ביר עסלוג', תפקידנו היה למנוע אפשרות שהלוחמים המצרים יתוגברו ע"י כוח מבאר שבע. בליל המבצע יצאנו למארב עד הדרך המקשרת את באר שבע לביר – עסלוג'. עברנו סמוך למאהל בדואי, הגענו לכביש מרחק של כ 2 ק"מ מבאר שבע. מיקשנו אותו ופיזרנו מוקשי רכב ומוקשים אישיים בשולי הכביש, התמקמנו על גבעה משיקה לכביש המתנו כמה שעות – למעשה עד שהחלו סימני אור בוקר ראשונים וחזרנו.

כיבוש המשטרה הביא לנו ברכה בשל שלל הנשק שנמצא בה. קבלנו משלוח רובים אנגליים )אני חושב שהיינו היחידים בצה"ל שעוד השתמשו בהם(, ותחמושת בכמות רצינית, מרגמה צרפתית נדמה לי בקוטר 33 מ"מ עם טווח יותר מק"מ וחצי. ומרגמה 17 מ"מ עם 1 פצצות. למרגמה לא היה מתקן כינון, במקומו סופק מד זווית לקביעת הטווח".