הפלוגות האורבות של חופי ושייקה גביש

3094

קרב משמר העמק התרחש בין ה-4 ל-14 באפריל 1948. קולונל פאוזי אל-קאוקג'י, שעמד בראש כוח של 1,500 לוחמי "צבא ההצלה" הפתיע את אנשי הקיבוץ ואת מנהיגי היישוב, ותקף במטרה לכבוש את הנקודה האזרחית ולהבקיע את הדרך לחיפה. אילו היה מצליח, היה מנתק את צפון הארץ מדרומה, זורע דמורליזציה ומי יודע מה עוד.

palmach 4

פלוגה ג' , פלוגתו של יצחק חופי ( חקה) , הגיעה רק ב9 באפריל 1948 לאזור קיבוץ משמר העמק. היא התקבצה לאטה ונבנתה בהדרגה ממחלקות שהגיעו מהגליל המערבי ומבודדים שהצטרפו מפלוגת המכ"ים שבדליה". הגדוד הראשון של הפלמ"ח אשר נלחם באזור משמר העמק,  התקבץ בשני ריכוזים : פלוגות א' וב', מאוחר יותר פלוגה ד' בקיבוץ דליה. סך הכול פעלו לאורך המערכה 6 פלוגות : כ600 -700 לוחמים ( כולל פלוגת "גולני" שישבה בתוך הקיבוץ").  כוח זה הציב אתגר רציני לצבא ההצלה של קאוקג'י, בשטח הפתוח בהרי משמר העמק בואכה עמק מנסי.

בתמונה למטה : בנייני הקיבוץ לאחר הפגזת תותחי קאוקג'י

mismar hangev 2

בצילום למטה : המגינים בקיבוץ משמר העמק מתחפרים

hofrim mizurim 1948 pikiwiki

קאוקג'י הזעיק מג'נין תגבורת גדולה והחלה במהלך נגד.

סיפר חופי , " התברר שהגדוד כולו ( הגדוד הראשון של הפלמ"ח )  כבר התרכז באזור ג'וערה… אני הייתי, אם כך , בהתחלה ללא תעסוקה. על ידי צירוף וליכוד אנשים שרובם עולים חדשים, נולדה פלוגה חדשה- פלוגת הרזרבה, לאבטחת האגף ולהגנה נוספת בחורשה. חופי קיבל את הפיקוד עליה.

תכנון המלכודת

"המג"ד של הגדוד הראשון של הפלמ"ח שאף להכין לקאוקג'י מלכודת. המטרה היתה תפיסה מחדש של הכפר הערבי רוביה פוקא , השתלטות על הרי הגעש ( תל אשמר ותל קוטא) , תפיסה בחשאי של רכסים שולטים על עמק מנסי מדרום והצבת פלוגה אורבת בחורשת האורנים ממערב. לשם כך שלח המג"ד את כוחותיו, עוד בלילה לתפוס את העמדות שעליהן אמורות יחידותיו להתכתש עם כוחות קאוק'גי. נקבעו תפקידים לכל הפלוגות , נמסרו הוראות הקשר , צירי התנועה, לכולם היה ברור כי מדובר בקרב בסדר גודל שונה לחלוטין."

הפלוגה המקובצת של הפלמ"ח, שכללה גם יחידת חי"ש, בפיקוד יצחק חופי, יצאה ברגל מבסיסה בג'וערה והוצבה בקצה המזרחי של חורשת משמר העמק. " הכרנו שם כל סלע" , העיד חופי המ"פ שערך את כוחותיו ככוח אורב. "התפקיד שלי ", נזכר חופי, לפי התכנון של דן לנר, המג"ד, היה לשבת ולשתוק, לא לגלות את הכוח שלי, עד עיתוי נוח, אם הם ייכנסו לכיס בין הזרועות האלה משני הצדדים" .

"בשעה 10:20 נפל פגז ראשון בקיבוץ משמר העמק.  ההרעשה הרביעית של תותחי קאוקג'י החלה , כולם קפצו לתעלות,  הפגזים נפלו במרכז החצר, נפגיו הצריפים , קירות, פגיעה ישירה בחדר האוכל הישן סיכלה את ארוחת הצהריים, למרבה המזל, המטבח של הקיבוץ לא ניזוק. לאחר חצי שעה נפסקה ההפגזה. סך הכול נפלו בחצר 30 פגזים ואיש לא נפגע ."

mismar haamek 1

בצילום למעלה : מגיני הקיבוץ  מתחפרים לנוכח הפגזות תותחי צבא ההצלה של קאוקג'י

בין 12:30 ל13:30  השתרר לפתע שקט מוחלט בכל שדה המערכה . להפתעתם של אנשי הפלמ"ח היה אפשר לראות את לוחמי האויב מתכנסים מעגלים-מעגלים באמצע השדה וסועדים את לבם.

עתה הזעיק קאוקג'י את כל כוחותיו למאמץ אחרון כדי להדוף את הכוחות של הפלמ"ח שהשתלטו על רכסי העמק. בשעה 14:00 החלה הפצצה קצרה נוספת על הקיבוץ. 8 פגזים נפלו , 3 מהם נפל.

"בה בעת הגיעה לדן לנר , המג"ד של הגדוד הראשון,( פלמ"ח)  הודעה שנקלטה משיחת טלפון, ולפיה לאויב חסרה תחמושת וקאוקג'י נדרש להביא תגבורת מג'נין. לנר העריך את הכוח שהצטבר מולו בכ1,000 לוחמים."

במאבק המוחות שיחק קאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה" הערבי לידיו של יריבו. הוא הפריש כוח קטן בלבד להגנת עמדותיו. כוחו העיקרי נע בכיוון החורשה, שם ציפתה לו הפלוגה האורבת של חופי.

בצילום למטה: לוחמי הגדוד הראשון של הפלמ"ח

palmach 6

הפלוגות האורבות של הפלמ"ח בקרבות משמר העמק

 לכיוון הכפר הערבי רוביה המתינה בשקט עוד פלוגה אורבת : פלוגה ד' של  הגדוד הראשון בפיקודו של שייקה גביש.

שייקה גביש :" אתה רואה  לפניך את כל עמק מנסי , רואים את הטורים  מתקרבים, רואים חיילים הולכים בטורים ובפרישה. צבאו של קאוקג'י מתקדם, כאילו שכל התסריט שדיברנו עליו, מתקיים כפי שתכננו אותו. מתח עצום , כולם מחכים, כולם שוכבים, אתה יודע שהנה ההתנגשות, ואתה יודע השהכל בנוי על המארב הזה, אתה צריך לעצור את ההתקדמות הזו. ושוב, אחרי זה יתבצע החלק השני, מדרום , מצפון , אנחנו יושבים על הגבעות , ואם האקט של העצירה יצליח, קאוקג'י נפל בפח , הוא תקוע בתוך עמק מנסי".

"לעיני לוחמיה של פלוגה ד'  נראה לפתע מחזה מוזר : פלוגה של "צבא ההצלה" שכללה 100 לוחמים צועדת בדרך העפר הדרומית ומתקרבת לעבר תל ג'חאש. פצצת מרגמה 3 אינץ' שנורתה לעברה פגעה בדיוק באמצע השדרה ופצעה כ15 איש אשר נשארו לשכב בעוד היתר נסים לכל עבר ומתחבאים בבוסתנים ליד הדרך. מיד הונחתה פצצה שניה אשר פגעה גם היא באותו מקום והוסיפה על מספר הנפגעים. כל השאר נפוצו לכל עבר, "

"בליל 14 באפריל 1948 השכבתי את כל הפלוגה  במארב, וחיכינו להם. קאוקג'י פעל בדיוק כפי שציפינו . הוא החל לנוע בעמק מנסי בפרישה רחבה לכיוון היער.  חיכינו עד שהם יתקרבו לטווח די קצר, ואז פתחנו באש.  במהלך הקרב הקצר, שהסתיים בנסיגה מבוהלת של האויב, היו לכוח הערבי יותר  מ100 נפגעים,  גם לנו היו נפגעים, שלושה הרוגים וארבעה פצועים." ( מקור וקרדיט :שייקה גביש . סדין אדום, כנרת , זמורה ביתן , 2016 , עמודים : 34-35).

פנחס זוסמן ( סיקו) : "הערבים הכניסו כוחות גדולים לשטח ומצאו עצמם מוקפים, במעין פרסה, בהתקפות עלייה הם ניסו לפרוץ את הפרסה ולא הצליחו. הם נטשו את כל הכפרים וכבשנו הכול  כמו ביצים עזובות" זו היתה בריחה אחת גדולה, קאוקג'י עזב עם הזנב בין הרגליים. זו היתה חוכמת המפקדים. דן לנר ויצחק שדה".

רק למחרת – מצירוף ידיעות שנתפסו באלחוט וטלפון – התברר המצב והתברר למפקדים וללוחמים כי זו הצלחה גדולה לכוחות "ההגנה" והפלמ"ח. המצור על משמר העמק הוסר והדרך לחיפה נפתחה.

קרב מנסי  ב1948 היה אפוא נקודת נקודת מפנה. אין ספק שקאוק'גי נחל תבוסה במונחים צבאיים. הוא לא קרא את מפת הקרב ושיחק לידיו של יריבו, הוא הופתע ממערך הכוחות שמולו ולא הצליח לחשוף אותו עד לסיום הקרב. בשלב מסויים צעדו חייליו של קאוקג'י כמעט בשלשות אל מול קני הרובים של הכוח האורב.

לקראת ערב דעכו ההתקפות , ובכל הגזרות נראו כוחותיו של קאוקג'י נסוגים. בשדה הקרב השאיר "צבא ההצלה" כ100, ויש אומרים 200 נפגעים . הוא לא עצר בנסיגתו עד מעבר לוואדי ערה.

"קאוקג'י נכשל בכל משימותיו, הוא לא הצליח להדוף את הפלמ"ח מעמדותיו שנתפסו בעוד מועד או שנכבשו בבוקר, וגילה חוסר נחישות באחיזתו בעמדותיו שלו. מערכתו שובשה ללא יכולת שיקום של ממש , והוא איבד כל יוזמה מבצעית. בסופו של דבר היעדר התכלית במערכה הוליד ייאוש, זו היתה נקודת השבירה שלו" .

התבוסה במשמר העמק פגעה בעקב אכילס של קאוקג'י – המוניטין שלו. רמזים עבים על מעמדו המתערער האיצו אותו לדמשק, לדון אישית בהתפתחויות עם הפיקוד העליון.

בעיני המפקדים והחיילים של הגדוד הראשון של הפלמ"ח העובדה שהתמודדו בהצלחה עם צבא סדיר , חמוש בתותחים ונשק כבד באור היום , במסגרת גדודית, היתה הסיבה לראיית הקרב כנקודת מפנה".

בעיני מפקד פלוגה ד' , ישיעהו גביש , שימש הקרב בית ספר מתקדם של מעבר מלחימה זעירה ללחימה סדירה, " פה התגלה הגדוד הראשון של הפלמ"ח כגדוד שפועל כגדוד, אולי הגדוד הראשון שפעל בכלל כגדוד באופן רציני באותה התקופה". בראייה של הזמן והמקום המשמעות היתה מרחיקת לכת. פירושה היה עבודת מטה של גדוד, ניהול המשימות והתכנון ע"י המג"ד. קרבות הגדוד הראשון של הפלמ"ח נוהלו כתמרונים ובשלבים, הדגש היה על ניידות ומלחמה. הפלוגות של הפלמ"ח הופעלו במתואם בעיקר בקרב מנסי ב13 לאפריל 1948, שם ניכרה ידו של המג"ד לנר בניצוח על הרעיון המבצעי ומימושו. החידוש  הצבאי היה מובהק.

המחיר ששילמו הכפרים הערביים שסבבו את משמר העמק היה עבורם כבד מנשוא. בחזית משמר העמק בוערו כל הכפרים בעורף המשק בואכה ואדי ערה. זה היה גורלם של אבו-זריק , אבו-שושא, כופרין, רוביה פוקא , נרנריה ומנסי.

מקור וקרדיט : מתוך הספר של עמירם אזוב , משמר העמק לא תיפול ( נקודת מפנה בתש"ח ) , הוצאת דביר 2013.

מקור וקרדיט לצילומים , נדב מן , אתר YNET

קרבות משמר העמק – חופרים ביצורים – פיקיוויקי

 פאוזי קאוקג'י רכוב על סוס, פיקיוויקי

 הגדוד הראשון של חטיבת יפתח בהכשרה , קציר ראשון

בצילום למטה : משוריין של צבא ההצלה ועליו סמל צבא ההצלה: פגיון נעוץ במגן דויד

Kaukji-armored-car-1948

ראה גם : סקירות על הספר המרתק של עמירם אזוב :

"משמר העמק לא היתה אמורה לשרוד. מגיניה לא היו אנשי מלחמה, משנתם הפוליטית הכתיבה דו קיום, הם האירו פנים לשכניהם, חרשו את אדמותיהם בסמוך אליהם, סעדו אותם במרפאתם. משמר העמק היתה נקודה מוקפת בכפרים ערבים, המתקפה עליה החלה עוד בטרם סיימו אנשיה לחרוץ באדמתם שוחות מגן.

זו היתה שיאה של מלחמת האזרחים שהתחוללה בארץ ישראל בין דצמבר 1947 למאי 1948 – יום פלישת מדינות ערב. 11 ימים ארך הקרב על משמר העמק שלימים נודע כנקודת מפנה במלחמת העצמאות. ריכוז הכוחות בעמק היה חסר תקדים בהיקפו. את עניינה של האוכלוסייה הפלסטינית תבעו כוחותיו המזוינים של צבא ההצלה בראשותו של פאוזי אל-קאוקג'י. היישוב היהודי זרק לקרב את הגדוד הראשון של הפלמ"ח ויחידות החי"ש של "ההגנה". אלו היו 11 ימים של קרבות מרים, רוויי דם ואש ועשן, 11 ימים מטלטלים שבין כליה לניצחון.

עמירם אזוב, היסטוריון צבאי וחבר קיבוץ משמר העמק, תיחקר את ימי הקרב ושיחזר אותם, יום־יום ושעה-שעה, מנקודת מבטם של המעורבים בו: מגיני הקיבוץ והלוחמים שחשו לעזרתם; הפלסטינים וכוחות צבא ההצלה והבריטים שעמדו מנגד ועקבו בעניין אחר המתרחש.
אזוב מרצה להיסטוריה במכללת אורנים ומתמחה בהיסטוריה צבאית. מחברו של רב-המכר צליחה שעוסק במלחמת יום הכיפורים.

משמר העמק לא תיפול! הוא ספר מעורר השתאות על קרב גבורה והקרבה שבסופו תקומה לאחד וכליה, חורבן ופליטות לאחר".

מקור וקרדיט : אתר סימניה

 1024PX~1

ד"ר אודי מנור , "משמר העמק לא תיפול – אבל רק אם נלמד את ההיסטוריה (ולא את הנראטיבים)  של 1948 .

הספר 'משמר העמק לא תיפול' מביא את סיפור הקרב על משמר העמק, שהחל בהפגזה חסרת הבחנה של תותחי 'צבא ההצלה' בפיקודו קאוקג'י על בתי הקיבוץ, הפגזה שאין דרך אחרת להגדירה חוץ מאשר במלים 'פשע מלחמה'. "נקודת הטיווח המרכזית לתותחי 'צבא ההצלה' " כתב אזוב (עמ' 90), "היה 'הבית הגדול והלבן של המוסד החינוכי, מקום משכנם של 110 בני הנעורים מגיל 12 עד 17…". כך התכוון צבאו של קאוקג'י "להציל" את הפלסטינים מידי הציונים. התוצאה היתה הטרגדיה הפלסטינית שאין להבינה אלא בהקשר ההיסטורי מהסוג שמציג בפנינו באמינות עמירם אזוב, המתאר אותה בצבעים עזים ואמפטיים מאוד, למשל בקטע הזה (עמ' 260): "ערביי הכפרים התפזרו לכל עבר…הרוב הגיע למחנה הפליטים בג'נין…החברה האזרחית הפלסטינית היתה חלשה ובעלת תשתיות רעועות. היא התפוררה בשל חולשה מנהיגותית, ארגונית וכלכלית…".

'הנראטיביזם' המשחרר כביכול לא הומצא בימינו כמובן. קאוקג'י דאג לפרסם בעיתונות הערבית כי "דגלים ערביים מתנפנפים מעל משמר העמק" (עמ' 123). ב-14 באפריל, לאחר תבוסתו של קאוקג'י, פרסם העיתון 'פלשתין' כי "הפעולות הצבאיות של כוחות השחרור במשמר העמק ובג'וערה הושלמו לאחר ששני הישובים [ג'וערה, כלומר עין השופט] נהרסו כליל והיהודים ספגו אבידות קשות מאוד, המגיעות ל-250 הרוגים…" (עמ' 242). בשלב המסקנות הוטלה האשמה על הבריטים, על הלוגיסטיקה וכן הלאה. כל דבר חוץ מחשבון נפש נוקב על הכוונה, השיטה והתוצאות (עמ' 255). אסטרטגיית הרצח והשקר לא נולדה כמובן ב-1948 אלא לפחות 20 שנה קודם לכן, והיא חיה וקיימת בצורות שונות עד עצם היום הזה, ובכל הזדמנות יש להצביע עליה ועל השלכותיה.

"דגלים ערבים מתנופפים במשמר העמק"? לא בדיוק. התמונה היתה הפוכה מראשיתה. אנשי משמר העמק הצליחו להחזיק מעמד, תוך שהם מתמודדים עם החלטות לא פשוטות כמו זו שהתקבלה בבוקרו של היום השלישי לקרב, להוליך את 160 הילדים והנערים אל 'מערת הפלמ"ח' המפורסמת, שהיתה אמורה לספק לנערים ביטחון אישי גדול יותר. בזמן שילדי הקיבוץ פילסו דרכם במעלה הגבעה, ראו לנכון ערביי אבו-שושא לירות בהם, זאת למרות שעד 1947 התקיימו יחסים תקינים בין הכפר לבין משמר העמק (עמ' 128). למחרת, ב-7 באפריל, פונו רוב הילדים מהקיבוץ. במקביל החלו להצטרף למגיני הקיבוץ כוחות פלמ"ח שפעולותיהם הצבאיות מחוץ לגדר, לראשונה ברמה של גדוד, הכריעו את המערכה.

ספרו של אזוב מביא למעשה את סיפורה של 1948 כולה: ההיבטים החברתיים של המלחמה; היבטיה המדיניים; תפקידם ותיפקודם מלא הסתירות של הבריטים; סבך הפוליטיקה הפנים-פלסטינית והכלל-ערבית; משמעותה של 'תכנית ד' המפורסמת שלאחרונה נעשה בה שימוש ציני ומעוות על ידי תועמלנים מדופלמים, ושבניגוד לאגדות 'ההיסטוריונים החדשים' מעולם לא הוסתרה: נתנאל לורך דן בה בסיפרו שראה אור ב-1966, והיא מוזכרת "אפילו" בפרסום הסברה רשמי של מדינת ישראל משנת 1973; נושאים נוספים הם 'השמיכה הצבאית הקצרה' של 'ההגנה' השופכת עוד אור על הביטוי הידוע 'מעטים מול רבים'; הדילמות המוסריות והפוליטיות של ההנהגה הציונית ברמה הלאומית והמקומית; מקום הציונות בעולם היהודי הרחב; ועוד ועוד. כל אלו נושאים הראויים לעיון ביקורתי נוסף (ובלבד שהוא מדוד, מאוזן, מבוסס ורציני).

לסקירת הספר המלאה של ד"ר אודי מנור

בצילום למטה , קאוקג'י סוקר את כוחותיו במנסי , אפריל 1948

KAUJI IN MANSI 2

בצילום למטה : קאוקג'י על סוס , 1938 ( נטל חלק במאורעות )

kauji on horse pikiwiki

הסיפור על משמר העמק בתש"ח הוא מיקרוקוסמוס של סיפור הסכסוך כולו

הסיפור על משמר העמק בתש"ח הוא מיקרוקוסמוס של סיפור הסכסוך כולו. המערכה שהתנהלה במשך עשרה ימים בשטח שמשתרע מאזור מושב מדרך עוז של היום ועד קיבוץ הזורע, שינתה את פניו ועיצבה את הנרטיבים של שני הצדדים בסכסוך: אזור שלם שהיה כולו ערבי ובתוכו איים יהודיים, הפך לאזור יהודי, בזכות ההתקפה על משמר העמק והקרבות שניהל הפלמ"ח במרחב הזה.

כשיצא לדרך, אזוב ידע מעט יחסית. הוא שמע מהוריו ומבני גילם על קורותיה של מלחמת האזרחים שהתחוללה בארץ בין דצמבר 1947 למאי 1948 – יום פלישת מדינות ערב לארץ ישראל. בתודעתו ובתודעת חבריו, ילדי הקיבוץ האחרים, נחרתו ונצרבו סרט הקרב שצילם יואל לוטן, שבו נראה חבר הקיבוץ הנחוש עמנואל לין מורה לאנשיו להסתער נוכח פני אויב נעלם, או התמונה שבה נראה אביו, משה אזוב, מרים משקפת מעמדתו.

רק לאחר שנים, אחרי שהפך להיסטוריון צבאי, נודע לעמירם אזוב שלצד תמונות אותנטיות שוחזרו ובוימו חלק ניכר מהתמונות. עד כמה גורלית היתה המערכה על משמר העמק, ואילו השלכות היו לה על גורל צפון הארץ כולו, למד אזוב בהמשך. כבר בחורף 1948 הורגש שינוי בהלכי הרוח בקרב צעירי הכפרים הערביים שהקיפו את משמר העמק. רבים דיברו שם בגלוי על קשריהם עם "צבא הירמוך" ונערכו מגביות לקניית נשק. בחודש מארס של אותה שנה הגיעה לשיאה המלחמה על הדרכים, ואבידות היישוב היהודי הסתכמו בכ־1,000 הרוגים, שניים מהם היו חברי קיבוץ הזורע, גבריאל לאי וברנרד שיפר, שעשו את דרכם לביתם במכונית ממשמר העמק. הם נעלמו ליד אבו זריק. בלילה הביאו אותם הכפריים על גמלים לוואדי בין ההרים, על יד אבו שושה, וקברו אותם קבורה שטחית בבגדיהם. רק בחלוף שנים נתגלו גופותיהם.

גם תושבי רוביה נטלו חלק בהתקפות על התחבורה היהודית. חוליית חבלנים של ההגנה פוצצה כמה בתים בכפר, אך לתדהמתה לא מצאה שם איש. הפחד מהגמול הבריח את התושבים.

book cover

"נהיה בשר תותחים?"

בדצמבר הקימה הליגה הערבית את "צבא ההצלה" והעמידה בראשו את איש הצבא הוותיק הקולונל פאוזי אל־קאוקג'י. לקאוקג'י היה "עבר" צבאי

מתקופת המרד הערבי הגדול בבריטים (1939-1936) וגם עבר של שיתוף פעולה עם הנאצים. התבטאויותיו היו קיצוניות להחריד: "השמדת היהודים", "הכשלת תוכנית החלוקה" וגם "חיסול הציונות", אבל בעיני מנהיגים יהודים שניסו לעמוד על טיבו הוא נתפס כאדם פרגמטי שאפשר לבוא עימו בדברים.

כבר בפברואר חצו כ־1,500 מלוחמיו את נהר הירדן והתמקמו באזור ג'נין ושכם. במארס הצטרף אליהם קאוקג'י עצמו. המופתי חאג' אמין אל־חוסייני ונאמניו ראו בו יריב. הם העדיפו לעשות את העבודה מול היהודים לבד. בן־גוריון ניסה לנצל את הפיצול הזה ושלח אל קאוקג'י את אחד הערביסטים הבכירים שלו, ג'וש פלמון. פלמון ניסה להגיע איתו להבנות, אבל לא שיער שבעודו מדבר עם קאוקג'י, כבר עושות יחידותיו צעדים אחרונים לתקיפת משמר העמק שבעמק יזרעאל.

ב־4 באפריל הפגיזו תותחיו של קאוקג'י את משמר העמק. עד אז לא ידעו התושבים אש תותחים מהי. ההפגזה לא היתה מדויקת, אבל גם כך הנזקים היו כבדים. בתי האבן והעץ קרסו כאילו היו עשויים נייר. החשמל, הטלפון והמים נותקו. נקודת הטיווח המרכזית של תותחי "צבא ההצלה" היתה המוסד החינוכי, מקום משכנם של 110 בני הנעורים. בחורות נושאות ילדים רצו תחת אש והצוות הרפואי בראשות ד"ר פלומן עשה ככל יכולתו לטפל בפצועים.

בצילום למטה : לוחמי משמר העמק בעמדת הגנה בקיבוץ , 1948

800px-MishmarHaemek2

גם ענפי החי נפגעו והמחזה לא היה קל לצפייה: גוויותיהם של פרות רבות, סוסים ומאות עופות מושלכים ומתבוססים בדמם. בלילה ניסו הערבים לחתוך את הגדר, אבל נהדפו. ההתקפה נכשלה. בקיבוץ פרץ ויכוח קשה בנוגע לילדים, שהדיו התגלגלו עד מחוץ לגבולות הקיבוץ. בסופו של דבר הוחלט לפנותם לאזור מבטחים. יעקב חזן, חבר הקיבוץ ולימים מנהיגה של מפ"ם, תמך. יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, התנגד בחריפות. אזוב סבור שהיה בהחלטת הפינוי טעם רב. "היא איפשרה לחברים להתרכז בלחימה והסירה דאגה מליבם. הם ידעו שהילדים נמצאים במקום בטוח", הוא אומר.

ב־6 באפריל התחדשה ההפגזה. הפעם היטיבו הערבים לכוון. עזרא מינצר, שיצא לחלוב את הכבשים בדיר, נפגע ומת. גם שמואל הילדסהיים, מכוח החי"ש, נהרג בשדה סמוך מאש צלפים. הקיבוץ החזיק מעמד, אבל קאוקג'י ותועמלניו מיהרו לפרסם ידיעות כי דגלים ערביים מתנפנפים מעל משמר העמק. הידיעות הכוזבות הללו הגיעו גם אל דוד הכהן, ממנהיגי היישוב ששהה בשליחות המגבית המאוחדת באמריקה. "חשך עלי עולמי", העיד הכהן לימים, וכשנודעה לו האמת פרץ בבכי של הקלה.

ביום רביעי נערכו הלוויותיהם של רותי ואילנה רוזנקרנץ ושל יוסף גאון. לא נישאו הספדים; הכל מיהרו – מי לעמדתו, ומי לתפקידו. בבוקר החלו חברי הקיבוץ להעביר את הילדים למערת הפלמ"ח, במעבה יער סמוך, אבל הערבים מאבו שושה פתחו לעברם באש, ואחת המורות נפצעה קשה. זה הזכיר מטווח ברווזים.

ב־7 באפריל נכנסה לתוקפה הפסקת אש בת 24 שעות ופינוי הילדים הושלם. מפקדי הפלמ"ח ביקשו להזרים כוחות למשמר העמק, אבל חיים אבינועם, סגן מפקד הגדוד, התנגד נחרצות. "מה נעשה במשמר העמק? נהיה בשר תותחים?" הטיח במפקדיו. אזוב מצא שהוויכוח היה קשה וקורע. בסופו, סירב אבינועם פקודה אך דעתו, שקיבלה גיבוי מיגאל אלון, התקבלה. יצחק שדה נשלח לזירה והגדוד הראשון של הפלמ"ח שעליו פיקד דן לנר, החל מאגף את כוחותיו של קאוקג'י ואת הכפרים הערביים.

"משמר העמק ניצל", כך למד אזוב, "מבחוץ ולא מבפנים. אנשי הקיבוץ גילו כושר עמידה וגבורה, אבל מה שהכריע את המערכה היה הכוחות שפעלו במרחב שמחוץ לקיבוץ". תחילה נכבשה רוביה פוקה, המשלט הרוכב על הקיבוץ וסביבתו במרחק כמה מאות מטרים. קאוקג'י לא ויתר ובקרב הקשה שהתפתח נפצע ברגלו אריק נחמקין, לימים שר בממשלה. "נשארנו כמעט ללא תחמושת", סיפר נחמקין, "חששתי מכניסת העיראקים. הכנתי את עצמי להתאבדות. הכנתי לי רימון וסטן. חשבתי שזה הרגע האחרון בחיי". לבסוף פינה עצמו על חמור למרפאת הקיבוץ ומשם הועבר לבית החולים בעפולה. הקרב על רוביה הוכרע. הבתים פוצצו, התושבים ברחו והפלמ"ח עזב, אבל ביום השביעי למערכה עדיין הפגיז קאוקג'י את משמר העמק.

"אין לגיטימציה לשיבה"

בימים הבאים הפלמ"ח בא חשבון עם כפרים נוספים באזור. אחד מהם היה כופרין שממנו יצא אבו עלאק, ראש הכנופיה שרצח את חבר משמר העמק אברהם גולדשלגר בדרכו לעין השופט. בתדריך לקראת המבצע אמר המ"מ איתמר גולני: "הלילה 'נמגרש' את כופרין. הורסים עד היסוד, כדי שלא יחזרו", אבל כשהגיעו גולני וחבריו לכפר הוא כבר היה ריק וכל שנותר היה לפוצץ את הבתים.

צבא קאוקג'י הפסיד את המערכה בעמק מנסי. הכוחות הלוחמים היהודיים הכינו לו שם מלכודת והוא נפל לתוכה. זו היתה נקודת השבירה שלו. ב־14 באפריל החלה נסיגה רבתי בצבאו. "המראה שנשקף משולי חורשת משמר העמק היה מדהים", כותב עמירם אזוב בספרו: "מכל הגבעות והעמדות נצפתה נסיגה מואצת. איתם – האוכלוסייה הכפרית כנמלים רוחשות בין גבעות מנסי. לאט לאט נעלמו גם משם". לובקה יבזורי, מפקדו הצבאי של הקיבוץ, חגג: "כל הקטע משמר העמק־לג'ון – ריק מאויב".

כוחות הפלמ"ח ומשמר העמק, ששימש למעשה מוצב חוץ של אזור חיפה, בואכה עמק ג'נין, הנקודה המזרחית ביותר על כביש ג'נין־חיפה, ניצחו את המערכה. 65 שנים חלפו מאז, ועמירם אזוב אומר היום שכתב את הספר "בשביל הדור השני והשלישי. הסטודנטים שלי לא מבינים את משמעות המלחמה על ארץ ישראל. הם לא מבינים שזה היה פה, ממש במקום שבו הם יושבים עכשיו, בכיתה".

יש מי שיאמרו שהאמפתיה שאתה מעניק לפליטים תיתן לגיטימציה לזכות השיבה.

אזוב: "ממש לא. ברגע שנפתח חשבון, ברגע שהיד רשמה – לא היה לתושבי הכפרים סיכוי. אין בספר כל רמיזה ללגיטימציה לחזרה שלהם. עבור חברי הקיבוץ, גם עבור אלה שידם היתה מושטת לדו־קיום יומיומי, המשוואה היתה ברורה. קאוקג'י וצבאו, שאליו נלוו מקומיים ומתנדבים נוספים, תקף; אנחנו התגוננו ויכולנו לו. האחריות לתוצאות נופלת כמובן על הצד התוקף".

ותיקי הקיבוץ, שבו אתה חי עד היום, יקבלו את הספר בברכה או בכעס?

"כתבתי את הספר כבן המקום, אבל מנקודת מבט של היסטוריון. אני לא מתחשבן עם אף אחד, לא עושה חשבון היסטורי עם הקיבוץ. הם ראו את עצמם כחוד החנית במאבק על ארץ ישראל והמיתולוגיה צמחה. הספר פורס את העובדות בראייה היסטורית. הגיע הזמן לשים מאחורינו את המיתולוגיה ואת סדר היום האידיאולוגי ולתת להיסטוריונים לחקור ולספר את מה שקרה".

לדעתך, אפשר לגזור גזירה שווה, היסטורית, בין משמר העמק לבין יישובי יו"ש

"רב המפריד בין משמר העמק למתיישבי יהודה ושומרון. אין דין ההתיישבות הציונית לפני קום המדינה כהתנחלויות שהוקמו לאחריו. אולם זה חשבון נפש אחר. מבחינה פוליטית, אנחנו רחוקים, למרות שאני חושב שאת ההתיישבות שם עושים אנשים מצוינים, ששאבו הרבה ערכים מעולם ההתיישבות הסוציאליסטי, כך שיש אולי קירבה רגשית. אבל התהום הפוליטית כה עמוקה, עד שהיא מציבה אותנו משני צידי המתרס של הוויכוח הפנימי בתוכנו".

מקור וקרדיט ( נדב שרגאי , ישראל היום)

בצילום למטה : הלוחמים בעת הפוגה קצרה בקרבות משמר העמק

defenders in the kibbuz 1948

ראה גם :

קרב משמר העמק – ויקיפדיה

קיבוץ משמר העמק נמצא בשוליים המערבים של עמק יזרעאל על כביש חיפה – ג'נין. הקיבוץ היה מוקף משלושת עבריו בכפרים ערביים שישבו על הגבעות מסביב: אבו שושהאל-ע'וביה א-תחתאאל-ע'וביה א-פוקאנארניהאבו זריקאל-מנסיכופרין ולג'ון. לאחר שנכשל קאוקג'י בהתקפתו על טירת צבי הוא בחר במשמר העמק להתקפה גדולה. משמר העמק היה קיבוץ גדול שאוכלוסייתו מנתה אז כ-600 נפש ששכן סמוך לריכוזי צבא ההצלה ליד ג'נין, הקיבוץ היה מוקף בכפרים ערביים וחלש על ציר ואדי מילח דרכו עברה אז התחבורה היהודית לצפון הארץ. כיבוש משמר העמק היה מקנה לקאוקג'י יוקרה רבה במחנה הערבי ומשמש קרש קפיצה לפריצה מעמק יזרעאל לעבר חיפה.

לשם ביצוע ההתקפה גייס קאוקג'י כוח בסדר גודל של חטיבה. הכוח היה מורכב משני גדודים של צבא ההצלה ולוחמים רבים מכפרי הסביבה. הם הסתייעו בשתי סוללות של תותחי שדה שעד כה לא השתתפו בקרבות בארץ, במרגמות 81 מ"מ ובפלוגה של עשר שיריוניות.

להגנה היו ידיעות מוקדמות אך לא מדויקות, על כוונותיו של קאוקג'י. הקיבוץ לא היו מבוצר והיו בו מבנים בודדים עשויים בטון דק.

קרב משמר העמק – ויקיפדיה

הפעם הראשונה שהפלמ"ח הפעיל מסגרת קרבית בפורמציה של גדוד ולא לשם פשיטה בלבד,

בשנת 1948 היה משמר העמק קיבוץ גדול יחסית שאוכלוסייתו מנתה כ-600 חברים. סמוך לקיבוץ היו ריכוזי צבא ההצלה בפיקוד פאוזי אל-קאוקג'י בקרבת ג'נין. הקיבוץ היה מוקף משלושת עבריו בכפרים ערביים שישבו על הגבעות מסביב: אבו שושה, רוביה א-תחתא, רוביה א-פוקא, נארניה, אבו זוריק, מנסי, כופרין ולג'ון, וחלש על ציר ואדי מילח דרכו עברה אז התחבורה היהודית לצפון הארץ. כיבוש משמר העמק היה מקנה לקאוקג'י יוקרה רבה במחנה הערבי ומשמש קרש קפיצה לפריצה מעמק יזרעאל לעבר חיפה. לשם ביצוע ההתקפה גייס קאוקג'י כוח בסדר גודל של חטיבה. הכוח היה מורכב משני גדודים של צבא ההצלה ולוחמים רבים מכפרי הסביבה. הם הסתייעו בשתי סוללות של תותחי שדה, במרגמות 81 מ"מ ובפלוגה של עשר שיריוניות. להגנה היו ידיעות מוקדמות אך לא מדויקות, על כוונותיו של קאוקג'י. הקיבוץ לא היו מבוצר והיו בו מבנים בודדים עשויים בטון דק. בשעה 16:50 ב-4 באפריל 1948, פתח "צבא ההצלה" בהפגזת תותחים כבדה על הקיבוץ והקרבות על משמר העמק החלו. מספר חברים נהרגו ונגרם נזק רב לבניינים. החשמל נותק ומשק החי נפגע קשה. "בראש ועדת המצב עמד המא"ז יהודה יבזורי (לובקה). בן 40 היה בימים ההם ובעל עבר ביטחוני עשיר. בשנת 1941 התגייס לפלמ"ח ותחת שם הקוד 'אבנר מס' פיקד על חוליות עלייה ב'." (עמוד 27). יבזורי ארגן את חברי הקיבוץ להגנה וכאשר תחת ההפגזה החלו 400 לוחמים ערבים מלווים בחיפוי אש של שישה משוריינים להתקדם לעבר הקיבוץ, הדפוה מגיניו ממש על גדרות הקיבוץ. עם רדת החשיכה נסוגו הערבים. הפוגת הלילה נוצלה להתארגנות מחודשת. למחרת, ב-5 באפריל 1948 התחדשה ההפגזה על הקיבוץ ומספר הנפגעים גדל. יצוין כי מחצית מתושבי הקיבוץ היו ילדים. אחת ההפגזות התרחשה בעת שאחד מחברי הקיבוץ שהה במקלחת. הוא: "זינק החוצה במערומיו וכפי שנכתב ביומן הקיבוץ 'התקבל בעמדות בסבר פנים יפות'." (עמוד 201) לדידי, אחד מאירועי השיא בספר מתרחש כאשר מנסה יבזורי למלט את ילדי הקיבוץ למערה סמוכה, ובמהלך המילוט נקלעים הילדים לאש צלפים.

בצילום למטה : לוחמי הגדוד הראשון של הפלמ"ח  בהכשרת בית השיטה

PikiWiki_Israel_20800_The_Palmach

palmach 2

למערכה להצלת הקיבוץ הוזעק הגדוד הראשון של הפלמ"ח, עליו פיקד דן לנר (שבמלחמת העולם השנייה צנח ליוגוסלביה הכבושה מטעם הבריטים, ולחם עם כוחות הפרטיזנים של טיטו). מפקדי הפלוגות בגדוד היו גם הם שמות נודעים ובהם: שייקה גביש (לימים אלוף פד"ם), אסף שמחוני (אף הוא אלוף פד"ם) ויצחק חופי (לימים אלוף פצ"ן וראש המוסד). בין המ"מים ניתן היה למנות את פנחס ("סיקו") זוסמן ואת רפי איתן (לימים שר). מרתקת במיוחד הינה פרשת סירוב הפקודה של הסמג"ד, חיים אבינועם, אשר סירב להפעיל את הגדוד במתכונת הגנתית, כפי שדרשו ממנו מפקדי חטיבת גולני, ובחר לפנות לערכאה גבוהה יותר, שהובילה לכך שהפיקוד על המערכה נמסר ללא אחר מאשר ל"זקן", הלוא הוא יצחק שדה. כאשר הלה הגיע לשדה המערכה שמע את תוכניתו של הסמג"ד: "שדה אמר: 'זה טוב, אבל לא מספיק, אתם תלכו לא לבית ראס, אתם תתפסו את מגידו.' אבינועם תמה. 'אמרתי לו,' סיפר אבינועם, 'חסר לנו נשק… יש כלי אחד לשלושה, אין מספיק מקלעים. אז הוא אמר, לא אשכח את זה: 'את זה בחורצ'יק תיקחו אצלם,' והצביע על משמר העמק ורוביה.' שדה שאף לבצע איגוף עמוק לעבר צומת ואדי ערה ומגידו." (עמוד 157)

קרבות משמר העמק היוו למעשה את הפעם הראשונה שהפלמ"ח הפעיל מסגרת קרבית בפורמציה של גדוד ולא לשם פשיטה בלבד, ואף שפלוגות הפלמ"ח היו יחידות פשיטה, קומנדו ומחץ מעולות הן לא היו ערוכות לכך, והמפקדים והלוחמים בגדוד הראשון, ולנר בראשם, נדרשו ללמוד ומהר. גם שכר הלימוד היה יקר ושולם בדם. כך למשל מספר שייקה גביש, מ"פ ד' בגדוד הראשון של הפלמ"ח, על היות "המלחמה – הטובה שבאקדמיות" (מתוך הספר "אנשי פאנפילוב" מאת אלכסנדר בק, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1946, עמוד 61) באמצעות אירוע שדומה כי הוא לקוח מתוך הספר אודות "אנשי פאנפילוב" שכה היה אהוד על לוחמי תש"ח: "הכוח בפיקודי שכב במארב יום. נתנו לקאוקג'י להתקרב עד כדי 150 מטר ופתחנו באש. קר אש בלבד. התנועה של קאוקג'י נפסקה אבל אנחנו נתקנו מגע עם כמה נפגעים. זו הפעם הראשונה שלמדתי משהו בניהול קרב. אחרי שהיו לי כמה נפגעים חשבתי שזה הזמן לקחת את הפלוגה ולחזור לבסיס. חזרתי לדליה. אז התקשר אלי דן לנר ואמר לי: 'איך אתה חוזר באמצע הקרב, מבלי לבקש רשות?' ואז הבנתי שזה קרב, זה לא שיש פצועים נסוגים אלא זו מלחמה ארוכה. לומדים את זה. אני למדתי בדרך הזו." (עמוד 174).

לבסוף לאחר שמונה ימי לחימה גיבשו לנר ושדה תוכנית פעולה: "נזכר גביש: 'יצחק שדה שם את ידו הגדולה על המפה. הוא לא כל כך ידע איפה הוא שם את היד, קצות האצבעות הגיעו עד רבת עמון. אבל הציור שלו היה המסר: 'נגיע מפה, נתקוף מפה, הוא [קאוקג'י –ע"א] לא יצא.' המפה היתה קטנה – 1:1000,000 – אבל הציור היה גדול. התפיסה היתה זו: ניתן סיוע למשק על ידי זה שנשחרר אותו מלחץ הגבעות שיורות לו לתוך החצר… איך לתקוף אותו? לכתר אותו, לאגף אותו. לתת לו להיכנס פנימה, להכניס אותו למין מצב לא נוח, שם הוא יצטרך להחליט הכיצד הוא תוקף – שובר את הראש בהתקפה, או מנסה לסגת ואנו מזנבים." (עמודים 218- 219) וכך נפרסו כוחות הפלמ"ח במארבים לכוחות התגבורת של קאוקג'י שיילכדו במעין כיס בין כוחותיו של דן לנר. לראשונה במערכה, ואולי לראשונה בצה"ל: "הפלוגות הופעלו במתואם בעיקר בקרב מנסי ב-13 באפריל, שם ניכרה ידו של המג"ד לנר בניצוח על הרעיון המבצעי ומימושו. החידוש בהפעלה היה מובהק." (עמוד 263).

מדובר בקרב הגדודי הראשון שנערך במלחמה, עוד בטרם הקמת צה"ל: "במאבק המוחות שיחק קאוקג'י לידיו של יריבו. הוא הפריש כוח קטן בלבד להגנת עמדותיו. כוחו העיקרי נע בכיוון החורשה, שם ציפתה לו הפלוגה האורבת של חופי, ולכיוון רוביה שם המתינה לו פלוגה ד'. גביש: 'אתה רואה לפניך את כל עמק מנסי. רואים את הטורים מתקרבים, רואים חיילים הולכים בטורים ובפרישה. צבאו של קאוקג'י מתקדם, כאילו שכל התסריט שדיברנו עליו, מתקיים כפי שתכננו אותו. מתח עצום, כולם מחכים, כולם שוכבים. אתה יודע שהנה ההתנגשות, ואתה יודע שהכול בנוי על המארב הזה, אתה צריך לעצור את ההתקדמות הזו. ושוב, אחרי זה יתבצע החלק השני. מדרום, מצפון, אנחנו יושבים על הגבעות. ואם האקט של העצירה יצליח, קאוקג'י נפל בפח, הוא תקוע בתוך עמק מנסי'." (עמוד 232) סיפר רפי איתן, אשר היה מ"מ בפלוגתו של גביש: "הערבים התקרבו למרחק של 200 מטר מהגבעה. כאן פתחנו עליהם באש חזקה. הפלנו עשרות חללים. הערבים שהבינו שנכנסו למלכודת נרתעו ולא הוסיפו להתקדם." (עמוד 233) משכותרו כוחות "צבא ההצלה" הפעיל קאוקג'י את תותחיו אולם: "עתה הפנה לנר את כל כוח האש ארוך הטווח שבידו לשיתוק מקורות הירי החדשים. ולפתע, בסביבות השעה 16:00, החריד את הגבעות פיצוץ עז ואחד התותחים ומשאית התחמושת שלצדו עלו בלהבות." (עמוד 235). אירוע זה הוביל לנסיגת "צבא ההצלה" ולסיום המערכה. כפי שניסח זאת מ"פ ד' בגדוד הראשון של הפלמ"ח, שייקה גביש: "ואני מוכרח לומר שיצאנו ממנו גם בהרגשה שאנחנו דפקנו צבא, דפקנו את קאוקג'י." (עמוד 262)

הספר "משמר העמק לא תיפול!" כתוב היטב, מומלץ בחום המתאר פרשיות מרתקות במורשת הקרב של מדינת ישראל. מומלץ לקציני צה"ל, חובבי מורשת קרב והיסטוריה צבאית וגם לבני הנוער הרוצים להרחיב ידע. מומלץ בחום רב!!!!!!!

מקור וקרדיט : גל פרל

palmach syarim

בצילום למטה : המג"ד דן לנר

laner 1

 

 

1
· · · · · ·

תגובות

  • Pingback: "הפלגה" 170 : באקו ועוד אוצרות ברשת | עמי סלנט

  • Pingback: קרב משמר העמק 1948 : הסמג"ד חיים אבינועם מסרב פקודה | רגעים היסטוריים

  • ראיתי את דן לנר כמפקד אוגדה במלחמת יום כיפורים הקשה, עת עמדה אוגדת המילואים שלנו בקרבות הבלימה הקשים מול הפולש הסורי , ראיתי אדם מבוגר , רציני , שוקד בשקט על מפות הקרב ומדבר עם המפקדים , לא הכרתי אותו ….והוא נראה מבוגר לתפקידו הקשה , אבל הוא היה בשטח וניהל את הקרבות …
    כעת אני לומד שהוא היה המפקד הראשון של הגדוד הראשון של הפלמ"ח שלחם בקרבות משמר העמק וקרבות מלכייה , אלו היו הקרבות הקשים ביותר של מלחמת העצמאות
    כמה הערצה לאיש הזה שעבר כל כך הרבה מלחמות למען תקומת ישראל

    מנחם צוקר 28 באפריל 2016 9:24

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *