הגנרל שהביס שתי אימפריות

1901

בהאנוי, בירת וייטנאם, הלך לעולמו בגיל 102 גנרל ווֹ נְגוּייֶן גִיאַפּ, שהוביל את הניצחון הוויטנאמי על צרפת באמצע שנות ה-50 ואת הניצחון של ויטנאם הצפונית על ארה"ב בתחילת שנות ה-70.

ווֹ נְגוּייֶן גִיאַפּ נחשב גיבור לאומי בווייטנאם, והמשיך להיות דמות ציבורית מרכזית במדינה כמעט עד גיל 100.

בשנת 1934 תלמידיו של המורה להיסטוריה וו נגוין גיאפ, בבית הספר שבצפון וייטנאם, ידעו אמנם שהוא אוהב היסטוריה צבאית, ושמעו מפיו אמרות שפר של חכם המלחמה העתיק סון טסו וסיפורים על מצביא צרפתי ששמו נפוליאון. אולם איש מהם לא פילל שיום אחד ילמד המורה שלהם שיעור לדוגמה את המעצמה הגדולה צרפת, ששלטה בארצם. שכן המורה להיסטוריה היה למפקד הכוחות המזוינים של וייטנאם המהפכנית, ובקרב דיין ביין פו, שהתרחש לפני 60 שנה, ניצח על המפלה המשפילה ביותר שהנחילה תנועת שחרור לאומית לצבא מערבי סדיר.

בקרב דיין ביין פו הוקף כוח צרפתי גדול והיה נתון במצור ממושך, שבסופו נכנע לצבא הווייטנאמי. בן לילה הפך הקרב בארצות העולם השלישי לסמלה של התקוממות מוצלחת נגד כובש זר, המצויד בכל חידושי הטכנולוגיה. רבים ממנהיגי העולם השלישי המתעורר, כפטריס לומומבה מקונגו, ציינו עד כמה הפיח הקרב הזה רוח לחימה בעמיהם. כשהתכנסה שנה אחר כך, באפריל 1955, ועידת המדינות הבלתי מזדהות בבאנדונג שבאינדונזיה, התהלכו המשתתפים כשסומק דיין ביין פו בלחייהם. לפיכך מובן מדוע חוגגים עתה את יום השנה החמישים לקרב לא רק בווייטנאם, אלא גם בארצות רבות אחרות. גם בצרפת מתכנסים ותיקי המלחמה ההיא, להיזכר בלא מעט מרירות בקרב הגבורה שהסתיים בתבוסה.

vitnam area

מאז שנות ה-60 של המאה ה-19 היתה הודו-סין (היום וייטנאם, לאוס וקמבודיה) מושבה צרפתית. השליטים הצרפתים אמנם תרמו לפיתוח האזור, שהיה אחד מספקי האורז הגדולים בעולם, אך עשו זאת בעיקר כדי לשכלל את יכולתם להפיק ממנו תועלת כלכלית. הם לא השכילו להתמודד עם הבעיות החברתיות (גידול חד באוכלוסייה לעומת מיעוט אמצעי קיום) ועם הרגשות האנטי-קולוניאליים, שאותם טיפח הו צ'י מין, מנהיג התנועה המהפכנית הקומוניסטית לשחרור וייטנאם (הווייטמין ).

במלחמת העולם השנייה נסוגו הצרפתים מהודו-סין, שאותה כבשו היפאנים, אך חזרו אחרי המלחמה. ב-1946 פתח הווייטמין בפעולות גרילה נגד הצרפתים, בסיוע מסיווי שזרם מסין השכנה (שבה היתה המפלגה הקומוניסטית נתונה במלחמת אזרחים נגד הממשלה הלאומית) ובעקיפין גם מברית המועצות. הצרפתים, באותה עת, סבלו מחוסר יציבות שלטונית, ממשלות בפאריס התחלפו ללא הרף, והדבר התבטא בחוסר עקביות ביחסם להודו-סין. כוח המשלוח הצרפתי אמנם תוגבר, ומספרו הגיע עד ל-160 אלף לוחמים, אך הוא הוחלש במלחמת ההתשה הבלתי פוסקת.

בקיץ 1953 החליט המפקד החדש של כוח המשלוח, הגנרל אנרי נאוואר, כי הטקטיקות שנוסו עד אז נגד הגרילה היו חסרות תוחלת, וכי הדרך הנכונה היא למשוך את כוחות הגרילה של הווייטמין לקרב בשטח פתוח, שם אפשר יהיה לנצל את העליונות של צבאו הסדיר והמודרני ולהביסם. אלא שנעלמה מעיניו העובדה שבהדרגה התפתח צבא הווייטמין מקומץ של לוחמי גרילה לכוח עם ארגון וציוד מרשימים, שאיפשרו לו להתמודד עם צבא סדיר אפילו במגרש שלו. הוא גם לא העריך נכונה את יכולתו של יריבו המזהיר, מפקדו של הווייטמין הגנרל וו נגוין גיאפ.

נשים, יין וארטילריה

גיאפ בנה והנהיג צבא שהצליח לגרש מווייטנאם את הצרפתים ובעקבותיהם גם את האמריקאים. קשה להאמין כי האיש הזה החל את דרכו כמורה צנוע, שנאסר לפני מלחמת העולם השנייה על ידי הצרפתים בשל נטיותיו המהפכניות ואחר כך נאלץ לברוח לסין. שם הוא למד את תורתו של מאו צה טונג על המלחמה המהפכנית בשלבים: שלב א', שבו מתנהלות פעולות גרילה וטרור; שלב ב', שבו חוליות הגרילה מתכנסות ליחידות סדירות ומנסות לתקוף ולכבוש מוצבים מבודדים של השלטון; ושלב ג', שבו משתלטות היחידות הסדירות על השטח ומעודדות את האוכלוסייה להתקומם בגלוי נגד הכובש.

כשמינה הו צ'י מין ב-1946 את גיאפ למפקד הכוח הצבאי של הווייטמין, הוא שינן באוזניו את הצורך להתקדם משלב אחד לבא אחריו רק אם יהיה בטוח בניצחון. בשלהי 1953, כשזרק לו אויבו הגנרל נאוואר את הפיתיון, החליט גיאפ כי הוא מוכן, ונענה לאתגר.

vo-nguyen-giap3

שדה הקרב שנאוואר בחר בו היה עמק דיין ביין פו, כ-150 ק"מ מצפון-מערב להנוי, ליד גבול לאוס. הוא הקים במקום מחנה צבא עם מנחת למטוסים, והפקיד עליו את הקולונל דה קאסטרי, שבדיעבד נדמה כי לא היה איש צבא פחות מתאים ממנו למלא את התפקיד הרגיש. מעייניו של איש זה היו נתונים לרדיפת תענוגות, ואת מוצבי החוץ של הבסיס הוא כינה, למשל, בשם אהובותיו: ביאטריס, גבריאל, אן-מארי, דומיניק, איגט, פרנסואז, אליין, נטשה, סימון, קלודין ואיזבל.

הסופר גרהם גרין, שביקר במקום, סיפר איך הוטסו בנות זוגם של הקצינים לשעות ספורות של חסד, בטרם תיפתח ההרעשה הארטילרית, ונדהם לגלות כי דה קסטרי הצליח לאפסן באחת השוחות לא פחות מ-48 אלף (!) בקבוקים של יין משובח. על קצין זה הוטלה המשימה להחזיק בדיין ביין פו בכל מחיר. מפקדו נאוואר הבטיח לו כי כל מחסורו בציוד ובכוח אדם יסופק בדרך האוויר.

בתמונה למעלה : גנרל ווֹ נְגוּייֶן גִיאַפּ , 1974

בדצמבר 1953 נפתח הקרב, כשלתדהמת הצרפתים התברר להם כי מולם עומדות שלוש דיוויזיות של הווייטמין, 45 אלף חיילים מצוידים היטב (הודות למשעולי אספקה שבהם נעו רוכבי אופניים וסבלים רגליים) ונתמכים בארטילריה אדירה. לרשות דה קאסטרי עמדו תשעה גדודים, כ-10,000 חיילים שהיו ערב רב של צרפתים, אלג'יראים, לוחמי ליגיון הזרים (בעיקר גרמנים, ספרדים ואיטלקים), וחיילים וייטנאמים. עד פברואר 1954 אבד לצרפתים כמעט גדוד שלם בהפגזות ובהיתקלויות, אבל ב-13 במארס החל המצור האמיתי: ההפגזות הבלתי פוסקות גרמו לכך שכל מי שהוציא את ראשו מהשוחה נקטל, והתקפות הנגד הצרפתיות התמעטו עד מאוד והיו עקובות מדם.

התוקפים הווייטנאמים איבדו יותר אנשים. רבים מהם נלכדו בין גדרות התיל שהקיפו את הבסיס ונקצרו במכונות ירייה או באש מטוסים, אולם העליונות המספרית הווייטנאמית היתה מוחצת, ושליטתם בגבעות שמסביב היתה מכרעת. הקולונל פירוט, מפקד הארטילריה הצרפתית, שנוכח בגודל הזלזול שלו ושל מפקדיו בכוח האש של הווייטנאמים, התאבד. דה קאסטרי שיגר קריאות נואשות אל מפקדו בסייגון, ונאוואר אכן ניסה לשלוח תגבורות בדרך האוויר, אולם האש הנגד-מטוסית העזה וההפגזה הבלתי פוסקת על מסלול הנחיתה סיכלו זאת.

מסוקים שניסו לנחות כדי לפנות פצועים, נורו והופלו. הטייסים הצרפתים חירפו נפשם להצניח אספקה ממטוסי דקוטה, אולם המטענים נפלו לא פעם לידי הווייטמין. בכל זאת, במשך 56 ימי המצור הצליחו הצרפתים להצניח 6,500 טונות של אספקה, ולהטיס או להצניח תגבורת של 4,000 חיילים. אך זה היה מעט מדי.

הכבוד האבוד

בשבוע האחרון של מארס 54' הצטרף גיאפ אל כוחותיו שצרו על דיין ביין פו ונטל את הפיקוד על הקרב. ב-29 במארס פתח הווייטמין במתקפה כוללת, בחיפוי הרעשה ארטילרית כבדה (כולל מטחים רצופים של קטיושות שהובאו מברית המועצות), ולאחריה אלפי חיילים רגליים מסתערים, גל אחר גל, מתעלמים מהאבדות הרבות. מוצבי דיין ביין פו נפלו בזה אחר זה. שני הצדדים הלוחמים היו עתה כל כך מעורבים זה בזה, עד כי סיוע התקפי מהאוויר נעשה מסוכן ובלתי אפשרי. אם לא היה די באש התופת, הפעילו הווייטנאמים גם רמקולים רבי עוצמה שבהם קראו למגינים להיכנע, ובמיוחד התמקדו בחיילים הצפון אפריקאים ודיברו על לבם להפסיק לשרת את מדכאיהם הצרפתים.

באפריל פנו הצרפתים בייאושם אל האמריקאים, וביקשו מהם שישתמשו במפציצי הענק שלהם מדגם בי-29 לתקוף את העורף הלוגיסטי של הווייטמין. בו-בזמן נשקלה תוכנית שהכוח הנצור ינסה לפרוץ החוצה ולחלץ את עצמו. אולם הדבר כבר היה בלתי אפשרי. 9,000 חיילים צרפתים נואשים נלחמו על חייהם, כשלצידם עוד כ-2,000 חיילים (רובם וייטנאמים וצפון אפריקאים) שהניחו את נשקם אך חששו לצאת ולהיכנע, פן ייקטלו. חובשים צבאיים, בהם ג'נבייב דה גאלאר, שנתקעה במקום לאחר שמטוס האמבולנס שבו באה הושמד על הקרקע, טיפלו במסירות בפצועים שמספרם עלה במהירות ורופאים ניתחו באמצעים פרימיטיוויים תחת אש.

עתה שלפו הווייטנאמים נשק סודי: אחרי שחפרו מנהרות מתחת למחנה, הם הטמינו בהן מטעני נפץ רבי עוצמה וריסקו את הצרפתים לרסיסים – פיזית ומוראלית. ב-7 במאי 1954, ערב יום השנה התשיעי לניצחון באירופה, תם הקרב, כשקצינים של הווייטמין חדרו אל מוצב הפיקוד של דה קאסטרי. בערך באותו זמן נפל גם המוצב החשוב איזבל. באופן רשמי דה קאסטרי לא נכנע, אלא הקרב פשוט גווע מאליו, דבר שאיפשר אחר כך לוותיקי דיין ביין פו להציל מקצת מכבודם.

mai-nam-female-soldier

הם נותרו כועסים, עצובים ובעיקר מבולבלים. סג"מ אלייר, למשל, לא שיער שכך יסיים אי-פעם קרב. הוא ציפה לניצחון, או לפציעה "טובה" שפירושה חזרה הביתה עם מדליה, או למות גיבורים. כשהצליח, ביום שלפני האחרון, לפרוץ החוצה מהמתחם הנצור, ביקש בקשר הוראות ממפקדו, אך זה ענה לו בלאות: "אל תעשה שום דבר. עוד מעט תהיה הפסקת אש". אלייר דרש שההוראה תימסר לו בכתב, ושלח רץ לקבלה. רק כשקיבל את ההוראה המשפילה הזאת שחור על גבי לבן, הפסיק להילחם.

מעוז דיין ביין פו – ההימור הגדול של הפיקוד הצרפתי – נפל. 2,200 ממגיניו נהרגו בקרב, 6,000 נפצעו ועוד 6,000 הלכו בשבי. הם הובלו בצעדות מפרכות למרחק של 600 קילומטרים, עד למחנות השבויים שבהם עברו עינויים קשים ושטיפות מוח, וחלו במחלות קשות. רובם לא חזרו בחיים. את הזונות הווייטנאמיות והאלג'יריות, ששירתו את חיל המצב הצרפתי בבתי הזונות הניידים, שלחו הווייטנאמים ל"חינוך מחדש", כפי שעשו לזונות סייגון אחרי 1975.

מתוך כ-50 אלף הווייטנאמים שצרו על דיין ביין פו נהרגו כ-8,000 ונפצעו כ-23 אלף. למחרת הנפילה החלו המעצמות לדון בז'נווה על עתידה של וייטנאם, והיא חולקה, באופן זמני, עד שאוחדה סופית כעשרים שנה אחר כך.

מצעד האיוולת

התבוסה הצרפתית בדיין ביין פו נבעה לא רק מחוסר מודיעין ואף לא מחוסר נחישות – המגינים הצרפתים לחמו בגבורה (הגנרל ג'יל, למשל, שבגיל 49 סבל ממחלת לב, התעקש לצנוח בדיין ביין פו בראש אנשיו). התבוסה נבעה משילוב קטלני של שלושה גורמים: התאבנות מחשבתית, יהירות וחוסר החלטיות ברמה המדינית. הגנרלים הצרפתים היו שבויים באמונה כי לפניהם כוחות גרילה דלים, שכמותם כבר הביסו בקלות בצפון אפריקה, וכי מבצר איתן כדוגמת דיין ביין פו יעמוד בפניהם. הם לא עקבו אחר התמורות שחלו בווייטמין, שתחת שרביטו של גיאפ היה לצבא המסוגל לנוע בגמישות בין גרילה ללוחמה סדירה, בהתאם לנסיבות המשתנות.

Victory_in_Battle_of_Dien_Bien_Phu

הצרפתים גם גילו יחס של זלזול אל "מלוכסני העיניים הצהובים הללו", ובטחו ביכולתו של חיל האוויר שלהם להחיש אספקה לדיין ביין פו בכל תנאי (הנחה שהתבדתה במשך הקרב).

אבל אבי כל חטאת היה היעדרם של אופק מדיני ברור ומטרות מלחמה מוגדרות. כשבמאי 1953 התמנה הגנרל נאוואר למפקד העליון של כוח המשלוח הצרפתי בהודו-סין, אמר לו ראש הממשלה רנה מאייר כי "הממשלה מחפשת מוצא של כבוד", מבלי לפרט איזה מין מוצא של כבוד הוא זה.

בתמונה למעלה : חיילי צפון ויטנאם ( וייטמין ) מניפים את דגל המהפיכה הויטנאמית מעל המחנה הצבאי הצרפתי לאחר כיבושו.

אפוף בעמימות הזאת יצא נאוואר להודו-סין ועשה את מה שנראה בעיניו כחובתו הצבאית: לנסות להביס את האויב, כדי להעניק לממשלתו את חופש הפעולה להחליט כראות עיניה, בלי להיות נתונה ללחץ. אלא שמולו עמד הגנרל גיאפ, שהיה לא רק המפקד העליון אלא גם יו"ר ועדת הפוליטבירו של המפלגה הקומוניסטית, האחראית על העניינים הצבאיים – כלומר, חבר בהנהגה מדינית-צבאית, שהיתה מקשה אחת. לא פלא שהקולונל הצרפתי נמו, שבעקבות המלחמה חיבר דו"ח מקיף על פעילות הצבא הצרפתי, העיר במרירות: "מלחמת הודו-סין הוכיחה עד כמה הרסנית היא השיטה שעל פיה אין בנמצא תפישה פוליטית מוצקה, לאורך שנים. התוצאה היא ניצחון כוח הרצון הפשוט והנחוש על ההיסוסים הבלתי פוסקים; מן הראוי לשנן לקח זה".

ההשלכה המיידית היתה נפילתו של ראש ממשלת צרפת, ז'וזף לאנייל (שכונה "ז'וזף העלוב"), הממשלה ה-22 מאז שחרור צרפת מידי הנאצים. את מקומו תפס מדינאי בעל שיעור קומה, פייר מנדס פראנס, שחרט זה מכבר על דגלו את הדרישה לצאת מהודו-סין. הוא מיהר לכרות הסכמי שלום בז'נווה ואף החל בצעדים מזורזים להעניק אוטונומיה לתוניסיה ולמרוקו, שטחי החסות של צרפת בצפון אפריקה.

בצת וייטנאם של האמריקאיים

לזכותו של הצבא האמריקאי צריך לומר, כי בניגוד לקודמו הצרפתי, הוא מעולם לא נחל בווייטנאם מפלה בשדה הקרב. כאשר פתח גיאפ במתקפה גדולה בתחילת 1968 – "מתקפת טט" – הוא קיווה ללכוד מעוז אמריקאי גדול דיו שיסמל תבוסה כדוגמת דיין ביין פו. המטרה שנבחרה היתה בסיס הנחתים בקה-סן: 6,000 נחתים אמריקאים התגוננו בגבורה במשך 78 ימים כנגד שתי דיוויזיות וייטנאמיות, שמנו כ-20 אלף לוחמים. אך בניגוד לקודמיהם הצרפתים, עמדה לרשות האמריקאים יכולת לוגיסטית אדירה, שאיפשרה להעביר אספקה בדרך האוויר, וכוח אש אווירי שפשוט לא הניח לוייטנאמים לכבוש את קה-סאן.

גיאפ השיג את מטרתו בדרך אחרת. למרות שלא ניצח בשדה הקרב, הוא הצליח להעביר אל הציבור האמריקאי בבית, באמצעות מצלמות טלוויזיה, את המסר כי אין תוחלת בנוכחות האמריקאית בווייטנאם. זמן קצר אחר כך החליט הנשיא לינדון ג'ונסון לא להתמודד על כהונה נוספת, והחל התהליך הארוך של ההתנתקות מווייטנאם. באותה עת טבע העיתונאי דייוויד הלברשטאם את המונח "בצה" בהקשר של וייטנאם, אך מעטים יודעים כי את המונח הזה כבר הציע הצרפתי לוסיין בודאר, בספרו "השקיעה בבוץ" (L'Enlisement), כשתיאר את המלחמה של בני עמו בהודו-סין.

vietnam underground

לאורך שנות ה-60 ועד אמצע שנות ה-70 נחשב ז’אפ נחשב בעיני האמריקאים לאויב מר ובלתי מתפשר, כמעט כמו מורו הרוחני, הו צ’י מין. לדעת היסטוריונים, נכונותו לספוג הפסדים כבדים במאבק נגד מעצמה בעלת עליונות צבאית בלתי מעורערת, היתה הסיבה העיקרית לכך שמלחמת וייטנאם נמשכה שנים כה רבות. המלחמה גבתה 2.5 מיליון קורבנות (מתוכם 58 אלף אמריקאים), רוקנה את קופת ארה”ב, כילתה את רוח הלחימה של וושינגטון, וחצתה את הציבור האמריקאי בשאלת תפקידה העולמי של ארה”ב – דיון שמהדהד עד עצם היום הזה.

אלא שגנרל  ווֹ נְגוּייֶן גִיאַפּ הבין משהו שיריביו לא השכילו להבין. בשלב מוקדם למד, שנאמנותה של האוכלוסייה הכפרית הווייטנאמית חשובה לעין ערוך מהשתלטות על אדמותיהם. בדומה להו צ’י מין, הוא האמין בכל לבו שהעם הווייטנאמי יסכים לכל גזירה שתידרש, כדי לשחרר את ארצו מעול זר. הוא ידע היטב דבר נוסף, והשכיל לנצל זאת לטובתו: שבעידן הטלוויזיה, הניצחון במלחמה תלוי בתעמולה לא פחות מאשר בנצחונות בשדה הקרב.

דברים אלה באו לידי ביטוי מוחשי ב”מתקפת טט” ב-1968, שבה תקפו צבא צפון וייטנאם וכוחות וייטקונג עשרות יעדים צבאיים וערים בכל רחבי דרום וייטנאם. המתקפה נהדפה, והכוחות ספגו אבידות כבדות. מטרת המתקפה היתה להצית התקוממות עממית ולהפגין בפני הווייטנאמים את פגיעותה של ארה”ב.

גנרל ווֹ נְגוּייֶן גִיאַפּ  נחל תבוסה צבאית, אך המראות האכזריים ששודרו בכל רחבי ארה”ב עמדו במרכז התנגדות הגוברת וגלי המחאה בגנות המלחמה. נשיא ארה”ב דאז, לינדון ג’ונסון, ששקל לפרוש מתפקידו חודשים לפני מתקפת טט, החליט שלא להתמודד על כהונה נוספת ועם בחירתו של ריצ’רד ניקסון בנובמבר, החלה הנסיגה הארוכה של צבא ארה”ב מוייטנאם.

“מתקפת טט כוונה לתושבי דרום וייטנאם”, אמר גנרל ווֹ נְגוּייֶן גִיאַפּ כעבור שנים, “אבל היא השפיעה בראש וראשונה על תושבי ארה”ב. עד טט, הם היו משוכנעים בכוחם לנצח במלחמה. אחריה ידעו שזה מעבר ליכולתם”. ב-1990 סיפר ז’אפ בראיון עיתונאי: “רצינו להביא את המלחמה לתוך בתיהן של המשפחות האמריקאיות, משום שידענו שלרובן לא היה שום דבר נגדנו”.

Archives - Fall of Saigon

באסטרטגיה דומה נקט גנרל ווֹ נְגוּייֶן גִיאַפּ  גם כשניצח את יחידות העילית של צבא צרפת ואת לגיון הזרים בדיין ביין פו במאי 1952, ואילץ את צרפת לסגת מהודו־סין. “הוא למד מטעויותיו ולא חזר עליהן, אך לחיי אדם לא היתה בעיניו כל חשיבות”, אמר הגנרל הצרפתי מרל ביז’אר, שלחם בכוח שנכנע בקרב בדיין ביין פו. ווֹ נְגוּייֶן גִיאַפּ עצמו לא הכחיש את הדימוי שדבק בו: “בכל דקה נהרגים מאות אלפי בני אדם על כדור הארץ”, אמר פעם בהתייחס למלחמה מול צרפת, “לחייהם או למותם של מאה, אלף, עשרות אלפי בני אדם, אפילו מבני עמנו, אין משקל רב”.

אף שהועבר מהפיקוד על הצבא ב-1973, המשיך ווֹ נְגוּייֶן גִיאַפּ לכהן כשר ההגנה בעת נצחונה של צפון וייטנאם על דרום וייטנאם וארה”ב, עם נפילת סייגון ב-30 באפריל 1975. כמו כן, הוביל את הפלישה לקמבודיה בינואר 1979, שבה הופל המשטר הקומוניסטי של הקמר רוז’ בהנהגת הרודן פול פוט. חודש לאחר מכן, אחרי שהאנוי הקימה ממשלה חדשה בפנום פן, תקפו כוחות צבא סין את גבול וייטנאם, במטרה להפגין את כוחם כמעצמה האזורית השלטת.

ב-1980 הודח גנרל  ווֹ נְגוּייֶן גִיאַפּ  על ידי יריביו מתפקידו כשר ההגנה ומהפוליטבירו, ומונה לסגן ראש הממשלה ושר המדע והחינוך. באוגוסט 1991, עם עלייתו של וו ון קיט לשלטון, הודח גם מתפקיד זה. עם זאת, גם בעשורים האחרונים לחייו לא נעלם ווֹ נְגוּייֶן גִיאַפּ  מהזירה וזכה למעמד של מדינאי בכיר. עמדותיו הנציות התרככו: הוא תמך ברפורמות כלכליות ובהידוק הקשר עם ארה”ב, והתריע מפני סכנות התחזקות השפעתה של סין, והמחיר הסביבתי היקר של תהליך התיעוש. “האתגר הגדול ביותר שבפניו ניצבנו בעבר, היה השלטון הזר”, אמר בראיון עיתונאי, “עתה וייטנאם עצמאית ומאוחדת ופנויה להתמודד עם האתגר הגדול הבא: העוני.

סיכום

ווֹ נְגוּייֶן גִיאַפּ היה עורך דין צעיר חסר ניסיון צבאי בעת שגויס במלחמת העולם השנייה להקים מחתרת נגד הכיבוש היפני בוויטנאם. אחרי המלחמה הוביל את הכוחות המקומיים במאבק נגד שליטת צרפת בווייטנאם עד לתבוסת הצרפתים ב-1954. בשנות ה-60 וה-70 הנהיג את הלחימה של צפון וייטנאם נגד הכוחות הדרום-וייטנאמיים, שפעלו בסיוע ארצות הברית, עד לכיבוש הבירה סייגון מידי הכוחות האמריקניים.

giap 1976

גנרל גיאפ הפעיל מאסות גדולות של לוחמים נגד הצרפתים ונגד האמריקנים, ומבקריו טענו, שלא חס על לוחמיו כדי להשיג ניצחון. בתחילת 1968 טעה בשיקוליו, והפעיל את הוויט-קונג במתקפה כוללת בכל ויטנאם הדרומית – מתקפת טֶט (ראש השנה הוויטנאמי). בימיה הראשונים השיגו אנשיו ניצחון מפתיע, והממו את האמריקנים. שהתאוששו לאחר כ-10 ימים, וחיסלו את הוויט-קונג, שאיבד כ-75 אלפי לוחמים. חבריי מספרים, שכל ויטנאם הדרומית הסריחה מגוויותיהם חודשים ארוכים.

בתמונה: גנרל גיאפ לוחץ את ידי המפקדים של צבא צפון ויטנאם לאחר ההשתלטות על שטחי דרום ויטנאם 1972 .

גיאפ פירק עוצבות של צבא ויטנאם הצפונית, ושלח את אנשיהן דרומה להתחזות כלוחמי ויט-קונג – עד שכבשו את סייגון. היו שלא הבינו. גיאפ לא היה רגיש לקרבנות, ולעומת זאת היה תאב-ניצחון – כמעט בכל מחיר. האנוי שילמה מחיר יקר מאוד, הכואב לה עד היום, אך הצליחה להסיג את האמריקנים, וכעבור כשנתיים לבטל את חלוקת ויטנאם, למרות התבוסה בטט.

מקורות המידע

אביתר בן –צדף , " ניצח בשתי מלחמות"

קרב דיין ביין פו – ויקיפדיה

  עיתון " הארץ "  , קישור 2

עיתון "הארץ" , קישור 3

viietnam soldiers

0
· · · ·

תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *