בהנחיית: דר' גולי נאמן ערד
רקע היסטורי : יעקב גנס – ויקיפדיה
יומנים הם מקור בלתי נדלה של אינפורמציה עלומה בדבר קורות היהודים ואופן התמודדותם בתקופת השואה. בעבודה זו נבחנו יומנים מגטו ווילנה הידוע בקורותיו הדרמטיים. הם מאפשרים מגע שהוא כמעט בלתי אמצעי עם הכותב ופורשים בפני הקורא את המציאות המשתקפת מן הטקסט מזווית ראיה מקורית וייחודית. כל יומן מציג לנו תמונה רחבת יריעה של חיי היום-יום בגטו על פרטיהם הגדולים והדרמטיים מחד והקטנים והתפלים לכאורה מאידך. בעזרתם , ביקשתי להאיר את דמותו השנויה במחלוקת של ראש היודנראט בגטו וילנה – יעקב גנס וזאת דרך עיניהם של אינטלקטואלים מנהיגי ציבור ואחרים אשר כתבו בגטו . גנס היה דמות שנויה במחלוקת. רבים בגטו הסכימו עם משנתו, אשר תמציתה הייתה "הצלה דרך עבודה".
גנס העריך שככל שהגטו יהיה פרודוקטיבי יותר, מחויב למשימות שהוטלו עליו, ונקי מגורמים חתרניים ניתן יהיה להציל יותר יהודים, בעיקר צעירים, כדי שיהיה ליהדות ליטא המשך. לשיטתו, משמעות אלטרנטיבת המרידה, הייתה חיסול טוטלי של הגטו על יושביו. לעומתו, ניצב המחנה שהאמין, כי גנס אינו אלא כלי שרת בידי הגסטאפו והוא למעשה משרת את האינטרסים של הנאצים באמצעות ביצוע תוכניותיהם.
חשיבות המחקר בהארת אישיותו ותפיסת עולמו של ראש היודנראט בגטו וילנה , יעקב גנס מזווית שטרם נבדקה עד כה והיא יומני התקופה. באופן טבעי, כל אחד מהיומנאים תאר את גנס כדמות שונה וחשף בעשותו כן את תפיסת עולמו. בצד המתודולוגי, ביקשתי לברר האם בכלל, ואם כן, עד כמה ניתן לתת ליומנאים את התואר "מקור היסטורי". בעייתיות רבה נודעת ליומנים וליומנאים בדיון ההיסטורי. מחבר היומן יודע רק חלק מהמאורעות ולפעמים אין הוא תופס את הקשר ביניהם. לעיתים תכופות הוא יודע רק על הנעשה ברחוב שלו, בחצרו, בדירתו, ואיננו יודע על הנעשה בגטו כולו. במילים אחרות, רבים ממחברי היומנים אינם רואים את התמונה הכוללת של המצב במקום והזמן שהם דנים בו. לעיתים דבריהם לוקים במתן גוון אישי מתוך רצון להעלות על נס את פועלו של אדם הנראה בעיני הכותב כגיבור התקופה, או להיפך, מתוך רצון להפחית מערכו של אדם שלא עמד בעיניהם במבחן הזמן. משום כך, בחנתי את ערך היומן בהשוואה עם יומניהם של אחרים מאותו גטו . עימות כזה הוא מעיין ביקורת מקורות המקנות משקל היסטוריוגראפי לעדויות .
השוואת החומרים וניתוח טקסטים הנכללים ביומנים סייעו לנו לדלות את האובייקטיבי מתוך מעטה הסובייקטיביות . קריאת החומרים מהיומנים התבצעה תוך השוואה לנכתב על גנס וההנהגה היהודית ממקורות שונים כמו ספרי זיכרונות, עדויות, ומסמכים ארכיוניים, אשר נתנו תמונה מקיפה אודות גטו וילנה.
טענתי היא, שהיומנים אשר נכתבו בוילנה הם מקור היסטורי-ספרותי בעל חשיבות מיוחדת. ניתן באמצעותם ללמוד ולחוש את האווירה שבהם נכתבו הדברים. תקפותם ההיסטורית בעלת ערך רב אף אם נביא בחשבון את מציאות חייו של הכותב, אשר כפתה עליו אי ידיעה של אירועים או חוסר הבנתם בשל פרטים חסרים או פרספקטיבה צרה.
מספרם הרב יחסית של יומני גטו וילנה מקלים את מלאכת המחקר, מאחר והם מאפשרים הצלבה ואימות אירועים ופרטים מלבד מגוון הדעות והתחושות אשר הם חושפים
הם אפשרו לבחון ולהעריך את פעולותיה השנויות במחלוקת של ההנהגה, הן מהבחינה ה"פראקטית" והן בראי תקפותם המוסרית.
ניתוח היומנים עזר לנו להעריך מה היה יחסו של הרחוב היהודי אל מנהיגיו בכלל ואל ראש היודנראט – יעקב גנס בפרט.
בעוד שההערכה להנהגה הרשמית משתנה בהתאם לכותב, הרי שעל המשטרה היהודית בגטו, איש לא יצא ללמד זכות וההבדלים בתיאוריה מתבטאים רק במידת החריפות הלשונית בה נאמרים הדברים.
המשטרה היהודית בוילנה, בדומה לגטאות אחרים, גם אם הייתה קורבן של השיטה הנאצית, הייתה החוליה החלשה ביותר בהנהגה היהודית. מן היומנים עולה כי בפעולתה ובדרכי התנהלותה, פגעה ברוח העמידה של הציבור היהודי.
חשיבותו של גנס נובעת גם מדמותו רבת פנים והקוטבית, ומהפרדוקס המתקיים בו. הוא מגלם בתוכו את דילמות ההנהגה היהודית בכלל ודילמות אשר היו אופייניות לגטו וילנה בפרט, כמו החלטתו הרציונאלית לדבוק במטרתו להציל את שארית יהודי ליטא תוך "תשלום" מחיר מוסרי, חברתי ואישי.
בויכוח היסודי על לוחמה והצלה שהתנהל בין היודנראט למחתרת בגטו, היה לדעתי, הצדק עם ההנהגה. רבים מתושבי הגטו סברו שפעולותיו חסרות ערך. כל מעשה שנבע מ"חצר המלכות" נחשב למרעיל. חלק מתושבי הגטו זיהו את הרוע והרשעות עם שמו של גנס.
הוא שאף לתווך בין הגסטאפו המרמה לגטו המרומה, תוך כדי שהוא סופג מהלומות משני הצדדים. מתושבי הגטו שתחילתה ביקורת וסופה שנאה ומאנשי הגסטאפו אשר לא הזדקקו לא לביקורת ולא לשנאה.
לגנס היו מטרות וחזון שתמציתן להקטין את מספר הקורבנות ולהגביל אותם לסוגי אוכלוסייה "בלתי חיוניים" להמשך קיומו של העם. גנס פעל בצלילות דעת ושיקול קשה ואכזרי כדי להגשים את יעדיו . הוא נטל חלק באקציות מתוך הכרה שהממשל הגרמני מסוגל היה לבצע אקציות ולרצוח כל מספר יהודים בכל עת שיחפוץ, באמצעות משטרת הביטחון ויחידות ליטאיות שפעלו בפיקודה וללא צורך בסיוע של גורמי מנהל יהודי בגטו.
גנס ידע שבמידה ובחירת הקורבנות תעשה על-ידי הגרמנים או הליטאים, הראשונים להשמדה יהיו הילדים והנשים ואחריהם האינטלקטואלים – שמבחינת כושרם הפיזי, מקצועם וגילם – ברובם לא יכלו להשתלב במעגל העבודה הפרודוקטיבית הדרושה לגרמנים. שיקולים אלה הביאו את גנס ליטול חלק באקציות באמצעות המשטרה היהודית , לתת את הזקנים והחולים הכרוניים כקורבנות במקום ילדים ונשים בהם ראה את העתיד הקיומי של העם ואנשי האינטליגנציה שהיוו את קניינו הרוחני. הוא הניח שמעורבותו תאפשר לו להתמקח ולהפחית את מספר הקורבנות למינימום האפשרי ובפועל למסור להם מספר נמוך ממה שסוכם.
גנס גם ידע שציות לדרישות הנאצים היה תנאי בל יעבור להמשך קיומו של כל הגטו. הוא ורוב הציבור אשר קיבל את גישתו, פעלו והגיבו בהתאם לתנאים שהכתיבה להם המציאות, וזו לא אפשרה תגובה אחרת. בתנאים אשר שררו, מדיניותו של גנס הייתה היחידה שנתנה תקווה וסיכוי כלשהו לחיים.
אני טוען שגנס לא נכשל בשום מבחן מוסרי ותעיד על כך התמיכה הציבורית לה זכה בכל קונפליקט משמעותי שהתרחש בגטו. כך היה, בהסכמה העקרונית לקונספציה של העבודה כערבות לקיומו של הגטו, בהעדפת טיפולו בגרושים על-פני טיפולם של הגרמנים ובמיוחד בפרשת ויטנברג . הגבול בין המותר לאסור נקבע על ידי הכוונות ובכך אני מאמץ את מסקנתו של הרמב"ם – כשמדובר במעשיו של המנהיג כדי להציל את חיי אחיו: אם כוונתו הייתה להכשיל ולהרע אזי חייב הוא לתת את הדין. אולם , אם הכוונות הן להציל, אפילו אין בטחון או אי אפשר לדעת מראש אם ניסיון ההצלה אכן יסתיים בהצלחה – החובה היא לנסות ולעשות את הנדרש. לא התוצאות קובעות אלא הכוונות. גנס, שכולו היה כוונות טובות, עשה את הנדרש.
לעבודת המחקר המלאה שנכתבה על ידי אלון גוברין באוניברסיטת בו גוריון בנגב
0