תחקיר וסיכום: עמי סלנט , עורך האתר " רגעים היסטוריים"
כן, זה סיפור מרתק מההיסטוריה של הדואר האמריקאי! ב-1913, כשהשירות הדוארי בארה"ב התחיל להציע משלוחי חבילות, התעריף היה זול מאוד, והחוקים לא היו ממש ברורים. כמה הורים, בעיקר באזורים כפריים, ניצלו את זה ושלחו ילדים קטנים בדואר (בדרך כלל בליווי דוור שהכירו) כי זה היה זול יותר ממסע ברכבת או בעגלה. הילדים היו מועברים עם "בולים" שהודבקו על בגדיהם, והדוורים היו דואגים להם בדרך.
המקרה המפורסם ביותר היה של ילדה בת 6 בשם מייבל ג'ונס, שנשלחה ב-1913 מאוהיו לסבתא שלה תמורת כמה סנטים. היו עוד כמה מקרים דומים, אבל ב-1920 משרד הדואר האמריקאי הבין שהמצב יצא משליטה והוציא תקנה רשמית שאוסרת על שליחת בני אדם בדואר, כולל ילדים.
הרקע ההיסטורי
ב-1 בינואר 1913, שירות הדואר של ארצות הברית (USPS) השיק את שירות ה"Parcel Post", שמאפשר לשלוח חבילות במשקל של עד 11 פאונד (כ-5 ק"ג) בתעריפים זולים מאוד. זה היה מהפכני, כי עד אז משלוחים היו יקרים ומוגבלים, בעיקר באזורים כפריים. החקיקה סביב השירות הזה לא הייתה ממש מדויקת, ולא היה כתוב במפורש מה אסור לשלוח. אנשים התחילו לשלוח כל מיני דברים מוזרים בדואר: ביצים, חמאה, תרנגולות חיות, ואפילו כלב אחד שהגיע ליעדו עם הזנב עדיין מכשכש.
החוקים היו כל כך עמומים, שכמה הורים חשבו: "למה לא לשלוח את הילד שלי? זה יותר זול מכרטיס רכבת!" באותה תקופה, תחבורה ציבורית באזורים כפריים הייתה מוגבלת, והרבה אנשים סמכו על הדוורים, שהיו דמויות מוכרות ואמינות בקהילה. לעיתים, הילדים היו מועברים ברכבת הדואר או בעגלות של הדוורים, תחת השגחה.
מקרים בולטים של שליחת ילדים
- מייבל ג'ונס (1913): אחד המקרים הראשונים והמפורסמים. ילדה בת 6 מאוהיו נשלחה בדואר לסבתה, שנמצאה במרחק של כמה עשרות קילומטרים. עלות המשלוח הייתה כ-15 סנט (שווה ערך לכמה דולרים היום). הדוור לקח אותה ברכבת הדואר, והיא הגיעה בשלום.
- שרלוט מאי פייר (1914): תינוקת בת כמה חודשים נשלחה בדואר מווירג'יניה לסבתה, במשקל של כ-10 פאונד (מתחת למגבלת המשקל). היא נשלחה עם בולים שהודבקו על השמיכה שלה, והמשלוח עלה כ-17 סנט. הדוור המקומי דאג לה בדרך.
- אדנה נייסוונדר (1915): ילדה בת 5 נשלחה בדואר מאידהו לקרובי משפחה, במרחק של כ-73 קילומטרים. היא נסעה ברכבת הדואר, והדוור לווה אותה עד היעד.
במקרים האלה, הילדים לא ממש נשלחו בתוך קופסאות או מעטפות (כמו שחלק מדמיינים), אלא הועברו תחת השגחת הדוורים או ברכבות הדואר.
למה זה נגמר?
בשנים הראשונות של שירות ה-Parcel Post, משרד הדואר לא ממש ידע איך להתמודד עם המקרים האלה. מצד אחד, הם לא רצו להרגיז לקוחות, ומצד שני, היה ברור ששליחת בני אדם בדואר היא לא בדיוק מה שהתכוונו אליו. ב-1914, משרד הדואר התחיל להדק את החוקים, והוציא הנחיות שאוסרות על שליחת בעלי חיים גדולים או דברים מסוכנים, אבל עדיין לא התייחסו במפורש לבני אדם.
ב-1920, אחרי כמה שנים של דיונים פנימיים ודיווחים בתקשורת, משרד הדואר הוציא תקנה רשמית שאוסרת על שליחת בני אדם בדואר, כולל ילדים. ההחלטה הזו לא נבעה ממקרה טרגי או תאונה (למזלנו, אין תיעוד של ילדים שנפגעו במשלוחים האלה), אלא פשוט מהבנה שזה לא מתאים לשירות דואר. בנוסף, התפתחות התחבורה הציבורית הקלה על נסיעות, והצורך לשלוח ילדים בדואר פחת.
עובדות מעניינות נוספות
- התעריפים הזולים: עלות משלוח חבילה ב-1913 הייתה כ-1-2 סנט לפאונד, מה שהפך את זה לאטרקטיבי לשלוח כמעט כל דבר בדואר.
- תפקיד הדוורים: הדוורים היו לעיתים כמו "מוניות" מקומיות. הם לא רק חילקו דואר, אלא גם עזרו לקהילה עם משימות כמו קניות או העברת אנשים.
- התקשורת וההומור: עיתונים באותה תקופה דיווחו על המקרים האלה לעיתים בצורה משעשעת, עם כותרות כמו "תינוק בדואר!" או "ילד מגיע עם בול על המעיל".
- מיתוסים מודרניים: יש סיפורים מוגזמים על ילדים שנשלחו בתוך תיבות דואר, אבל רוב המקרים היו פשוט העברה עם ליווי אנושי.
הקשר תרבותי
הסיפור הזה ממחיש כמה שונה הייתה התקופה ההיא. בארה"ב של תחילת המאה ה-20, הקהילות הכפריות היו תלויות מאוד זו בזו, והאמון בדוורים היה גבוה. מה שנראה לנו היום כמעט בלתי נתפס – לשלוח ילד עם זר – היה פשוט פתרון יצירתי לבעיה לוגיסטית. זה גם מראה איך חוקים ותקנות מתפתחים עם הזמן, כשהחברה מבינה את ההשלכות של טכנולוגיות חדשות.
0