חיילים : ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט

3981

soldiers 3 good

בראשית מלחמת הﬠולם השנייה יזם המודיﬠין הבריטי את אחד ממבצﬠי הריגול הגדולים והחשובים בהיסטוריה: אנשיו התקינו מיקרופונים זﬠירים בכמה מתקני כליאה, והאזינו בשיטתיות לאלפי שבויי המלחמה הגרמנים שנכלאו בהם.

 האזנות הסתר נוﬠדו לסחוט מהשבויים הגרמנים מידﬠ ﬠל ﬠניינים צבאיים, כמו תוכניות מבצﬠיות וכלי נשק חדשים. אבל השבויים, שלא ידﬠו כמובן שהבריטים מאזינים להם, דיברו בגילוי לב גם ﬠל נושאים אחרים: הﬠרים שביקרו בהן, בני המשפחה שהתגﬠגﬠו אליהם, וגם ההריגה והאלימות הקיצונית שהיו חלק מחיי היומיום שלהם, מﬠורבותם האישית בביצוﬠ פשﬠי מלחמה ויחסם להשמדת יהודי אירופה.

 כחצי מאה לאחר תום המלחמה גילה ההיסטוריון הגרמני סונקה נייצל את תמלילי השיחות, המחזיקים בסך הכול כ־150,000 ﬠמודים, והחל לנתח אותם ﬠם הפסיכולוג החברתי הראלד ולצר. התוצאה של מפﬠל האדירים הזה היא הספר חיילים, המבוסס ﬠל תמלילי השיחות, ומביא מבט חדש, מבפנים, ﬠל חיילי צבא גרמניה ומפקדיו: מה היו הנושאים שהﬠסיקו אותם במיוחד, מה הם חשבו ﬠל המנהיגים שלהם וﬠל המפלגה ששלטה בהם, כיצד הם תפסו את המלחמה ואת יריביהם, וגם מה הם ידﬠו ﬠל השמדת יהודי אירופה, מה היתה מﬠורבותם בה ומה הם חשבו ﬠליה.

הספר מביא מבט חדש מבפנים על חיילי צבא גרמניה תוך הסברת רקע היסטורי וצבאי רחב ומביא ציטוטים רבים המלמדים מהם הנושאים המעסיקים אותם .

חיילים : ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט : פרוטוקולים של לחימה ומוות / סונקה נייצל הראלד ולצר

"חיילים הוא ספר קשה, אבל באותה מידה גם חשוב. הוא צעד נוסף בהבנה הבלתי נמנעת, שהשואה בוצעה על ידי בני אדם כנגד בני אדם אחרים. האופן השקול והקר שלוחמי הוורמאכט משוחחים בקרירות, בעליצות ובקור רוח על רצח המונים הוא מקפיא דם. אולי המסקנה העיקרית שעולה מהספר, הוא שדווקא האנשים השקולים ביותר הם גם בעלי הפוטנציאל הגבוה ביותר לציית ולבצע פשעי מלחמה" .

הוורמאכט פעלו בשנת 1941 כרוצחי המונים

הספר "חיילים" הוא אירוע מרגש עבור אלו אשר מתעניינים בהשמדת היהודים ומלחמת העולם ה-2. הספר מביא לראשונה עדויות אותנטיות, של חיילי וורמאכט שהשתתפו בקרבות ובהשמדת היהודים. העדויות הם תוצאה של ההאזנות של הצבא הבריטי ולכן המלל הוא אותנטי ומרתק. מרבית הספר ניתן כעדויות של חיילי וורמאכט עם מינימום פרשנות מצד המחברים.

הסיבה שהאירוע הוא כה מרגש, שבפעם הראשונה אנו מתוודעים לחייהם של החיילים שהשתתפו באירועים. יש מלל של קצינים, חיילים פשוטים ואף קצינים בכירים. הם מדברים בגילוי לב על הזוועות שהם חוללו ובעיקר על המלחמה ברוסיה שהשמידה את הצבא הגרמני. אולם אותנו כיהודים מעניין במיוחד הזווית היהודית, שבאופן אירוני תופס רק כחמישה אחוז מן העדויות שבספר. יש לכך סיבות רבות, אולם העיקרית שביניהם היא שהוורמאכט באמת לא הרגישו שהם רוצחי המונים, עיסוק שהיה מופקד בידיהם של חיילי האס-אס.

הוורמאכט פעלו בשנת 1941 כרוצחי המונים, הם השתתפו בהשמדה בשטחי ברית המוצעות בלבד. הם ריכזו יהודים ליד בורות שהקרבנות נאלצו לחפור בעצמם וירו בהם שורה אחר שורה. יש לציין שנרצחו למעלה ממליון יהודים בשיטה זו, כמות לא מבוטלת. בספר מובאות מספר עדויות מרתקות על אירועים אלו, של חיילים מדרגות שונות בכוח. כך לדוגמה קצין בכיר, אומר שהוא התנגד לרציחת היהודים משום שהיא הייתה לא יעילה ונעשתה בפומבי. חייל אחר התרעם על כך, שלא ניתן היה להתעלל מינית ביהודיות בשל חוקי הגזע.

יש לציין שהשמדת היהודים הוא חלק בספר ולא העיקרי שביניהם. החיילים מתגלים כאנשים שאיבדו צלם אנוש ועדיין מושפעים מהאידאולוגיה הנאצית. הספר הוא לא רק מלל, רעיונות ודעות אלא פתח אל עולמם של החיילים שחיו בחזית. יש כאן עדויות לראשונה, מטעם המרצחים שמתוודים ומספרים על חוויותיהם ללא מתווך. התיאורים פעמים רבות הם קשים, אינפורמטיביים ומאוד מרגיזים. אולם מי שניחן בעצבי ברזל, יגלה גילויים מרחיקי לכת מתוך עולמם של מחוללי הזוועה" ( מקור וקרדיט) .

חיילים סונקה נייצל והראלד ולצר ביקורת ספר | רגעים הסטוריים

ADD 600 GERMAN POW ההקשר החברתי

נקודת המוצא של "חיילים" היא ההקשר החברתי: אין להבין את התנהגותו של אדם בלי להציב אותו בתוך מסגרת ההתייחסות הרלוונטית, ואין להבין את התנהגותו של חייל בלי להתייחס להקשר הרלוונטי – המסגרת הצבאית. האלימות אינה סטייה אלא פרקטיקה אנושית, המועצמת בהקשר הצבאי.

האלימות אפשרית גם הודות ל"עיסקת החליפין" שעושה החייל עם הצבא, ובה הוא מוותר על ההיבטים המרדניים והשיפוטיים שבנפשו, ובעצם על חלק מהאוטונומיה שלו, בתמורה לצרכים חברתיים ונפשיים כגון רעוּת, שייכות, הערכה ואמון.

"התפקיד ודרישותיו הם שעיצבו את התנהגות החיילים יותר מכל דבר אחר", קובעים המחברים, "והאידיאולוגיה יכולה לספק נימוקים למלחמה, אבל היא אינה מסבירה מדוע חיילים הורגים או מבצעים פשעי מלחמה". רק ההוויה הצבאית יכולה להסביר הרג ברוטלי ופשעי מלחמה, וזו גם הסיבה שהמלחמה מזמנת תקריות שאינן קשורות לאידיאולוגיה של אחד הצדדים. מאז 1940 הטביעו צוללות גרמניות כ–5,000 אוניות סוחר של בעלות הברית, ובהן כ–30 אלף ימאים. מדוע? קצת כדי לחבל בכלכלת בריטניה, אבל בעיקר מפני שהצוללות כבר קיימות, מתורגלות ומצוידות אלי קרב. והרי בסרט, בהפקה ובמשחק מחשב, ספינות סוחר ומטוסי נוסעים הם מטרות לא פחות ראויות ממטוסי קרב ומשחתות.

בחיל האוויר, כאמור, המצב אינו שונה, כפי שעולה מדבריו של טייס ושמו הרטינג: "קיבלנו פקודה לירות בכל דבר, רק במטרות לא־צבאיות. חיסלנו נשים עם עגלות ילדים". וכך גם בחילות השדה: "לפעמים היינו ממש לא בסדר בצרפת. ראיתי בפריז איך הלוחמים שלנו לקחו בחורות באמצע מסעדה, השכיבו אותן על השולחן וקדימה! גם נשים נשואות!"

מקור וקרדיט : איך הופכים אנשים רגילים לרוצחים?

ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט, שנעשו בשבי הבריטי, מעידות על התהליך של ייצור פועלי מלחמה חרוצים, שכל שאיפתם היא להרוג באופן מיטבי

       יצהר ורדי

מוסף הספרים של עיתון " הארץ" , 15 ביולי 2014

german-prisoners-POW-russian-front-eastern-front-ww2-second-world-war-two-009

הנה כמה דוגמאות מהספר :

"פעם השתתפתי בזה […] זה היה כשהשתתפתי במערכה על פולין. עשיתי שם טיסות תובלה. הייתי פעם בראדוֹם ואכלתי שם ארוחת צהריים בגדוד של ואפן-ס"ס שהיה שם. ואז סרן אחד מהס"ס, או מה שהוא לא היה, אמר לי: ‘בא לך לבוא לחצי שעה? תקבל תת-מקלע וקדימה ניסע.’ אז אני כבר הולך איתם. היתה לי עוד שעה אחת פנויה, אבל הלכנו למקום שנראה כמו בסיס צבאי וחיסלנו אלף וחמש מאות יהודים. […] חשבתי על זה – דווקא לא היה נחמד." סגן מהלופטוואפה, 16 באפריל 1943

הנה , לדוגמא , השיחה הבאה שהתנהלה  ב30 באפריל 1940 בין סגן משנה מאייר , טייס בלופטוואפה ובין פוהל , טייס מודעין בעל אותה דרגה.

פוהל :  "ביום השני למלחמה הייתי צריך להטיל פצצות על תחנת הרכבת בפזן. שמונה פצצות מתוך שש-עשרה נפלו בעיר, לתוך הבתים. לא שמחתי בגלל זה. ביום השלישי לא איכפת לי,  וביום הרביעי  התחלתי להינות. זה היה הכיף שלנו לפני ארוחת הבוקר, לצוד בשדות חיילים בודדים עם המקלעים שלנו , ולהשכיב אותם שם עם כמה כדורים בגב".

מאייר : "תמיד נגד חיילים? ."

פוהל : " גם אנשים. תקפנו את השיירות בכבישים. הייתי במבנה. זרקנו על הכבישים ועל התעלות, בגלל שתמיד נחפרו שם תעלות. המטוס רעד, בכל פעם מחדש, ועשיו התחיל העסק בפנייה שמאלה, עם כל המקלעים ומה שאתה יכול לעשות. ראינו שם סוסים עפים. "

מאייר : " גועל נפש, זה עם הסוסים… לא!"

פוהל : כאב לי על הסוסים . על האנשים בכלל לא. אבל כאב לי על הסוסים  עד היום האחרון" .

סגן משנה פוהל מספר על הימים הראשונים במערכה על פולין, ומדבריו עולה כי נזקק לשלושה ימים בלבד כדי להתרגל להפעלת אלימות. כבר ביום הרביעי הוא החל להינות מהעניין, עובדה שהוא ממחיש בתיאוריו על הכיף שלפני ארוחת הבוקר" , הדבר היחיד שהוא לא התרגל אליו היה פגיעה בסוסים.

GERMAM POWS 1חיילים / סונקה נייצל הראלד ולצר פרק ראשון – דורטומה

"גנרל־מיור פאול פלברט: "היית גם במקומות שבהם גירשו יהודים?"

גנרל־לויטננט היינריך קיטל: "כן".

פלברט: "עשו את זה באופן שיטתי לגמרי?"

קיטל: "כן".

פלברט: "נשים, ילדים, הכל?"

קיטל: "הכל. מזעזע".

פלברט: "העלו אותם על רכבות?" 

קיטל: "כן… אם זה היה רק להעלות על רכבות… חוויתי דברים! שלחתי מישהו ואמרתי: 'מספיק עם זה עכשיו. בפקודה. אני לא יכול לשמוע את זה יותר'. למשל בלטביה, ליד דווינסק, היה שם ירי המוני של יהודים. אלה היו האס.אס או האס.דה. האס.דה היה שם עם חמישים איש בערך, והיו שם, בוא נגיד, שישים לטבים, שידועים כעם הכי אכזרי בעולם. אז אני שוכב ביום ראשון בבוקר במיטה, ואז אני שומע שני מטחי ירי ואחרי זמן קצר עוד יריות של רובים. אני קם ויוצא החוצה ואני אומר: 'מה זה היריות האלה פה?' החובש אומר לי: 'אדוני האל"מ, אתה חייב ללכת לשם, אתה עוד תראה משהו'. רק התקרבתי לשם, וזה הספיק לי. שלוש מאות איש גורשו מדווינסק. הם חפרו בור, גברים ונשים חפרו קבר המוני והלכו הביתה. ביום המחרת הם חזרו, גברים, נשים, ילדים, ספרו אותם, הפשיטו אותם לגמרי, ואז התליינים אספו קודם את כל הבגדים לערימה אחת. ואז עשרים נשים היו צריכות לעמוד על קצה הבור, עירומות, הן נורו ונפלו לאחור".

פלברט: "איך עשו את זה?"

קיטל: "עם הפנים לבור, ואז 20 לטבים עמדו מאחורה בשורה ופשוט ירו להן עם הרובים בראש. היתה להם שם מעין מדרגה ליד הבור, כך שהבאים בתור עמדו עכשיו בגובה נמוך יותר. הם נערכו בשורה ליד קצה הבור וירו להם בראש, ואז אלה נפלו קדימה לתוך הבור. אחר כך עשרים איש, גם אותם ריססו במטח יריות. מישהו נתן פקודה, ועשרים האנשים נפלו כמו פרוסות לתוך הבור. ואז בא הנורא מכל, אז הלכתי משם ואמרתי: 'אני מתערב'".

*   *   *

Pic from a collection of old war photos found in a tin by a couple in Widnes.בסתיו 2001, במהלך עוד ביקור שגרתי בארכיון הלאומי הבריטי בלונדון, נתקל לפתע ההיסטוריון הגרמני סונקה נייצל באוצר בלום. בתחילה הוא התקשה להאמין למראה עיניו. "על שולחן העבודה הקטן שלי היה מונח צרור תיקים שהחזיקו כ־800 דפים והיו מחוברים זה לזה בשרוך", הוא משחזר, "נראה שהייתי אחד הראשונים שהחזיקו אותם בידיהם. מבטי חלף על תמלילי שיחות של אנשי חיל הים הגרמני, רובם חיילי צוללות, מתועתקים מילה במילה. 800 דפים רק מחודש ספטמבר 1943. ואם קיימים דוחות מספטמבר, צריכים להיות דוחות גם מאוקטובר ומנובמבר 1943. ומה עם שנות המלחמה האחרות? אכן, גם מחודשים אחרים היו קיימים צרורות עבים, ואני קלטתי שזהו רק קצה הקרחון. הזמנתי בהתרגשות עוד ועוד תיקים. רותקתי לשיחות, וממש נשאבתי לעולם החדש של המלחמה שהשתרע לפניי. היה אפשר לשמוע את החיילים מדברים, לראות אותם מניעים את ידיהם בעת שהתווכחו. הפתיחות שבה דיברו על הלחימה, על ההריגה ועל המוות, הפתיעה אותי".

תיקי הארכיון שאיתר נייצל חשפו בפניו את תוכנו של אחד ממבצעי הריגול הגדולים והחשובים שביצע המודיעין הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה – מבצע שנותר במידה רבה עלום עד היום. סוכני המודיעין בלונדון התקינו מיקרופונים זעירים בכמה מתקני כליאה, ובאמצעותם האזינו בשיטתיות לאלפי שבויי המלחמה הגרמנים שנתפסו במהלך הקרבות במזרח אירופה ונכלאו בהם. ואכן, החיילים הגרמנים דיברו על הכל: על מבצעים צבאיים, על כלי נשק חדישים, על הגעגועים למשפחה ולילדים, וגם על הזוועות הנוראות שבהן לקחו חלק, אם כעדים ואם כמשתתפים – ובראשן ההשמדה השיטתית של האוכלוסייה היהודית בשואה.

במשך שנים סרק וניתח צוות מחקרי בראשות נייצל והפסיכולוג החברתי הראלד ולצר את תמלילי השיחות, המשתרעים על פני כ־150 אלף עמודים. את התוצאה – הצצה ראשונה מסוגה ובלתי אמצעית אל תוך עולמם הפנימי של כמה ממבצעי אחד מהפשעים הגרועים ביותר בהיסטוריה האנושית – איגדו השניים בספר "חיילים: ההקלטות הסודיות של אנשי הוורמאכט", הרואה אור בימים אלו בעברית בהוצאת "דביר". חלקים מהספר מובאים כאן.

add 1 maas executionגיא הריגה באוקראינה, 1942. חייל האס.אס יורה, חיילי הוורמאכט מתבוננים מהצד 

קיטל: "נכנסתי לרכב, נסעתי אל האיש הזה מהאס.דה ואמרתי 'אני אוסר פעם אחת ולתמיד על היריות האלה שם בחוץ, איפה שכל אחד יכול לראות. אם אתם יורים באנשים ביער או באיזשהו מקום שאף אחד לא רואה, זה עניין שלכם. אבל אני אוסר לחלוטין על יום נוסף של ירי כאן. אנחנו שואבים את מי השתייה שלנו מבארות עמוקות, מה שאנחנו מקבלים מהן זה מי פגרים'".

פלברט: "מה הם עשו עם הילדים?"

קיטל (נסער מאוד): "ילדים, ילדים בני 3, הם הרימו אותם בשערות, ירו בהם ברובה, ואז זרקו אותם פנימה. ראיתי במו עיניי. היה אפשר להסתכל. עמדו שם אנשים במרחק של 300 מטר. האס.דה הציב שם מחסום. הלטבים עמדו שם, והחיילים הגרמנים, והסתכלו".

פלברט: "איזה מין אנשים הם אלה האס.דה?"

קיטל: "גועל נפש! אני חושב שבהם היה צריך לירות".

פלברט: "מאיפה הם היו? מאיזה גוף?"

קיטל: "הם היו גרמנים. היו להם מדים של אס.דה ועליהם הפס השחור שעליו כתוב שירות מיוחד".

פלברט: "התליינים היו כולם לטבים?"

קיטל: "כולם היו לטבים".

פלברט: "אבל הפקודה ניתנה בידי גרמני?"

קיטל: "כן. הגרמנים הם שעשו את הטקס הגדול, ואת הטקס הקטן עשו הלטבים. הלטבים עשו חיפוש בכל הבגדים… איש האס.דה הסכים. הוא אמר: 'בסדר, נעבור למקום אחר'. כולם היו יהודים. הובילו אותם מיישובים כפריים. לטבים עם סרט בשרוול – ככה הובילו את היהודים, ואז שדדו אותם. היתה עוינות גדולה כלפי היהודים בדווינסק, אז התושבים פשוט פרקו את זעמם".

קיטל אמר את הדברים האלה ב־28 בדצמבר 1944. בשנת 1941 הוא היה אלוף משנה בכוח מילואים של קבוצת ארמיות צפון, ושירת בעיר דווינסק, שם נורו כ־14 אלף יהודים בין יולי לנובמבר. לא ניתן לברר מה היה תפקידו בפעולות הירי האלה. הוא עצמו בחר לתאר את האירוע מנקודת מבט של צופה זועם. כקצין בכיר היתה לקיטל יכולת רבה להשפיע על האירוע המתואר. שלא כמו חיילים פשוטים, הוא לא היה חייב להישאר בתפקיד הצופה הפסיבי, אלא היה יכול להתערב.

הסיפור מנקודת המבט של הצופה נפוץ מאוד בתמלילי השיחות, ואילו השתתפות פעילה באירועים נשארת בדרך כלל לוטה בערפל. כך קבעו המספרים את מקומם באירועים בתפקיד הבלתי מזיק של הצופה – סגנון סיפורי שאפשר לפגוש עד היום בראיונות רבים עם בני התקופה. גם הפירוט הרב המופיע בתיאוריו של קיטל אינו יוצא דופן – פעולות ירי סיפקו חומר רב לדיון והזדמנויות רבות להעלות שיקולים ושאלות של אשמה ואחריות.

קיטל מייחס את העובדה שהלטבים ביצעו ככל הנראה את מלאכת ההריגה בפקודת הגרמנים ל"זעם התושבים" בדווינסק. זוהי אחת מאינספור דוגמאות הממחישות שסתירות ברורות ואמירות חסרות היגיון אינן זוכות לחשיבות הרגילה בשיחות החיילים. קיטל מדבר על הרג מאורגן שניהל האס.דה – דבר שעומד בסתירה לדבריו על "זעם התושבים" ועל פריקתו על היהודים. אך סתירות בסיפורים הן עניין קבוע בשיחות, ורק לעיתים רחוקות הן מפריעות לשומעים. אבל פלברט הוא מאזין קשוב:

פלברט: "על היהודים?"

גנרל־לויטננט האנס שאפר (מתערב בשיחה): "כן. מפני שהם עזרו לרוסים לגרש שישים אלף לטבים… תגיד, איזה רושם עשו האנשים האלה? ראית פעם אחד מהם ככה לפני הירי? הם בכו?"

קיטל: "זה היה נורא. ראיתי משלוחים, אבל לא ידעתי שאלה אנשים שלוקחים להרוג אותם". 

שאפר: "האנשים האלה יודעים מה צפוי להם?"

קיטל: "הם יודעים בדיוק. הם אדישים לכל. אני לא אדם רגיש בעצמי, אבל דברים כאלה גורמים לי בחילה. תמיד אמרתי: 'אתה מפסיק להיות שָם בן אדם. זה כבר לא חלק מהאסטרטגיה הצבאית'. פעם היה אצלי כימאי בכיר של א"ג פארבן. בגלל שלא היה להם מה לתת לו לעשות, הוא גויס ונשלח לחזית. עכשיו הוא חזר הביתה, והוא גם הגיע לשם במקרה. האיש היה גמור במשך שבועות. הוא תמיד ישב בפינה ובכה. הוא אמר: 'אם חושבים על זה, שזה ככה בכל מקום!' הוא היה כימאי חשוב ומוסיקאי עם עצבים מאוד חלשים".

פלברט: "זאת הסיבה שפינלנד נסוגה מהברית בינינו, שרומניה נסוגה, ששונאים אותנו בכל מקום… לא בגלל המקרה הפרטי המסוים הזה, אלא בגלל כלל המקרים".

קיטל: "אם היו הורגים את כל יהודי העולם בבת אחת, לא היה נשאר אפילו מאשים אחד".

*   *   *

קציני ורמאכט ואס.אס שנפלו בשבי לאחר שחרור פאריס. "לא הייתי רוצה להיות חייל אס.אס, עוד תבוא נקמה על זה" // צילום: אי.פי

add 2 warmachtקשה לומר עד כמה העסיקה השמדת היהודים את חיילי הוורמאכט. מכיוון שאפשר לצאת מנקודת ההנחה שהקצינים החוקרים של בעלות הברית היו מעוניינים לגלות פרטים על פעולות ההשמדה, אפשר גם להניח שהשיחות על השמדת היהודים זכו לתיעוד רב יחסית. בהתאם לכך, העובדה שרק 0.2% מהסיפורים עוסקים בשואה – ומדובר בסיפורים על כל קשת רדיפת היהודים, מסגירתם בגטאות ועד ההרג ההמוני שלהם בירי ובגז – מלמדת שהנושא תפס חלק קטן להפליא מסך החומר המתועד, וכנראה גם בתודעה של החיילים. אף על פי שלפעמים היה להם קשר עם ההשמדה – אם קשר לוגיסטי ואם קשר שנבע מסיוע לרשויות או התנדבות – ההשמדה לא עמדה במרכז המשימות שלהם. מעשי הטבח ביהודי בריה"מ, שאורגנו בעיקר בידי האיינזצגרופן, גדודי מילואים של המשטרה וכוחות עזר מקומיים, נערכו בשטחים הכבושים מאחורי קו החזית, ובהתאם לכך לא הירבו הכוחות הלוחמים להשתתף בפעולות ההשמדה ההמונית.

בהסתמך על החומר הנמצא בידינו, אנו יוצאים מנקודת ההנחה שהידע על עצם עובדת השמדת היהודים, ועל האופן שבו התבצעה, היה נפוץ בקרב החיילים, אך הנושא הזה לא עניין אותם במיוחד. התיאורים בנושא תהליך ההשמדה מעטים בהשוואה, למשל, לדיונים האינסופיים על טכנולוגיית כלי נשק ופצצות, על עיטורי גבורה, ועל הטבעת ספינות והפלת מטוסים. העובדה שהיהודים נרצחים בהמוניהם היתה ידועה לחיילים, ומשולבת במסגרת ההתייחסות שלהם, אבל נשארה שולית למדי.

עם זאת, בדרך כלל התיאורים המעטים האלה מפורטים יותר מהשחזורים שהצליחה הפרקליטות בגרמניה לעשות במאמצים רבים ובחקירות ממושכות, ואחדים מהם גם הרבה יותר מדויקים. תמלילי השיחות נהנים לא רק מהפתיחות שבדיווח מרצון, אלא גם מקִרבה בזמן לאירועים – רבים מהאירועים המתוארים בתמלילים התרחשו זמן קצר יחסית קודם לכן, ועדיין לא עברו דרך הפילטרים הרבים של הגרסאות שלאחר המלחמה. למעשה, כל המידע על ההשמדה ההמונית ששוחזר בקפידה באמצעות מחקר היסטורי, חקירות משפטיות ועדויות של ניצולים, קיבל פה חיזוק. רק שכאן מדברים מבצעי הפשעים, או אלה שצפו במעשים והיו חלק מחברת המבצעים.

ברונס: "טוב, אז על כל בור היו שישה חיילים עם מקלעים… הבורות היו באורך של 24 מטרים וברוחב של בערך 3 מטרים. הם היו צריכים לשכב כמו סרדינים בקופסת שימורים, הראשים באמצע. למעלה היו שישה חיילים עם מקלעים, שירו להם אז בעורף. כשבאתי, הבור כבר היה מלא. אלה שהיו בחיים היו צריכים לשכב שם מעל, ואז הם חטפו את היריות; כדי לא לבזבז יותר מדי מקום, הם היו צריכים לשכב בשכבות מסודרות… 

אבל לפני כן שדדו אותם בתחנה אחרת. כאן היה קצה היער, כאן היו שלושת הבורות באותו יום ראשון, וכאן עוד היה טור באורך של קילומטר וחצי, והוא התקדם צעד אחר צעד – זה היה תור למוות. כשהם התקרבו עכשיו, אז הם ראו מה קורה בפנים. בערך כאן למטה הם היו צריכים למסור את התכשיטים והמזוודות שלהם. את דברי הערך הכניסו למזוודה, ואת שאר הדברים שמו בערימה. אלה היו בגדים בשביל העם שלנו המצוי במצוקה – ואז, קצת אחרי, הם היו צריכים להתפשט, ו־500 מטר מהיער הם היו צריכים להתפשט לגמרי. מותר היה להם להישאר רק בחולצה ותחתונים. כולם היו רק נשים וילדים קטנים, בערך בני שנתיים… ואז ההערות הציניות האלה! עוד ראיתי שהחיילים האלה עם המקלעים, שהתחלפו בכל שעה בגלל מאמץ יתר, עשו את זה בחוסר רצון! לא. הערות מגעילות: 'הנה באה חתיכה יהודייה'. אני עוד רואה את זה בעיני רוחי. אישה יפה בחולצה אדומה כמו אש".

בתיאור של גנרל־מיור ולטר ברונס עולים כמה פרטים מזעזעים: ברונס מעריך את אורך הטור הממתין למוות בקילומטר וחצי, נתון מפלצתי של אנשים העומדים בטור לקראת הירצחם. ראוי לציין שברונס אומר שהחיילים היורים "התחלפו בכל שעה בגלל מאמץ יתר" – עדות ברורה על האופי התעשייתי של ההריגה (אופי שמשתקף גם בתהליך הכנסת הקורבנות לבורות). ולבסוף, ההתייחסות להזדמנויות למין במהלך "אקציות נגד יהודים".

ברונס מדבר כאן על הרג המוני, שנעשה בצורה מאורגנת ותוך "חלוקת עבודה" שיטתית. עד השלב הזה של ההשמדה דאגו המבצעים לארגן את תהליך הרצח ההמוני – החל בהפשטת הקורבנות ועד שעות העבודה של כיתות היורים – ועל ידי כך ייעלו אותו ומנעו ביצוע לא מרוסן שלו. לא כך היה המצב בתחילת ההשמדה ההמונית. השיטה שברונס מתאר היתה תוצאה של תהליך מהיר של התמקצעות ההרג.

*   *   *

גרף: "מישהו מחיל רגלים סיפר, שבשדה התעופה הם ירו ב־15 אלף יהודים. הם אספו את כולם יחד וירו בהם במקלעים. בכולם יחד. הם השאירו בערך מאה בחיים. זאת אומרת, בהתחלה הם הכריחו את כולם לחפור בור, ואז השאירו מאה בחיים וירו בכל השאר. ואז המאה האלה היו צריכים להכניס את כולם לבור ולכסות את כולו חוץ משטח בגודל כזה; ואז הם ירו גם במאה וכיסו את הכל".

קראץ: "בניקולייב ראיתי פעם שיירה של משאיות גדולות, לפחות שלושים כלי רכב באו. מה יש בהן? מלא אנשים עירומים: נקבות, ילדים, נשים וגברים, כולם יחד ברכב אחד. אנחנו הולכים לשם, לאן שהם נוסעים. חיילים: 'בואו רגע לפה'. אז הסתכלתי. בור גדול. פשוט העמידו אותם קודם על הקצה. הם נפלו מעצמם. היתה להם יותר מדי עבודה שם. הם היו צריכים לזרוק אותם בגלל שהם לא נכנסו מספיק פנימה, כשהם נפלו בכזה בלאגן. אז האנשים היו צריכים לרדת למטה. אחד צריך להישאר למעלה, השני נכנס פנימה. הוא שכב למטה, השני שכב עליו, אבל אחר כך זאת היתה רק מאסה דלילה… זה דבר בלתי נשכח. לא הייתי רוצה להיות חייל אס.אס. עוד תבוא נקמה על זה".

מש"ק קראץ, מכונאי מטוסים שהוצב ב־1942 עם היחידה שלו בדרום רוסיה, מציין ששיטת הירי ההמוני שהופעלה בתחילה לא היתה יעילה, מפני שקברי האחים לא נוצלו היטב. קראץ מתאר זאת בצורה מרוחקת, כאילו היה מדובר בתקלה טכנית. עם זאת, לקראת הסוף משתנה נימת דבריו והוא מציין כי "עוד תבוא נקמה על זה". הרהורים כאלה מלווים לעיתים קרובות את תיאורי ההשמדה ההמונית. נראה כי רבים מהמספרים חוששים שהחריגה מאירועי המלחמה הקונבנציונליים, ומפשעי המלחמה השכיחים הנחשבים "נורמליים", עוד "תתנקם" בהם. הירי ההמוני נתפס אפוא כחציית גבולות, כחריגה מהמותר אפילו בשעת מלחמה, והחיילים אינם יכולים לתאר לעצמם שבמקרה של תבוסה לא יהיו לו השלכות.

ADD 4 GERMAN POWS

הדיאלוג הבא מתייחס לירי המוני בעיר וילנה. הוא מובא בפירוט, משום שיש בו היבטים רבים המלמדים בין השאר על דרך ההתייחסות של רבים מהחיילים לאירועים מהסוג הזה (בהתנגדות, אך גם בשאננות) ומה מעניין אותם במיוחד בנושא הזה. השיחה מתנהלת בין שני אנשי צוללות, מכונאי בן 23 בשם הלמוט הרטלט וטוראי בן 21 בשם הורסט מיניור, שהיה עד לרצח המוני של יהודים במהלך שירותו בליטא.

מיניור: "הם היו צריכים להתפשט ולהישאר רק עם חולצה, והנקבות עם תחתונים וחולצות, ואז הם נורו על ידי הגסטפו. כל היהודים שם הוצאו להורג".

הרטלט: "בחולצות?"

מיניור: "כן".

הרטלט: "למה ככה?"

מיניור: "טוב, כדי שלא ייקחו איתם למטה את כל הדברים. מישהו אסף אותם, ניקה ותיקן אותם".

הרטלט: "השתמשו בהם, מה?"

מיניור: "כן, בטח".

(הרטלט צוחק).

מיניור: "תאמין לי, אם היית רואה את זה, היית נבהל! פעם ראינו איך ירו שם".

הרטלט: "ירו במקלעים?"

מיניור: "בתת־מקלעים… ועדיין היינו שם כשירו בבחורה יפה".

הרטלט: "חבל עליה".

מיניור: "כולם נורו! היא ידעה שיירו בה. עברנו עם האופנוע וראינו שם שיירה, ואז היא פתאום קראה לנו, אז עצרנו ושאלנו לאן הם הולכים. אז היא אמרה, כן, הם הולכים לירי. חשבנו בהתחלה שהיא צוחקת. היא הסבירה לנו בערך את הדרך, איפה שזה היה. נסענו לשם, היא באמת נורתה".

הרטלט: "היא הלכה לשם עוד עם בגדים?"

מיניור: "כן, היא היתה לבושה בהידור. בטוח בחורה נועזת".

הרטלט: "מי שירה בה בטוח החטיא".

מיניור: "אף אחד לא היה יכול לעשות כלום נגד זה. אצלם אף אחד לא מחטיא. הם באו לשם, הראשונים היו צריכים לעמוד, והם נורו. ככה הם עמדו עם תתי מקלע וירו במטחים קצרים למעלה ולמטה, פעם ימינה ופעם שמאלה עם תתי מקלע. עמדו שם שישה גברים, והיתה שם שורה של…" 

הרטלט: "אף אחד שם לא ידע מי ירה בבחורה?"

מיניור: "לאאא. הם לא ידעו. הכניסו מחסנית, ימינה, שמאלה וגמרנו! לא משנה אם הם עוד חיים או לא, מי שהם פגעו בו נפל אחורה, נפל לתוך בור. ואז באה הקבוצה הבאה, היא פיזרה גחלים וסיד כלורי על אלה ששכבו שם למטה, עמדה על קצה הבור – וככה זה המשיך".

הרטלט: "הם פיזרו עליהם? למה?"

מיניור: "כי הם נרקבים וכדי שזה לא יסריח וכל זה, הם שפכו סיד כלורי מעל".

הרטלט: "ואלה שנפלו שם, שלא ממש מתו עדיין?"

מיניור: "חוסר מזל. הם התפגרו שם".

(הרטלט צוחק).

מיניור: "אבל היו שם צרחות ויללות!"

הרטלט: "הנקבות, גם בהן ירו שם?"

מיניור: "כן".

הרטלט: "ראית שהיהודייה היפה היתה שם?"

מיניור: "לא, כבר לא היינו שם, אבל פשוט ידענו שהיא נורתה".

הרטלט: "היא אמרה משהו קודם? היית איתה עוד פעם?"

מיניור: "כן, היינו יחד עוד ביום שלפני, למחרת התפלאנו שהיא לא באה יותר. אז נסענו עם האופנוע".

הרטלט: "גם היא עבדה שם?"

מיניור: "גם היא עבדה".

הרטלט: "סלילת כבישים?"

מיניור: "לא. היא ניקתה אצלנו במחנה. כשהיינו שם, גרנו במחנה שמונה ימים. ישנו שם כדי שבחוץ לא…  היה צריך להיזהר שם לא להיתפס. זה הרי לא דבר חדש. חיסלו את הנקבות היהודיות ככה שזה כבר לא היה יפה".

הרטלט: "מה היא אמרה ככה, שהיא…"

מיניור: "כלום. אחח, דיברנו… היא היתה באוניברסיטת גטינגן".

הרטלט: "והיא נתנה שיעשו ממנה שם זונה!"

מיניור: "כן. הם לא שמו לב שהיא היתה יהודייה. היא גם היתה ממש הגונה וכל זה. זה רק חוסר מזל. היתה צריכה למות איתם! 75 אלף יהודים נורו שם".

הרטלט המכונאי רואה זאת כמובן מאליו שעובדות כפייה, בעיקר היפות שבהן, סיפקו גם את הצרכים המיניים של החיילים. טוראי מיניור מאשר זאת באותה טבעיות, ומזכיר את הקושי שבדבר – "חילול הגזע", האיסור להיתפס בקיום יחסי מין עם נשים יהודיות. המשך סיפורו של מיניור מרמז שיהודיות רבות נורו אחרי יחסי המין, כדי שלא יוכלו לסבך את החיילים. ניתן לראות כאן בבירור שעובדת קיומה של ההשמדה ההמונית פתחה מרחב אלימות, שאיפשר מימוש הזדמנויות שונות לגמרי: אם בני אדם מסוימים הם בני מוות, ואם הם יירצחו בכל מקרה, אפשר לעשות להם דברים, או לקבל מהם דברים, שבנסיבות אחרות לא היו אפשריים.

*   *   *

Marsh German prisoners of Moskve  March of German POW's. Moscow, 17 July 1944

בצילום : מצעד השבויים הגרמניים שנתפסו בסטלינגרד ברחובות מוסקבה . מרביתם לא חזרו .

טאומברגר: "פעם אחת ראיתי שיירה של אנשים במחנה ריכוז. ירדתי שם בתחנה ליד מינכן, בונים שם עכשיו בהר בשביל הנשק הסודי. גם מייצרים שם את הנשק החדש. בשביל זה לקחו אותם לשם. פעם אחת ראיתי אותם צועדים, את הטיפוסים האלה, החבר'ה המורעבים האלה מבריה"מ ממש זללנים לידם. דיברתי עם אחד השומרים שם. הם עבדו בתוך שרשרת של שומרים, אבל במהירות, רצוף, בלי הפסקות, 12 שעות, 12 שעות מנוחה. טוב, אי אפשר לדבר על מנוחה. מתוך 24 שעות, היו להם בערך חמש שעות שינה. בשאר הזמן הם כל הזמן היו על הרגליים. גם השומרים היו אסירים. היו להם כובעים שחורים. הם קפצו ביניהם עם אלות כאלה, שמו להם מכות בראש ובגב. הם התמוטטו".

קרוזה: "מספיק, מספיק, מותק". 

טאומברגר: "אתה לא מאמין? אני נותן לך מילת כבוד שראיתי את זה בעצמי. אלה היו אסירים שהרביצו אחד לשני. אלה היו השומרים עם הכובעים השחורים. הם קיבלו סיגריות. הם קיבלו ארוחות מלאות. הם גם קיבלו כסף, תלושים כאלה. הם לא מקבלים כסף מזומן. הם יכלו לקנות בזה לעצמם כמה דברים נוספים… תפסו אותם חזק עם הדברים האלה. הם קיבלו פרמיות על זה. לכל אחד ממנהלי העבודה האלה היו 40-50 אסירים. הם הועסקו בחברות. זאת אומרת, הם עבדו בשביל חברה מסוימת. ככל שהם עבדו יותר, בקבלנות, כך קיבלו היהודה איש קריות האלה יותר פרמיות. עכשיו הוא חבט בהם עם האלה ככה שהם עבדו… הם הכניסו צינורות בשביל מערכת טורבינות, בשביל מאגר המים, בשביל המנגנון… עכשיו זה עשה הסכם עם הרואה חשבון שם, שבכל יום הוא יכניס שלושה צינורות. והוא קיבל פרמיות כאלה וכאלה. אם הוא הכניס בתוך יומיים צינור אחד יותר ממה שנקבע בהסכם, הוא קיבל תוספת פרמיה כזאת וכזאת. הייתי שם ארבעים ושמונה שעות, ואז נסעתי משם. אז ראיתי את זה".

תיאור האסירים, כפי שמביא אותו טייס הקרב טאומברגר, מדויק למדי מבחינה היסטורית. נכון אמנם שאפשר רק לנחש למה מתייחסת הבקשה של קרוזה שטאומברגר יפסיק את סיפורו – איננו יכולים לדעת מהבקשה אם הוא אינו מאמין לכל הסיפור, מפקפק בתפקיד הקאפו או אולי פשוט לא רוצה לשמוע סיפורים כאלה – אבל תגובתו של טאומברגר מצביעה על כך שקרוזה מפקפק באמיתות הדיווח על השימוש באסירים כמנהלי עבודה. זאת הסיבה שהוא אומר "אתה לא מאמין", וזאת גם הסיבה שהוא מספר באופן מפורט יותר על הקאפו. ראוי לציין כאן שטאומברגר מדגיש שהוא רואה את התנהגות הקאפו כראויה לגינוי ("יהודה איש קריות האלה"), כאילו האנשים שתיאר היו במצב שבו יכלו להחליט בעצמם מה לעשות.

מקור וקרדיט : הבאנליות של הרוע ," ישראל היום"

ראה גם :

סקירה על הספר באתר לחקר ההיסטוריה בחו"ל  (  Reviews in history )

Soldaten: On Fighting, Killing and Dying. The Secret World War II Transcripts of German POWs

0

תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *